בשנה שעברה ציינו פיקסאר חצי יובל לצאת הסרט הארוך הראשון שלהם, "צעצוע של סיפור", שגם היה הסרט הארוך הראשון אי פעם שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת. מאז, האולפנים מקפידים לעבוד בקצב של כסרט ארוך אחד בשנה בממוצע.
וכך, בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים "לוקה", הסרט הארוך ה-24 בתולדותיו המפוארות של האולפן. בארצות הברית, כיאה לשינויים שהאיצה הקורונה, הוא עולה בשירות הסטרימינג של דיסני פלוס, שעדיין לא זמין אצלנו, כך שבארץ הוא זמין אך ורק על המסך הגדול, בגרסה מקורית ובעותקים מדובבים.
25 שנה (וגם 12, כידוע לנו) הן פרק זמן ארוך מספיק כדי להתנוון ולהסתאב, אבל פיקסאר תמיד היטיבו להמציא עצמם מחדש. אמנם גם הם פה ושם חוטאים בסרטי המשך, אבל בדרך כלל מעדיפים להימנע מכך, וגם מרבים להתבסס על תסריטים מקוריים ולא על חומרים קיימים. חשוב מכך, כל פעם הם יוצאים למסעות במחוזות אחרים - "נשמה", סרטם הקודם, היה הראשון מבית היוצר שלהם שהעמיד במרכזו גיבור שחור, וגם הראשון פרי עטם שהתרחש בכרך התרבותי הכי תוסס בעולם המערבי, ניו יורק, והיטיב להמחיש באמצעות האנימציה את הקצב, הקולות והצבעים של העיר.
"לוקה", לעומת זאת, הוא הסרט הראשון של פיקסאר שמתרחש באיטליה - ליתר דיוק, בעיירת חוף בדיונית בשם פורטורוסו. כמיטב המסורת, הדבר מאפשר לאולפנים לפעול במסגרת בתת-ז'אנר שעוד לא התנסו בו: דרמות על קשר אפלטוני ו/או רומנטי המתהווה בעיירה אירופאית ציורית. למשל, "קרא לי בשמך" ו"קיץ 85'", שמבקרים אמריקאים רבים משווים ביניהם לסרט האנימציה.
ההבדל הוא שאלה שני סרטים מיניים ויצריים. "לוקה", מן הסתם, הרבה יותר תמים, לפחות על פני השטח, והעלילה שלו מתגלה כמעשייה לכל המשפחה. היא בונה מיתולוגיה ולפיה בים הסמוך לעיירה יש מפלצות, שמפחדות מבני האדם - והאנשים מפחדים מהן.
לכן, המפלצות הללו מעדיפות להסתתר בקרקעית הים, אך מפלץ צעיר אחד כל כך משתעמם שם, שהוא מחליט להעז לעלות למעלה. קוראים לו לוקה, ועם עלייתו ליבשה, הוא הופך לבן אדם ופוגש שם את אלברטו, שעבר תהליך דומה.
בלבושם האנושי, השניים יוצאים לעיירה ומתחברים שם עם נערה בשם ג'יוליה, שהופכת לגלגל השלישי בחברות שלהם. יחד איתה, הם מתאמנים לקראת השתתפות בתחרות השנתית של העיירה, הכוללת שלושה שלבים - רכיבה על אופניים, שחייה ואכילת פסטה, מה שמאפשר לסרט להציג את סצינת אכילת האטריות הכי מעוררת תאבון מאז "כחול הוא הצבע החם ביותר".
השאיפה הראשונית של הגיבורים היתה לנצוח בתחרות כדי לזכות בווספה, אבל עם הזמן לוקה מפתח גם חלומות אחרים. העולם של בני האדם מוצא חן בעיניו, והוא רוצה להכיר אותו טוב יותר ואף לנסוע לעיר הגדולה הסמוכה, ג'נובה - שהיא לא במקרה גם מכורתו של הבמאי, אנריקו קסורסה. מובן שזה לא חלום מובן מאליו לאור היותו מפלצת ים, מה שמעמיד בסכנה אותו ואת היחסים עם חבריו החדשים.
מיותר גם לציין שקסרוסה והצוות של פיקסאר מתארים את כל זה באמצעות אנימציה מקסימה ובצורה אנושית, עשירה ומלאת פרטים. יש בסרט מסרים על קבלת האחר, יש התרפקות על התרבות האיטלקית ועל הנופים הייחודים של ארץ המגף ויש גם שלל ציטוטים קולנועיים - מן הפנינים היפניות של מיאזאקי ועד הקלאסיקה ההוליוודית "חופשה ברומא", שפוסטר שלה מככב כל העת ברקע.
יש גם פסקול חמוד, דמות משנה של חתול עם מבט מצמית שמועמדת להיכנס לפנתיאון דמויות המשנה של פיקסאר ומספיק פסטה ברוטב פסטו כדי לגרום לכם לרוץ לוולט מיד בתום הצפייה.
אך בפסטה הזו, אם אפשר לחזור אליה בפעם השלישית והלפני אחרונה, טמונות גם החולשות של הסרט. הבמאי עצמו הרי איטלקי אסלי, אז אולי זה לא מקומי להעיר לו איך הוא מציג את התרבות שלו, אבל העובדה היא שהקולנוען עושה זאת עם כל הקלישאות האפשריות - ברמה הקולינרית ובכל מישור אחר.
המהלך הזה אופייני לסרט כולו. כמו לוקה, שלא שש לצלול מחדש לקרקעית הים, גם הוא נותר שטחי למדי ברמה הוויזואלית, התסריטאית וחבל מכל: גם הרגשית. בשש השנים האחרונות יצרו פיקסאר שלושה מהסרטים המרגשים בתולדותיהם - "הקול בראש", "קוקו" ו"נשמה", אבל "לוקה" לא מרגש בכלל.
אמנם, הגיבור כאן עובר מסע של גילוי עצמי, אך בקולנוע כמו בחיים, כדי שאושר והתעלות יהיו אמיתיים, צריכים לעמוד מולם גם דאגה וייאוש, ורגשות שליליים כמעט שאין בסרט הזהיר והילדותי הזה.
נכון, ברור שפיקסאר לא יכולים להפליג כאן למחוזות יצריים מרוחקים כמו בדרמות איכות אירופאיות, אבל בסרטים קודמים האולפן מצא את דרך המלך שבין ממתק לכל המשפחה ומשהו קצת עמוק יותר, וכאן נראה שאין לו רצון להגיע לשם. הסכנות שניצבות בפני הגיבורים נראות מינוריות למדי, וכך גם הפיתויים שעומדים מולם. כשהאטרקציה הכי גדולה בסרט היא וספה והאנגטוניסט הכי גדול הוא נער איטלקי שחצן שרוכב עליה, קשה לעורר יותר מדי את הקהל.
בעיה נוספת, בעיני, היא האיפיון של הדמויות. שני הנערים דומים מדי אחד לשני, וכך גם המבוגרים שמסביבם. זה מקשה עלינו להבדיל ביניהם, ומקשה על הסרט לפתח את הקונפליקטים.
פיקסאר יודעים בדרך כלל מה הם עושים. נראה שמלכתחילה הם לא תיכננו שהסרט הזה יוכרז כעוד יצירת מופת שלהם ויזכה באוסקר. סביר להניח שהם פעלו בכוונה בפרופיל נמוך יחסית, ויצרו אותו בעיקר מסיבות פונקציונליות, כדי למלא את דיסני פלוס בעוד קצת תכנים איכותיים.
גם ביום בינוני, פיקסאר עדיפים על רוב האולפנים האחרים, ו"לוקה" אמנם איכותי יותר מרוב התכנים שיש כרגע, בסטרימינג או בקולנוע - אבל חוץ מעידוד תיירות לאיטליה ומכירות פסטה ורוטב פסטו, אין בו הרבה.