הקרנת הבכורה של "אסיה" התקיימה באביב הקודם, במסגרת פסטיבל טרייבקה הניו יורקי. הסרט זכה בשלושה פרסים - לבמאית רותי פרי-בר, לכוכבת שירה האס ולצלמת דניאלה נוביץ, אבל כיאה לאופי המלנכולי שלו, השמחה היתה מהולה בעצב. הפסטיבל היה מן האירועים התרבותיים הראשונים שנאלצו להתאים את עצמם לקורונה, וברגע האחרון עבר להקרנות וירטואליות, כך שהזוכות ראו את הטקס מהסלון.
בהמשך לכך, ההפצה של "אסיה" בישראל נדחתה שוב ושוב. בינתיים, הוא הספיק לזכות גם בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ובפרס של פסטיבל ירושלים לסרט הביכורים הטוב ביותר, וגם שני האירועים האלה התקיימו בצורה וירטואלית. רק בסוף השבוע האחרון, קרוב לשנה וחצי לאחר הפרמיירה שלה, עלתה הדרמה הזו על המסך הגדול בישראל.
בארצות הברית, עלה הסרט לפני שבועיים. באולם הקולנוע המרכזי בו הוא מוקרן בניו יורק, כמו גם במדיה החברתית, לא מקדמים אותו בשמו הרשמי, אלא כ"אסיה - סרטה של שירה האס", ממש כמו שהיו עושים בתור הזהב ההוליוודי עם סרטים בכיכובם של אלילי בד מיתולוגיים.
לא זכור לי אף מקרה של שחקנית ישראלית שזכתה לכבוד דומה, גם לא גל גדות. כל זה ממחיש עד כמה ייחודי כעת מעמדה הבינלאומי של האס, שהיתה השנה מועמדת לשלל פרסים יוקרתיים בעקבות הופעתה ב"המורדת" וחתמה על ייצוג בסוכנות נוצצת וגם על השתתפות בפרויקטים מסקרנים עתידיים, בהם אחד על חייה של גולדה מאיר.
יש כמה סיבות להצלחה של האס. אחת מהן היא שבניגוד לשחקנים ושחקניות רבות אחרות, היא אינה מנייריסטית וגם לא גנרית, וכל פעם נכנסת לעורן של דמויות אחרות לחלוטין. ב"המורדת" גילמה כזכור צעירה חרדית מניו יורק הנמלטת לברלין, וב"אסיה" היא מגלמת נערה ישראלית, החולה בניוון שרירים.
אלונה איב מגלמת את אמה, בשמה נקרא הסרט. היא עובדת כאחות - ועם הזמן נגלה כי לא במקרה התסריט בחר דווקא במקצוע הזה. היא עלתה לארץ מחבר העמים, והביאה את בתה לעולם כשהיתה נערה בעצמה. הפרש הגילאים ביניהן כל כך קטן, עד שהן נראות יותר כמו אחיות או חברות.
זמן ופרספקטיבה של זמן הם מוטיב מרכזי בסרט. מצבה של הגיבורה מידרדר במהירות, וברור שלא נותרו לה עוד הרבה שנים. היא חייבת להספיק במעט שנותר לה את מה שאחרות מספיקות בחיים שלמים. ומה לגבי האם? מתוקף גילה הצעיר, והפרש הגילאים הזעום לעומת בתה, היא מעולם לא לקחה על עצמה את האחריות ההורית במלואה, אך כעת תידרש לעבור גם כן תהליך מנטלי מזורז, ובסופו אף לקבל את ההחלטה האיומה ביותר שהורה עלול לעמוד בפניה.
הדילמה הזו מובילה את האם ואת העלילה כולה לרגע השיא הדרמטי שלה. מודעת פרסום רשמית של הסרט מצטטת ביקורת הגורסת כי הוא מציג את "סצינת הסיום המרגשת של השנה". לפיכך, לגיטימי לדון בסיומת הזו, מבלי כמובן לחשוף מה בדיוק מתרחש בה.
אומר רק, ודווקא כמי שאנשי קולנוע ומגיבים אחרים מאשימים תמיד בסנטימנטליות יתר, כי הסצינה הזו לא ריגשה אותי בכלל. היא מזכירה מעמדים דומים, שכמותם ראינו למשל בסרטים הצרפתיים "אהבה" ו"נשימה", אך אין בה את החמלה והאנושיות שהיו בדוגמאות האלה, וגם לא את העומק שהיה להם, ולכן יותר מאשר אגרוף לבטן, היא נותרת בגדר הפרובוקציה.
מבחינתי, והדבר נאמר לאחר שתי צפיות ב"אסיה", המהלך שמוביל לסיומת הזו אינו משכנע מספיק. אנחנו מתעכבים על הנקודה הזו לא מתוך קטנוניות, אלא כי היא מאפיינת את הבעייתיות של הסרט כולו, שמתקדם מהר מדי ויש בו מעט מדי.
למען האמת: בצפייה השנייה בסרט, גיליתי בו פחות מאשר בצפייה הראשונה. אולי הוא נופל קורבן למשאבים המוגבלים של הקולנוע הישראלי ולתקציבים הנמוכים שלו, שמחייבים הפקות צנועות וסרטים קצרים יחסית. "אסיה" נמשך פחות משעה וחצי, וכנראה שאין די בכך כדי לדון בצורה מספקת בנושאים כבדי משקל כמו החיים, המוות ומה שביניהם.
מסיבות ברורות שאין טעם לחזור ולהתעכב עליהן, יש נטייה בתקשורת הישראלית לפרגן יתר על המידה לתוצרת מקומית, ובעיקר לסרטים מקומיים. נטייה אחרת היא ללכת סחור-סחור כדי להתחמק מאמירות שליליות. לא אעשה זאת, ואגיד מפורשות: לא אהבתי את "אסיה", ואם לחזור לנקודת ההתחלה, אז עם כל ההערכה לאומץ ולמחויבות של שירה האס ולגיוון של גוף העבודה שלה, אני גם לא חושב שהיא מפגינה בו תצוגה מרשימה במיוחד.
הסרט עוסק במשפחה שמוצאה רוסי, ודובר רוסית בחלקו הגדול. בניגוד לאלונה איב, שירה האס אינה כזו ככל הידוע לי, וגם לא הבמאית - ניכוס תרבותי מהסוג שבהרבה תעשיות כבר לא מתאפשר, ובישראל עדיין נתפס כטבעי. הדבר צורם בעיקר מכיוון שאין ב"אסיה" התייחסות מעמיקה כלשהי לרקע התרבותי של הדמויות.
דוגמה לכך נעוצה כבר בשמו של הסרט. אסיה, כמו נור, הפך לאחרונה לשם פופולרי בקרב היפסטרים תל אביבים, אבל הוא במקור שם נפוץ במדינות חבר העמים. אחד הסרטים הרוסים היפים של שנות השישים, למשל, נקרא "סיפורה של אסיה קליאצ'ינה". מעבר לכך, השם נושא עמו עוד הרבה מטענים. מקורו ביוונית קלאסית, והמשמעויות המילוליות שלו, "קימה לתחייה" ו"זריחה", עומדות בניגוד מוחלט לשקיעה שבסרט, אך אין בתסריט שום התייחסות לאירוניה הזו.
מה שכן יש כאן, זה שימוש נפלא בשקיעות, בצבעי השמים ובתאורה בכלל. אחראית לכך דניאלה נוביץ, שעשתה עבודה נהדרת גם בסדרה "נורמלי", והפכה בזכות "אסיה" לאישה הראשונה שזכתה בפרס אופיר לצילום. הבטחתי לא ללכת סחור-סחור, אך בכל זאת אומר כי העבודה של הצלמת, בשיתוף פעולה עם הבמאית כמובן, הופכת את הצפייה לחוויה.
השימוש של נוביץ בפנים של השחקניות ובמה שמסביבן, הוא מלאכת מחשבת שכל הזמן תענוג לעקוב אחר מהלכיה, ולעתים מספקת רגעים מפעימים של ממש. למרות שהקידומים האמריקאים מציגים את "אסיה" כ"סרטה של שירה האס", עם הזמן מתגלה כי הכוכבת האמיתית שלו היא דווקא הצלמת.