וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שנים אני מתקנת את כולם שגרב הוא זכר. מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו

עודכן לאחרונה: 2.7.2021 / 16:55

ניסיונות האקדמיה לחדש מילים הם נפלאים, אבל גישת ה"אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" שנותנת הכשר לטעויות ומתקננת את השגיאות השגורות, הופכת אותן ל"נכונות" בן לילה, לא יורדת לי בגרון. הגרביים שלי לנצח יהיו זכר

חודש הגאווה אך הסתיים לפני יומיים, בתום 30 יום ו-30 לילה של הרמות רב-מגדריות ומכילות ופלואידיות מינית בכל צבעי הקשת. אבל רגע לפני צאת החג, ממש בדקה ה-90, מוסד ממלכתי מכובד ומעונב הטיל פצצה מגדרית והוציא את הגרביים מהארון. כבר כמה ימים שגרב הוא גם זכר וגם נקבה והעולם שותק/ת.

האקדמיה ללשון עברית הודיעה ביום שני השבוע שהחליטה להתיר ואף למסד את השימוש במילה "גרב", שעד כה מינה היה זכר, גם במין נקבה. יש להניח שהרבה אנשים לא הבינו בכלל על מה המהומה. ההתייחסות לגרביים כנקבה היא אחת הטעויות השגורות בעברית, לכן לא מן הנמנע שחלק מהאנשים שנחשפו להחלטה הזאת השבוע גילו לראשונה שגרביים בכלל היו זכר אי פעם.

יכול להיות שזה גם היה הטריגר להחלטת האקדמיה - אחרי שנים של מאבק עקר להנחיל לציבור דוברי העברית את העובדה שגרב הוא לבן (ולא לבנה) וגרביים הם מסריחים (ולא מסריחות), הם החליטו פשוט להרים ידיים ולזרום. אחד הטיעונים המקובלים בהקשר של שינויים בעברית הוא ששפה חייבת להיות חיה ודינמית, היא צריכה להשתנות עם התקופה, לא לקפוא על השמרים. אחרת, תהפוך לאות מתה. אבל האם הכשרת שגיאות היא הדרך לעשות זאת?

זוג עם גרביים במיטה. ShutterStock
הכשרת שגיאות. גרביים/ShutterStock

יש אנשים שעולמם טולטל עד היסוד מהניתוח לשינוי מין שעברו הגרביים שלהם השבוע. אדם קם בבוקר, ואמנם גרביו ספונים עמוק במגירה יען כי חום אימים בימים אלה ולרגליו מולחמים כפכפים. אך גם כשרחוקים הם מן העין, קרובים הם ללבו ויודע הוא טיבם ומינם. והנה, תעמוד השמש ברום השמים ויפול דבר: גרביים הן (גם) נקבה.

מה אמורים לעשות עכשיו כל אותם אנשים שהקדישו את חייהם לתקן לאנשים אחרים טעויות בעברית? אלה לא רק הגרביים שניטלו מהם, זה העוקץ בשלמותו. האם יש עוד טעם לתקן מישהו שאומר "שתי שקל"? אולי בעוד כמה ימים או חודשים מעכשיו תכריז האקדמיה שגם שם המספר הופך להיות פלואידי?

אני יודעת שלתקן לאנשים אחרים טעויות בעברית זה רחוק מלהיות קונצנזוס. מבחינה חברתית, זה חד משמעית דבר די בלתי נסבל, קטנוני, נוקדני ומתנשא לעשות. ואני אומרת את זה כאישה קטנונית, נוקדנית ומתנשאת. אני אוהבת את השפה העברית מאוד, כנראה קצת יותר ממה שנורמלי ומקובל חברתית. וכפי שקורה לא פעם, אני אוהבת אותה גם בגלל שאני מאוד טובה בה. לתקן מישהו אחר, זה קצת להגיד לו "אני טובה יותר ממך. חשוב לי שתדע את זה. אם יש פה עוד אנשים שמאזינים או שותפים לשיחה, חשוב לי שגם הם יישרו קו עם זה. אוקיי, עכשיו אפשר להמשיך - איפה היינו?".

שבוע הספר במתחם שרונה, תל אביב, 9 ביוני 2021. ראובן קסטרו
לתקן בשביל עצמי. הורים וילדים בשבוע הספר/ראובן קסטרו

יש מי שטוענים שלא מפריע להם שמתקנים להם שגיאות שפה, אדרבה - הם יאמרו, אם אני שוגה, בבקשה תקנו אותי. בשמחה. מה אני אגיד לכם, יש גם אנשים שאוהבים שמכאיבים להם. רוצה לומר, מזוכיזם זו בחירה לגיטימית אבל היא לא מיינסטרים. רוב האנשים פחות בעניין של סבל אם יש להם אפשרות בחירה. אבל אל תטעו - כשמישהו מתקן לכם שגיאה בעברית (והוא לא המורה שלכם בבית הספר) הוא עושה את זה קודם כל בשביל עצמו. לא למענכם.

כשאני שומעת טעות בעברית, האוזן שלי נדרכת. זה צורם לי כמו ציפורניים על לוח. המוח שלי מיד טוען במחסנית הפה את התיקון. ואני צריכה באופן אקטיבי לגייס את תעצומות נפשי כדי לסתום את חור הפרצוף שלי ולא לפלוט את המילים: "בצומת ה*שני* ימינה, לא השנייה. צומת זה זכר", או לעצור את העיניים שלי מלהתגלגל אחורה בחוריהן כשאנשים מתעלמים באופן קטגורי מאותיות אית"ן בהטיית פעלים לזמן עתיד ("אין דבר כזה אני יעשה. אני אעשה, הוא יעשה, אתה תעשה..." קול נוראי מצווח בתוכי. אבל השפתיים לא זזות וקול אינו יוצא).

זה לא תמיד היה ככה. פעם הייתי מתקנת יותר. הפסקתי עם זה, כי הבנתי שזה דבר לא יפה לעשות. זה לא חברי. זה מלבין פנים. ובעיקר, זה מיותר. אם הצלחתי להבין למה בן שיחי מתכוון, אין טעם לתקן אותו. מתישהו הבנתי שאני עושה את זה בעיקר בגללי, ולא בגלל האדם השני.

אילוסטרציה בית ספר תלמידים מורה. ShutterStock
רק למורה מותר לתקן. כיתה/ShutterStock

את הילדים שלי אני מתקנת. וגם את זה אני יכולה לעשות פחות. מי שאוהב את השפה צריך להבין שלא ככה מחבבים אותה על אחרים. כדי ליהנות מהשפה צריך לא לפחד ממנה, לדבר אותה בחופשיות, לשחק איתה, להתנסות בה. אסור לפחד משגיאות. כך למשל, עם הזמן התחבבה עלי עד מאוד השגיאה "יושנת" (במקום ישנה), ובמיוחד הצירוף "הייתי יושנת". פעם זה היה מטריף אותי, היום זה ממש חינני בעיני. ואף על פי כן, זה לא "נכון" בעיני. וזאת גם הבעיה שלי עם ההחלטה של האקדמיה.

שדה השפה הוא תחום אפור וגבולות דקים כקורים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו. קשה לקבוע כללי אצבע שיסדירו את הדרך הנכונה להתמודד עם טעויות שפה והגייה מחד, ועדיין יותירו את השפה גמישה מספיק כדי להשתנות, לנוע, להתעצב ולהתקדם עם הזמנים.

הניסיונות של האקדמיה לחדש מילים ולהמציא מילים חדשות לביטויים ומונחים מלעז שצונחים חדשות לבקרים לתוך הלשון המדוברת הם נפלאים בעיניי, גם אם לא תמיד יש לחלופות העבריות סיכוי טוב להיקלט מול מילים לועזיות שכבר היכו שורש בפינו.

אולם, גישת ה"אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" שנותנת הכשר לטעויות ומתקננת את השגיאות השגורות, הופכת אותן ל"נכונות" בן לילה, לא יורדת לי בגרון. הגרביים שלי לנצח יהיו זכר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully