פוטו-בכי

אין יחסי יותר מהמושג "קושי". אין מופשט יותר מהמינוח "ניצול". בני משפחתם - "סבל", "מאבק חסר סיכוי", "אכזריות" ו"קורבן של מנגנון אטום", מרחפים גם הם, תלושים, לא ממוקדים, קשים לניסוח ומעורפלים. ההיסטוריה מעוטרת כשמים בכוכבים בליל קיץ בסיפורי גבורה שהתנהלו לקול מצהלות השטן וחבורתו. מי יידע לאמוד את מנת הקושי שנאלצו לבלוע פועלי הכפייה בארצות הברית של המאה ה–18 שהניחו את תשתית מסילות הברזל? מי יידע למדוד במשורה את ליטרת הניצול האכזרי שנמזגה לכוס חייהן של השפחות בהרמון הסולטן או בארמון הקיסר ברומי, עת נעקרו מבתיהן וממשפחותיהן, על מנת לשמש כרי משכב לאדוני הארץ, משרתות ונרצעות, ובתמורה לעמלן זכו לענג גם את יתרת פמליית המלך? מי יוכל לשקוד על חישובי חוסר התוחלת שניהלו הילדים שעבדו במכרות הפחם ברחבי אירופה המתועשת בסוף המאה שעברה, תמורת פרוטות ותוך קיפוח מתמיד של בריאותם וחייהם? מי יידע לומר איזה קושי גדול ואיזה משא כבד יותר מאחרים?

מעטים, אפשר אף אחד, מוצאים עניין בסיפורו של נער אינדונזי הכורע תחת נטל שעות עבודה ארוכות, בשכר נמוך ממשפיל, בשירות תאגיד נעלי ספורט אמריקאיות. אלו הם תחלואיה של הכלכלה המודרנית, של החברה האנושית המאפשרת לנו את דבש המותרות והמותגים, וכשם שהזולל בשר אינו מעוניין לשיח ושיג גראפי עם דרכי פעולתו של השוחט, כך אין האנושות מתעניינת בפירוט המלא של התנאים שאפשרו את הבשלת מוצר הצריכה לממדיו הסקסיים לכל כיס בורגני. האנושות המערבית מסתפקת בתווית, בתג המחיר ובסמל הסטטוס, כל הפרטים האחרים הם מעניינם של היסטוריונים, סופרים או תמהונים. המכנה המשותף לכולם: חוסר היכולת ליהנות מהשפע האינסופי שמציעים החיים לדוגמא, כפי שמשווקת אותם הטלוויזיה, הכוהנת הבלתי מעורערת של תרבות ההמונים.

ואמנם, בטלוויזיה, נבראים גם נוצקים גיבורי התרבות, ההולכים לפני המחנה בשל הישגיהם הזעומים, תרומתם השולית לתרבות האנושית ולרוב גם (בהתאמה) הכנסתם הגבוהה להתפקע. נדמה כי אף קבוצת ייחוס אינה כה מזוקקת באפיון תמהיל מובנה זה של "גיבור תרבות", מאשר הדוגמניות. להבדיל מדוגמנים זכרים, שלהוציא מתי מעטים, משמשים כקולבים גרידא ותו לא, הפכו הדוגמניות לאיקונינים מחוטבים, לסמלי יופי ולמודלים להתחקות, לא רק כאידיאלים של גזרה רצויה או ניצול מיטבי של נתוניהן הגופניים, אלא גם כסימבולים של נהנתנות גרידא, של "החיים הטובים" ב"חוג סילון", שבגבולותיו – כידוע – מתנהל העולם האמיתי. אותה נערה, בשבתה כ"דוגמנית", זוכה להתחכך עם המי ומה, להפוך באבחה למושא חיקוי למיליונים רבים של נערות ולתבנית הפנטזיה המינית של מיליונים. אולם מחיר הכניסה וההיוותרות בעולם זה קשה מנשוא: מקריאה בשבועוני אופנה מהודרים מסתבר כי מאחורי הזוהר הלז מסתתרת לא פחות מאשר "עבודה קשה". תוכניות המציאות בטלוויזיה מצליחות לעתים להציג גילוי עיתונאי מרעיש בדמות תפריטן הדל או שעות היקיצה המוקדמות עד למאוד של אותן לוחמות בסיירת יופי בינלאומית המהדסות בין פריז, מילאנו, לונדון וניו-יורק, כדי לשווק תדמית שאינה שלהן, ולהעמידה כאילו היתה מהותן, תמציתן המזוקקת ביותר.

ואמנם, לא אחת, יוצא הלב אל סיפורה הנוגע ללב של דוגמנית, הכולל תפריט קמצני בקלוריות ובסוכרים, שעות עבודה ארוכות ומוזרות, סביבת עבודה וחברה עוינת וכיוצא באלה. החיים בחברה המודרנית אינם קלים, ושל דוגמניות לא פחות. אולם הוידויים סוחטי הדמעות הללו, המשווקים לציבור כעוד יריעה במניפת "חיי הזוהר", אינם צריכים לטרוד את המנוחה יתר על המידה. נהיר לכל כי רגעי האומללות והקושי שחווה דוגמנית, מתקזזים לא אחת בשכר נאה, בטובות הנאה השמורות למפורסמים, ובאותו מושג חמקמק אך נחשק - "תהילה" שמו.

אם כן, זהו מחיר התהילה כפי שמציגה אותה מעיין קרת, הדוגמנית הישראלית, בספר "הנשים היפות" : קימה מוקדמת במלון זר בארץ מנוכרת, לצד שותפה אנטיפתית לחדר, כשאין כל אפשרות ליהנות מארוחת בוקר מזינה; שהות ממושכת וכפוית טובה בחברתם של צלמי אופנה מגלומנים; מרפקנות אין קץ וטינה מתמשכת של כל הסובבים לעצם מהותה והופעתה החיצונית – קרי, התאמתה לתפקיד; תחושה מתמדת של רגשי נחיתות וחידלון כלעומת ים הקנאה, צרות העין והאופקים, שלא לדבר על השימוש המתכתי והמניפולטיבי שנעשה בפרי עמלן, שלא להזכיר את תחושת המיאוס האוחזת בדוגמניות עצמן במפגש עם אותה מציאות מתמשכת שהיא-היא, כזכור, "חיי הזוהר". או לכל הפחות: "חיי הזוהר: הסיפור האמיתי".

נו מה? וכי פקידי עירייה מתעוררים אל שחר בהיר יותר? וכי נהגי מוניות מרוצים מסביבת עבודתם? וכי מורים חשים כי הם זוכים להערכה הראויה להם? וכי סבלים ברשות שדות התעופה אינם זוממים מזימות להתקדם על חשבונו של אחר? וכי שומרי סף במסעדות אינם עובדים בתנאים בלתי נסבלים? וכן הלאה. שיתו לב לפרט זה: לא הובאה לאזכור ולו מלאכה אחת שיסודה בנצלנות נוקדנית ושטנית באמת. והלא העולם מלא בשכמותן. ועם זאת, עולם כמנהגו נוהג ודוגמניות ממשיכות להשתכר פי כמה וכמה ביחס לבני שכבתן למעמד "המקופחים" ו"המנוצלים". יען כי, מושגים אלה אמנם יחסיים.

חייו של הפקיד הזוטר, של החנווני, פועל הטקסטיל וכן הלאה, אינם מעניינו של קורא הספרות הקלילה, לא כל שכן של צרכן מותג "חיי הזוהר". הלז יגמא בשקיקה צייקנית את תכולת עמודי ייסוריה של מעין קרת ודומותיה וישוב לעולם כשתחושה נוראה רובצת על כתפיו: העולם אינו מקום הוגן! איזו היא החברה השוטמת אפילו את ברבוריה הצחורים ביותר? איזה הוא המנגנון המכופף בגסות אפילו את העדין שבגבעוליו? נו איזה?

הנה כי כן פרדוקס מובנה בעצם אחיזתו של הספר במציאות: שהרי אינו טרגדיה של ממש, שכן עוסק ביבבה מפונקת של "נערת זוהר"; אולם בכל זאת, טרגדיה הוא בבסיסו, שכן "חיי הזוהר" בדומה לחיים בכללם, אינם קלים כלל ועיקר כי אם רצופי עוולות רעים ומזיקים. טוב ויפה, רק שבמדד התועלת מול נזק והתשואה מול מאמץ, נדמה כי דוגמניות מדורגות גבוה בסולם הגמול ההוגן לעמלן, אם לנקוט בלשון סגי נהור נעלבה