פסיכוזה

הפגישה הראשונה שלנו עם דניס קלג מתרחשת בתחנת רכבת במזרח לונדון, שם הוא עומד, מפשפש נמרצות במעמקי מפשעתו ושולה מתוכה גרב ישנה, מלאה בפתקים ומסמכים מסומרטטים. קלג (רייף פיינס) נמצא בדרכו אל ההוסטל של מיס ווילקנסון, בו הוא הולך להתגורר לאחר ששוחרר מבית חולים לחולי נפש. הוא מדבר מעט מאד, בעיקר אל עצמו, ועסוק בלמלא באובססיביות את יומנו הקטן בשורות של כתב צפוף.

הוא כותב, הוזה ומוביל אותנו אל מישור עלילה נוסף - אל מה שנראה כסיפור על ילדותו של קלג בשולי לונדון (אותה שכונה בה נמצא ההוסטל) כבן לאב שרברב אלכוהוליסט וכבעל תסביך אם (קדושה-זונה) מנופח במיוחד. בילדותו הוא זכה לכינוי ספיידר, כנראה בזכות תחביבו לקשט את חדרו ברשת חבלים-קורים.

את התסריט ל"ספיידר" כתב פטריק מגארת על פי ספר של עצמו. דייויד קרוננברג ביים. "ספיידר" הוא סרט שונה ופחות קיצוני מסרטיו הקודמים של קרוננברג: אין בו את השערורייתיות של "קראש", לא את המד"ביות הפוסטמודרנית המטורפת של "אקזיסטנז" ואפילו אין בו אובייקטים משונים כמו מכונות כתיבה שהן ג'וקים-מרגלים וואגינות עם שיניים ("ארוחה עירומה").

הקושי ב"ספיידר" מתחיל בעובדה שהוא סרט איטי ומינימליסטי להחריד. יש בו מעט דמויות, מעט מילים ומעט התפתחויות. ברגעים הרעים המינוריות הזו נראית כמו מיני-סדרה מבאסת ב"הולמארק", ברגעים המוצלחים כסוג של עיבוד קולנועי למחזה של בקט. קצת קשה להבין את הבחירה של קרוננברג באיטיות הזו - האם עשה זאת בכוונה, או שפשוט לא הלך עם החומרים שלו עד הסוף?

ישנה גם אווירת מעמד הפועלים הבריטי הקודרת והשחוקה השורה בשני מישורי העלילה. בתחילה אפשר לחשוב ש"ספיידר" הוא עוד סיפור סוציאל-ריאליסטי מסוג סרטיהם של מייק לי וקן לואץ', על חייהם הקשים ומעוטי התקווה של המעמדות הנמוכים והנדכאים באנגליה. אך באיטיות מסתורית, תוך שזירה עדינה, מטפסת העלילה על קורים פסיכיים יותר ויותר, מעמתת את המציאות עם הבדיון, את הריאליזם עם האימה, ומובילה אל המקום שבו נשמטת קרקע המציאות לטובת העדפה מוחלטת של הבדיון. בקיצור - דייויד קרוננברג, למרות הכל, הוא עדיין דיוויד קרוננברג.

כמו בטפטוף אינפוזיה, מצליחים המשחק המצוין (מצד כולם), הצילומים הקלסטרופוביים והגרוטסקיים והאווירה נטולת התקווה לחדור מתחת לעור ולהעביר לצופה את תחושת העולם המטורף והמפורק של הגיבור. תחושה שקשה להבחין בה עד שיוצאים מהסרט; קצת כמו להתעורר באמצע הלילה בלי להצליח להיזכר איפה הלכת לישון. נדמה לי שמי שמכיר את קרוננברג מבין למה הכוונה. נדמה לי שמי שאוהב את קרוננברג (כמוני) מבין גם מה כל כך טוב בתחושה המסריחה הזו.

גם הסרט הקרוננברגי הקטן הזה, גם אם בקטנה (אולי רק לכמה דקות), מספק את הסחורה. מעולם לא נראו לי השירותים של קולנוע פאר מפחידים ומעוותים כל כך. מזמן לא נישא רעש הניאגרה לעוצמות מאיימות שכאלה.