עם שלום לא קונים במכולת

לא שזה הפתיע מישהו. כולם ידעו שהעם רוצה שרון. ובכל זאת, אף אחד לא תיאר לעצמו שהעם כל כך לא מאמין בחמיצנע. אלמלא העגמומיות הכללית בה נתונים אנשי השמאל בדרך כלל, אפשר היה לומר שירדה עליהם תוגה. לראשונה מאז קום המדינה, יש לליכוד יותר חברי כנסת מאשר לגוש השמאל כולו, כולל עם אחד. ההסבר המקובל ביותר הוא שהעם הלך ימינה. טיעון פחות פוליטיקלי קורקט הוא שרוב אזרחי המדינה הם מטומטמים שקיבלו בדיוק את מה שמגיע להם אבל-למה-זה-מגיע-גם-לנו. אני חושב שהבחירות מוכיחות דווקא את ההפך: אנשים הם תלמידים נבונים וממושמעים. אם - במשך שנים – חינכו אותם השמאל והימין ביחד שזה בעצם לא משנה, שהכל אוונטה, שממילא לאף אחד לא באמת אכפת משוויון כלכלי או מאיזושהי סולידריות חברתית – אז בסופו של דבר הם יבחרו בימין. הוא, לפחות, מבטיח להם לדאוג לתחת של עצמם.

כבר הרבה מאוד שנים שאין שמאל בישראל. יש כאן מחנה יוני ומחנה ניצי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מחנה לאומני יותר ולאומני פחות. אבל שמאל, כמו ששמאל אמור להיות, כזה שמבין שהחופש לקנות אוכל חשוב לא פחות מחופש הקניין, ושהזכות לקבל טיפול סביר בקופת חולים ציבורית היא לא פחותה מהזכות לבחור לעצמך את הרופא שינתח אותך בבית חולים פרטי, שחופש הקניין משמעותו איננה שאנשים יכולים לקנות ולמכור אנשים אחרים, ושכל אלה קשורים קשר בל יינתק עם הזכות של בני אדם לא לחיות תחת כיבוש צבאי או כאזרחים סוג ב' - שמאל כזה היה אולי ברמה הרטורית, אבל ברמה המעשית הוא כבר מזמן נעלם.

ניתוח סמנטי קצר: בישראל של שנת 2003 יש למלה "שמאל", בעיני 90 אחוז מהאנשים, מובן מאוד ברור: עבור המחנה הניצי, היא מורה על הנכונות לוותר לערבים. עבור המחנה היוני – נכונות לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. הערך המרכזי של מחנה השמאל, כבר הרבה שנים, הוא ערך "השלום". אחרי הפשרה, מאמינים היונים, יגיע "השלום", אחרי "השלום" תהיה כאן "נורמליות", כמו שהייתה לנו לכמה שנים בזמנו של "יצחק". אז נוכל לחיות חיים "נורמלים", כמו שחיים ב"אמריקה": הכלכלה תפרח, המשק יצמח, וחשבון הבנק יתפח. זה, בסופו של דבר, מה שמסתתר מאחורי המילה "שלום": התקווה שהערבים והימין סוף סוף יתנו לנו לעשות כסף בשקט. במשך שנים, זה סדר היום שהשמאל מנסה לקדם. והוא עושה זאת בכזו שיטתיות, שגם הוא-עצמו וגם הימין מאמינים שכשאומרים "שמאל", מתכוונים בדיוק לזה.

שריד ופרס מכרו, והעם קנה. היתה תקופה שחלק לא קטן מהעם האמין שהשלום הזה קרוב. אבל אז הגיע חודש אוקטובר 2000 ומאז הפכה המילה "שמאל" לבעלת מובן אבל נטולת הוראה: אין היום מישהו שיכול באמת להבטיח את ה"שלום". המחנה היוני איבד את סיבת קיומו ועדיין לא מצא חדשה. כל זמן ש"שלום" יהיה מובנה היחיד של המילה, "מחנה השמאל בישראל" יהיה קבוצה ריקה. מכיוון שזו מערכת הבחירות הראשונה לכנסת המתרחשת מאז איבד השמאל הישראלי את הבסיס הרעיוני הרעוע שלו, רק עכשיו אפשר היה לראות את התוצאות של התהליך.

המאפיין המובהק ביותר להתרוקנות השמאל מתוכנו, כמו גם להתרוקנות המילה ממשמעותה, הוא עלייתה של שינוי. הרוב הגדול של מצביעי שינוי הם מצביעי מרצ ועבודה לשעבר – בסיס הכוח האלקטורלי של השמאל. שינוי, למרות ניסיונה להציג את עצמה כמפלגת אמצע ("מפלגת החילונים ומעמד הביניים"), היא המפלגה הימנית ביותר בכנסת כיום. המצע שלה הוא מצע ליברלי-קפיטליסטי נוקשה, המבוסס מצד אחד על עקרונות של "שוק חופשי" ו"חופש הפרט" (כשהחופש העיקרי הוא החרות לנצל את כוח העבודה של הזולת לצרכיך), ומצד שני על חוסר סובלנות קיצוני כלפי מה שחורג מהדגם המודרני-ליברלי-אירופי של "חברה מתוקנת" (כל מי שעושה הרבה ילדים, למשל, כמו חרדים או ערבים, או מי שלא הולך לצבא או שאוהב את עמיר בניון).

איך קורה שאנשי שמאל מצביעים בהמוניהם עבור מפלגה ימנית? זה קורה כשהמפלגה הזאת מציעה להם בדיוק את מה שהציעו המפלגות הקודמות שלהם, ולא עוטפת את זה בעטיפת השלום הכחולה-לבנה שנראית היום כמו טיפשות, אנכרוניזם או צביעות (תלוי מי מתבונן). איך קורה שלמרות המצב אליו הביאה כלכלת השוק וההפרטה את המשק ואת הרוב המוחלט של האזרחים, הם הולכים דווקא אחרי מי שמבטיח להם מינימום של סולידריות חברתית ומקסימום דרוויניזם כלכלי? כי כמו המפלגות, גם המצביעים מעולם לא היו אנשי שמאל. השמאל מעולם לא דיבר איתם ברצינות על סוציאליזם; הוא בסך הכל הבטיח להם שאחרי ה"שלום", הם יוכלו לחיות בשקט וליהנות קצת מהחיים. "אולי זה סמלי שכמה דקות לפני שהתפרסמו מדגמי הבחירות, קיבלנו טלפון שסיפר שסוגרים את קרן. ממש יחד עם ההודעה הרשמית על התפוררות השמאל" – הספידו ב"העיר" רותי וגיא את יוסי שריד וחיים כהן בנשימה אחת, כמו היו האחרונים שנאחזים בציפורניים בערכי השמאל, בשלום שלא הגיע ובזנב הלובסטר שחומק לפתע גם הוא.

רוב השמאל, אמנם, הלך ימינה. אבל יש גם כמה עשרות אלפי אנשי שמאל יהודים שמאסו כבר מזמן בתמהיל הצדקני-ציוני מבית מדרשם של שריד ופרס. המפלגה המסורתית של רובם, עד לבחירות האחרונות, היתה חד"ש. עם המחוקקת החברתית תמר גוז'נסקי, נראה היה שכאן למלה "שמאל" עוד יש משמעות. אבל הבחירות האחרונות הוכיחו סופית שכל בני האדם שווים. כמו היהודים, גם הערבים הלכו ימינה. מול חד"ש קם כוח מתחרה – מפלגת בל"ד של עזמי בשארה. מול הקו השוויוני, האינטרנציונליסטי באידיאולוגיה והערבי-יהודי במעשה, של חד"ש, הציגה בל"ד את הפאן-ערביות ואת הלאומיות הפלסטינית. במצב בו הלאומיות הלגיטימית היחידה במדינה היא זו היהודית, בהחלט יש מקום לתביעות של בל"ד למימוש הזכויות האזרחיות והלאומיות של הפלסטינים. אבל מהרטוריקה של עזמי בשארה אפשר לחשוב שהבעיה הבוערת היותר של החברה הערבית בארץ היא העדרה של אוטונומיה תרבותית ולא, למשל, ממוצע של כ-20 אחוזי אבטלה. לכן, בל"ד היא מפלגת ימין מתון שבמקרה נמצאת כרגע בצד הצודק יותר. אני מכיר לא מעט אנשים – אנשי שמאל אמיתיים, כמו למשל ותיקי "מצפן" – שהצביעו הפעם לבל"ד. כהצבעת מחאה מול