דו קיום בשני קולות: קראו את הפרק הראשון מתוך "מקלובה: אהבה הפוכה", מאת שָֹרִי בשי

"מקלובה: אהבה הפוכה" חושף את סיפורם של גבר אחד ואישה אחת שהחוק הפגיש ביניהם. אבל אהבתם הוּצאה מחוץ לחוק - ואת החוק הזה הם החליטו להפר. קראו את הפרק הראשון

  • מקלובה
וואלה! תרבות
כריכת הספר "מקלובה: אהבה הפוכה" מאת שרי בשי (צילום: הוצאת אסיה)

שרי

ריצת שטח

נשברתי, קניתי מכונית. אוסמה ואני החלטנו לנסות "באמת" הפעם, ואצטרך להתחיל לנהוג מרמאללה לתל אביב בבקרים. אני יודעת שאפשר לצאת לתל אביב דרך הכפרים המערביים של רמאללה, אבל הדרך לא מופיעה במפות הישראליות. אני צריכה למצוא אותה לפני שאנהג בה. אני רוצה להכיר אותה מקרוב, בקצב האיטי של ריצת הבוקר.

לראשונה אני מעיזה לרוץ מעבר לכפרים ולשבילים סביב רמאללה, אל הכבישים האסורים של המתנחלים.

יצאתי מהבית של אוסמה בבוקר יום שישי, יום המנוחה ברמאללה. שקט. גבר בשנות הארבעים לחייו פתח דלת של מאזדה שחורה חדשה, משכים לנסיעת בוקר. מתחתי את השריר הארבע-ראשי, מתכופפת ומתארכת כדי להעיר גם את השוקיים, הפעלתי שעון לוויינים שימדוד מהירות ומרחק, ופתחתי בריצה קלה לעבר בתי המגורים נמוכי הקומה. חציתי שורות של בתי אבן, עברתי תחת שיח יסמין והתענגתי על ריחו המשכר. בסוף הרחוב עליתי על שביל עפר תלול שיורד לוואדי. למטה יש אתר בנייה שבו החלו להכשיר קרקע - איוּם על השקדיות שפורחות בחורף, על צבֵּי הבּר שמתהלכים בטראסות, ועל שרידי המבנים החקלאיים שאוסמה מכנה "ארמונות".

באותו יום לא בנו. כלבים משוטטים חלפו על פניי אבל נראו כנועים, אפילו לא טרחו לנבוח. בזים חגו מעל, ובמורד השביל - עצי זית.

עליתי על כביש אספלט צר הממוקם כעשרה מטרים מעל הוואדי. אוסמה הזהיר אותי שמדי פעם מסיירים בו ג'יפים צבאיים. רצתי לכיוון הכפר עין קיניא, מטפסת בעלייה מתמשכת שמתפתלת בין ההרים. כעבור ארבעה קילומטרים פניתי ימינה לכביש העקלקל שעולה לכפר. לפניי היה שלט לבן ועליו, באותיות כחולות בוהקות, בערבית ובאנגלית, "עין קיניא". ברוב הכבישים הראשיים שמשותפים למתנחלים ולפלסטינים, אסור לסמן את שמותיהם של יישובים פלסטיניים, אבל הכביש הזה מחבר בין רמאללה לעין קיניא בלבד, והוא הפך לשער הכניסה והיציאה הבלעדי של הכפר.

חלפתי על פני הבתים הראשונים ובית הספר הקטן, שעל חומתו מונפים דגלים אדומים של החזית העממית לשחרור פלסטין. התקרבתי למסגד ולקיוסק שבצד שמאל, שם אני עוצרת לפעמים כדי לקנות מים. הישרתי מבט לעבר גבר צעיר שיצא מטנדר לבן, עד שהסיט את מבטו. חייכתי לאישה מבוגרת ששטפה את חצר האבנים לפני ביתה. "צָבַּאח אֶלחֵ'יר," והיא ענתה מיד "צָבַּאח אֶלנוּר." במקום להמשיך ישר כהרגלי בריצה בכפרים, למאהל הבדווי ליד הנחל שיוביל אותי בחזרה לרמאללה, פניתי שמאלה ויצאתי לכביש המערבי, לכיוון ההתנחלות דולב. פעם הכביש הוביל לתל אביב, אבל כעת הוא חסום משני צדדיו בבלוקים מבטון אפור ועליהם מונח שער מתכת צהוב, כחמישים מטרים מהבית האחרון בכפר.

מכשול לא מאויש. ברגל עוקפים אותו בקלות.

הכביש נעשה חלק יותר, סלול היטב, מטפס במעלה הגבעה. ראיתי שלט בעברית - "נחל דלבים" - על רקע חום המסמן אתר טבע. למעלה מימין נמתחה גדר תיל שלאורכה כבל חשמלי שזור חיישנים, המקיפה את ההתנחלות דולב. לשמאלי, במורד ההר, שביל בין העצים. פניתי אליו - הוא מוצל וגם אולי יסתיר אותי מתושבי ההתנחלות. רצתי בחסות העצים, נשימתי נרגעה. אבל השביל נגמר ללא התראה במורד תלול, ונאלצתי לפלס דרך בין העצים כדי לעלות בחזרה לכביש הסלול הצמוד להתנחלות. ראיתי שלט "אולפנא" והמשכתי לרוץ, מדמיינת את האישה המבוגרת בעין קיניא ששפכה מים על אבני החצר ונופפה לי לשלום, תוהה אם אי-פעם היתה כאן, מקום כה קרוב אך כה אסור.

שקט. מרחב. בתי ההתנחלות מעליי, לבנים עם גגות אדומים, פרושׂים בטבעות תלולות המקיפות את ההר. לא ראיתי אף אחד. ולא שמעתי. דמיינתי עיניים צופות בי מאחורי הגדר, מתוך הבתים, מבעד חלון הבּוּדקֶה שליד שער הכניסה. האצתי, רצתי ורצתי, אבל ההתנחלות לא נגמרה. פתאום, בעיקול, חומת העצים שליוותה אותי מצד שמאל נסוגה ונפתחה לנוף מרהיב של גבעות חשופות, ולמטה מהן כבישים רחבים המשתרעים מערבה. באופק הלבינו המגדלים של מודיעין. נדמה שצפון-מערב מהם ראיתי גם את המגדלים שבפאתי תל אביב. רצתי בירידה תלולה, כפות רגליי מכות באספלט. השמש טיפסה, ורציתי להגיע לצומת בתחתית הגבעה, לפענח את השלט הירוק הבינעירוני שראיתי שם ולהבין איפה אני.

במורד ההר נשלחו זרועות של גידולים ולאורכן צינורות של מערכת השקיה. אולי גפנים? ריח חריף של דשן. מכונית חלפה על פניי ובה נהגת בשנות השלושים, בטי-שירט לבנה דומה לשלי, שערה החום אסוף בקוקו, והיא מחייכת לעברי.

השמש הלהיטה את האספלט. בצדי הכביש ננעצו שלטי בחירות למרכז הליכוד. פניהם המחייכות של המועמדים ליוו אותי לאורך הירידה. מימין - שלט גדול ועליו צילום פסטוראלי של וילות: "היהלום שבדולב - תחשוב מרכז, אבל ממש מרכז".

רצתי לקראת השלט שראיתי מרחוק. מודיעין: 16 ק"מ, תל אביב: 47 ק"מ.

רק ארבעים ושבעה קילומטרים מתל אביב. אלמלא המחסומים, יכולתי לצאת בבוקר מביתי בתל-אביב ולרוץ לאוסמה.

עוד בוואלה!

הסופר מריו ליביו נגד המכחישים: "לצאת נגד המדע זה פשוט מטורף"

לכתבה המלאה

פניתי לכיוון ביתוניא, לכביש הצר והתלול שמדי פעם נוסעים עליו רכב פרטי או מונית שירות בעלי לוחיות פלסטיניות, ירוקות או לבנות. בכניסה לכביש שלט אדום: "כניסת ישראלים לאזורA מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית!" לידו, בשול הכביש, בלוק בטון שעליו רוסס בעברית, "מוות לערבים".

השמש להטה. רצתי כבר שעה וחצי בלי מנשא מים, ונזכרתי ששכחתי את השטר שהתכוונתי לדחוף לתוך הנעל. רצתי במעלה, מקווה שהדרך הזאת מובילה בחזרה לרמאללה, ואם אצלח אותה, אדע איך לנסוע ברכב לתל אביב. לא רציתי לחזור להתנחלות, לא רציתי שיראו אותי מגיעה מהכפרים.

הייתי צמאה. לא הכרתי את הדרך. אם אלך לאיבוד, אוסמה יתהה איפה אני.

כמאתיים מטרים מסוף העלייה, עוד לפני הכניסה לכפר הקרוב, שבתי על עקבותיי. בירידה מהכפרים אני פלסטינית, ובעלייה לכיוון דולב אהיה מתנחלת.

עשרה מטרים לפני הצומת הבחנתי בבלוק בטון נוסף שעליו רוסס, גם כן בעברית, "מוות ליהודים".

בתחנת האוטובוס עמדו שני נערים בחולצות לבנות ומכנסיים שחורים, ציציות מבצבצות ממותניהם ולראשיהם כיפות. אחד הצביע עליי. פתאום רציתי מאד להיות כבר בעין קיניא, להיות הזרה שמדי פעם חוצה את הכפר, מנופפת לשלום וקונה שתייה במכולת הקטנה. רציתי לחזור לוואדי שלי, לבית של אוסמה, למקום שבו אוכל לשתות כוס מים.

חלפתי על פני הנערים, ראשי פונה קדימה. בעלייה להתנחלות, חום וחרדה התחרו זה בזה בהכתבת הקצב. שרירי רגליי הוצפו בפסולת חומצת חלב שורפת שלא תתנקה עד שאאט. רצתי בספרינט את מאה המטרים האחרונים לפני המכשול שבין דולב לעין קיניא, כמו חוצה קו גמר.

"ררף, ררף!" כלב שחור ענקי חשף את שיניו הלבנות, נהם, זעם, רכן, תכף יעשה ממני קציצות. הוא זינק לעברי, אך פתאום נבלם ונהדף לאחור. הכלב היה כבול בשרשרת ברזל לסלע שליד הבית הראשון של עין קיניא, על פניו חלפתי עכשיו בריצה איטית.

שעון הלוויין שלי דיווח על ריצה של שבעה-עשר קילומטרים. השעה היתה תשע בבוקר, חודש יולי. נותרו לי עוד שבעה קילומטרים עד לבית. בחצר השטופה של האישה המבוגרת, שלושה ילדים שיחקו בכדור. החלטתי לא לבקש כוס מים. אולי היא ראתה אותי מגיעה מכיוון דולב. הייתי במקום שאסור עליה, שחוסם לה את הדרך לכביש הראשי. איך אוכל לבקש ממנה כוס מים?

שבתי דרך הוואדי לבית של אוסמה, ירדתי במדרגות ופתחתי את דלת הדירה הקרירה, החוסה בצילם של עצי הפרי שבחצר. האור העדין ניחם אותי אחרי הסִנוור העז של השמש. אוסמה חיכה לי. פיראס התעורר, ואוסמה רצה להכין ארוחת בוקר. הוא זירז אותי להיכנס למקלחת. הצטרפתי אליו במטבח, מזגתי ושתיתי ארבע כוסות מים בזו אחרי זו. קרסתי על הכיסא שבפינת האוכל והירהרתי בדרך שנפתחה בפניי, דרך שאצטרך להילחם בשביל לחצות אותה.

"רצתי להתנחלות שליד עין קיניא," אמרתי לאוסמה.
"שתי חמודה," אמר לי, "ואז תיכנסי למקלחת."


"מקלובה: אהבה הפוכה" / שרי בשי. אסיה הוצאה לאור. 317 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully