יהודי טוב זה יהודי עם עוזי

לקולנוע הישראלי יש מסורת ארוכה של סרטי צבא. במשך זמן רב זה היה הז'אנר העיקרי של הסרטים שנוצרו פה. מאז עברו הרבה שנים ונפרצו דרכים חדשות ביצירה ובדרמה המקומית. אבל ערוץ 1, במיטב מסורת הרטרו שהוא אמון עליה, יצר את "הקרב בדרך לירושלים 1948" - סדרת דרמה שמחזירה לפלמ"ח ולקולנוע של שנות השבעים-שמונים את כבודם האבוד. מכיוון שהייתי צריך לכתוב עליו, צפיתי בפרק הראשון בסדרה עד תומו. בכל מקרה אחר הייתי מפסיק אחרי 15 דקות. לרוב האנשים לא היתה סיבה טובה כמו לי לראות את כל הפרק, ולכן הם בטח לא עשו זאת. לכן אנצל את שאר הקטע כדי לספר להם מה קרה. להם, ולמי שלא ראה בכלל וירצה להצטרף החל מהפרק הבא.

הסיפור מסופר דרך העיניים של עודד, מ"מ שרוב מחלקתו נהרגה בקרב. במהלך הסרט נקטע מדי פעם הרצף העלילתי על ידי וויס-אובר שלו, שנותן תובנות על המתרחש. הכל מתחיל כשהמג"ד שלו, יושקה, מחליט לשלוח אותו לפקד על מחלקה אחרת, שבה החיילים נשארו בחיים אבל המ"מ ושני המ"כים נהרגו. פקידת הקשר מטולה (או בתולה) מנסה לשכנע אותו לתת לעודד לנוח יום אחד, אבל יושקה מתעקש. למחלקה שאליה נשלח עודד יש משימה. היא צריכה לכבוש בית ערבי בנבי סולימן ולהחזיק אותו למשך 24 שעות. גורל הדרך לירושלים תלוי בזה.

בינתיים המחלקה בשטח. עד שיגיע עודד מפקד עליה טיבי, קצין אחר. החבר'ה עייפים. הם לא עצמו עין כמעט ארבעה חודשים, מתים לצאת לחופש, אבל טיבי לא מתכוון לתת להם לנוח לפני שיכבשו את הבית. עודד מגיע, והם מתחילים בתנועה. על החיילים ניכרים סימני הקרב, או לכל הפחות ניכר הניסיון של המאפרים למלא אותם בהרבה צבע אדום בצורות וגוונים שונים. יותר מהכל, זה נראה כמו סצינה ממוזיאון השעווה שהתעוררה לחיים. תוך כדי התנועה קדימה הם נתקלים במארב של ערבים. כמו במהלך רוב הסרט, הערבים הם כאפיות שמבצבצות בין השיחים ויורות. בעקבות המארב מחליטים לדחות את ההתקפה על הבית. החבר'ה חושבים שיוצאים לחופשה, אבל די מהר מתברר שטיבי לא מתכוון לתת להם לנוח לפני שיכבשו את הבית.

הכוח יוצא שוב. וויס-אובר של עודד מספר שלא יודעים מי הם הערבים שבבית – הכנופיות של אל חוסייני, המתנדבים של קאוקג'י, הלגיון הירדני. המתח נבנה. ההתקפה הראשונה נכשלת. הכוח נסוג בלי אבידות. השנייה מצליחה. החבר'ה פורצים לבית וגם תופסים שלושה שבויים, אבל שני פצועים נשארו בשטח. עודד חסר ביטחון. הוא מספר לטיבי שהוא לא מצליח להרגיש חלק מהחבר'ה. עוד בקיבוץ הוא הרגיש ככה, כשהיה ילד חוץ.

בינתיים מבחוץ הבית מכותר. וויס-אובר מספר שלא יודעים מי הם המכתרים – חיילים, או פלאחים ושבאב, אספסוף שהגיע להפגין גבורה. באמת קשה לדעת, כולם נראים כמו כאפיות שמבצבצות בין השיחים. הדילמה המרכזית כרגע היא איך לחלץ את הפצועים בשטח. עודד יצא עם שלושה חיילים, גם טיבי יצא עם עוד שניים כדי להיות רתק. אחד הפצועים מחולץ בשלום. את השני השאירו החיילים מאחור, הם אמרו שהוא מת. עודד אומר שהוא לא מת. הם אומרים שכן. הרגשות מתלהטים והם שואלים את עודד אם הוא רוצה שגם הם ימותו, כמו כל המחלקה הקודמת שלו. נראה שהם נגעו בנקודה רגישה. וויס אובר: "המחשבות הציקו לי. החבר'ה במחלקה לא סומכים עליי". בפרקים הבאים העניין הזה ישמש כציר עלילתי מרכזי. עליי.

טיבי חוזר עם הרתק, אבל מוסיק, אחד מהחיילים, נשאר בשטח פצוע. עוד כמה אנשים נפצעים בחילופי יריות. מתחילה להיווצר בעיה של כוח אדם. צבע אדום יש מספיק לכולם. עודד בחוץ עם טיבי, והוא נותן הוראה לגמור את השבויים הערבים. פתאום מופיעות שתי כאפיות בין השיחים וזורקות משהו. כולם מתכופפים אבל זה לא מתפוצץ. טיבי ניגש ונוגע בזה בזהירות עם הרובה. מתוך שק יוטה מתגלגל הראש של מוסיק. ידעתי שמוזיאון השעווה מעורב בזה, טפחתי לעצמי על השכם. החייל שהיה אמור לגמור את השבויים לא גמר אותם, אז אחרי שהוא ראה את הראש בשק עודד נכנס פנימה וירה בהם. אחריו נכנס חייל אחר והתחיל לרסס אותם, ואז עודד עצר אותו, ואז התחילו מכות ואז הפרידו ביניהם. כנראה בגלל זה הופיעה בתחילת הפרק שקופית שמבהירה שאין קשר בין הסרט לבין אירועים אמיתיים. שלא יתחילו עכשיו לחפש אותם מבית הדין הבינלאומי בהאג על רצח שבויים.

בסוף ישבו עודד וטיבי מחוץ לבית כשפתאום התחילו לנחות עליהם פצצות. ככה נגמר הפרק הראשון. יש עוד שני פרקים בסדרה. מעניין מה יקרה.


* "הקרב בדרך לירושלים 1948" משודרת בערוץ 1 ביום ראשון בשעה 21:30