סדוק מהיסוד

ככה זה. המוות לא מתבייש לדפוק על הדלתות הכי שגויות בעיתויים הכי גרועים. ככה זה. במאזן הקוסמי של "משמעות" מול "חיים", מסעו של אילן רמון לחלל היה סמלי, אך שולי. אילו היה המסע מסתיים כשורה, בוודאי היו נותרים ממנו רק עיטורי הכבוד, הממלכתיות והטקסיות, התצלומים על מדשאות משה קצב ופרסומות ריקות לתנובה. אילן רמון היה וודאי נדחק למגירות התחתונות בארונית גיבורי התרבות הישראלים בכל הזמנים.

אך המוות, באבחתו החטופה, החצופה, הפך את רמון – בעל כורחו ובאלימות נוראה – למיתוס, לעלה כותרת אדום ומבכה לחסות בצלו בשיח האבל הלאומי. במוסף "סופשבוע" האחרון של "מעריב" פורסמה כתבה שנושאה היעדר המיתוסים בישראל של המאה ה–21. מאיר הר-ציון, גדי מנלה, אורי אילן, גיבורי ישראל, לוחמים ללא חת, אפיינו את דמות הצבר הגיבור. תחתיהם, במדינה המתקשה לנסח את אמות המוסר שלה, לא קם אף אחד. דמות הלוחם הצה"לי יצאה מהאופנה. מלחמות מתוסבכות אינן מאופסנות טוב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי. מותו הטראגי של אילן רמון הפך אותו באחת לחבר חדש במועדון הגיבורים הישראלים שהזמן (הנראה לעין) לא יוכל להם. אדם מת. מיתוס נולד. ככה זה.

אולם זו אינה הסמליות היחידה המזדקרת לעין כתוצאה מהאסון. תחושת המועקה הכבדה שנלוותה לידיעה על התרסקות קולומביה נבעה בין היתר גם מההכרה כי איזו קללה רובצת על המקום הזה ועל יושביו. גם במרחק אלפי מילין מעל כדור הארץ, גם במרחק אלפי קילומטרים מישראל, גם בחלל, אין ממנה מפלט, אין מנוחה. כמה נוראה ואכזרית היא הקללה – היא פוגעת בישראל ובישראלי, גם כשהוא "בסדר", גם כשהוא נקי מכל מחלוקת, מכל קונפליקט. רמון, שיצא בשליחות מדעית, בשם כל מושבת האדם על כדור הארץ, נפל קורבן להלצה הפרועה, המקאברית עד בלי די, שמספרת ההיסטוריה על ישראל ועל ישראלים. באשר הם. גם בחלל.

הנה, אפילו כשאנחנו, כשאיש מטעמנו, "בסדר", ממש ממש בסדר, גם אז משהו מצליח להתחרבן. האם גורלנו נחרץ? האם צריך לראות באסון בחלל רמז עבה (טבול במידה לא מבוטלת של אכזריות חסרת פשרות) גם לעם היושב בציון? האם כדור האש שצנח כמטאוריט אל אדמות פלסטין, טקסס, ארה"ב, מנסה לשדר לנו תשדורת שאין כמוה בלתי נסבלת? האם הרמז המפורש הוא כי בכל אשר ניגע, בכל אשר נהיה מעורבים ונעטר בדגלי ישראל, ירדוף אותנו האסון, הטעות המצערת, הטרגדיה הבלתי נמנעת, ההסתברות הקטנה מאפס כי דבר מה ישתבש, ובכל זאת הוא אמנם משתבש, דווקא במשמרת שלנו?

אלוהים אדירים, מה אומרים לנו הכוכבים? מה אומרים לנו הגורלות? מה מנסה הבורא – שאינו אמריקאי, דווקא, מיסטר פרזידנט – להכתיב לנו בספר ההווה ההופך לעתיד, המצטייר לנגד עינינו מכתמים לבנים קטנים של התפוררות שאיפותינו הנאצלות ביותר? הנה, גם כשאנו צודקים ללא תנאי, הוגנים ללא עוררין, ניטראליים ואוניברסאליים ללא ספק, גם אז ידו הארוכה והנטויה עד בלי די נשלחת אל גרוננו ללפיתת חנק, לטלטלנו משלוותנו, לקפלנו אל הארץ בבעיטה מכוונת כהלכה אל הבטן התחתונה של הגאווה הלאומית. האם יש מסר מפורש מזה? האם יש סמליות נטולת פניות מזו? האם יש לקח כואב ומצמית מזה? האם יש משמעות לכל זה? "ככה זה" אינה תשובה מספקת. לא כאן, לא עכשיו, לא בנסיבות האלה.