גם בתוך המופע המדהים של השנה, היה רגע אחד שבלט כמו פצצת אטום של רגשות

כמו הרבה אירועים בתקופה הנוכחית, גם הסיפור הזה נולד עם נטפליקס פתוח ברקע. האחיינים של הזמר הבריטי כריסטופר האמיל התקשרו אליו וסיפרו לו בהתלהבות שהשתמשו בשיר ישן שלו בעונה השלישית של סדרת הלהיט "דברים מוזרים". האמיל, שמוכר בשם הבמה שלו "לימאהל" (אנגרמה של שם משפחתו), שמח לשמוע שלהיט האייטיז הגדול שלו יגיע לקהלים חדשים, אך הופתע במהרה לגלות את עוצמת החשיפה של נטפליקס. הקליפ של The NeverEnding Story זכה לעלייה בחיפושים של 800% ביוטיוב תוך מספר ימים. ספוטיפיי דיווחה על עלייה אפילו גדולה יותר, עם 1.91 מיליון האזנות לשיר בשבוע שלאחר עליית העונה לאוויר.

אמש, לימאהל הפך לאמן הפופ הראשון שמופיע בישראל מאז פרוץ משבר הקורונה לחיינו. הפעם זה דווקא לא קרה בגלל נטפליקס, אלא בזכות אביב גפן, שבאיחור של שנה הצליח להרים את אירוע "נשף רוק" התשיעי, בסימן מחווה למוזיקת הפופ של האייטיז.

מלבד לימאהל, לו זו הפעם הראשונה בישראל, הופיעה בנשף גם סמנתה פוקס האגדית. וכך, שני זמרים בריטיים מצאו את עצמם מופיעים אתמול בפני 12 אלף בני אדם בזאפה לייב פארק ראשון לציון, מסה של אנשים שאף אחד מהם לא ראה מאז האייטיז, ולא פחות חשוב - יותר ממה שמותר להכניס להופעה בלונדון בשנה האחרונה.

לפני הכל, חייבים להוריד את הכובע בפני גפן והצוות שמגשים לו את החלומות. בתקופה של חוסר ודאות מטורפת בתעשיית המוזיקה זה ממש לא מובן מאליו ש"נשף רוק 9" בכלל יצא לדרך. אף אחד לא היה כועס אם דווקא השנה האירוע יהיה קצת צנוע יותר, אם בכלל יתקיים. ובכל זאת, למרות הדחייה בשנה ולצד כל האילוצים והחששות, גפן הצליח להרים ערב גדוש בשלוש שעות של מוזיקה, עם עשרה אורחים (לא כולל הבן שלו), תפאורה מפוארת, וידאו ארט חד פעמי מושקע והרבה רגעים מרגשים ומנטרלי ציניות, שגרמו לקהל האלפים להמשיך לשיר ולרקוד גם אחרי השעה אחת בלילה.

המסורת התחילה ב-2012 עם מופע שאמור היה להיות חד פעמי לרגל 20 שנה לאלבום "עכשיו מעונן". לצדו של גפן בגני התערוכה הופיעו אז עידן רייכל, שלומי שבת וברי סחרוף. צנוע יחסית. שנה לאחר מכן הוא הפך את "נשף רוק" לאירוע תרבותי מקומי בסדר גודל שאי אפשר להתעלם ממנו, כאשר פועלים בנו על הבמה את סמל השלום (ולבסוף פוצצו אותו בדרמטיות) כמין מחווה לפינק פלויד. בסיום המופע, הזמין גפן את 600 המעריצים הראשונים שהגיעו לאולם להופעת המשך אינטימית במועדון הזאפה, שהחלה בשלוש בבוקר ונמשכה עד שעות הבוקר. כבר אז היה ברור, "נשף רוק" הוא אירוע ייחודי בתוך השממה הרוקיסטית הישראלית המיוסרת.

מאז, הקפיד גפן להרים את הרף שהוא הציב לעצמו מדי שנה. בהיעדר פסטיבלי רוק מקומיים, גפן החל להשתמש בבמה שניתנה לו כדי לארח יותר ויותר אמנים על במת "הנשף", במין חגיגה של רוק ישראלי, שמצליח לאזן ולחבר בין האבות המייסדים לכוכבי השעה. בין השאר גפן אירח את אביתר בנאי, זהבה בן, דני סנדרסון, גידי גוב, מתי כספי, שלום חנוך, שרון ליפשיץ, נורית גלרון, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, תיסלם, היהודים, דודו טסה, שלומי שבן, אמיר דדון ומירי מסיקה, כמו גם אמנים בינלאומיים כמו סטיבן ווילסון, ג'ייק באג והקלידן מייק גרסון. בנשף האחרון גפן הרים את רף הציפיות כשאירח את ברט אנדרסון מלהקת סוויד.

בשלב הזה זה כבר ברור, מדובר באיוונט תרבותי שאף חובב מוזיקה לא יכול לפספס. כן, גם אם אביב גפן בעצמו הוא לאו דווקא כוס התה שלו. תקופת הקורונה רק חידדה את זה, ונשף רוק 9 הציג "דרים טים" מוזיקלי שיכולנו רק לפנטז עליו בשנה האחרונה. האורח הראשון היה אמיר דדון שביצע כרגיל וכצפוי את "אור גדול" שלו, ואז הצטרף לגפן בדואט של "האם להיות בך מאוהב". בהמשך הצטרפו חברי תיסלם לבמה כדי לחגוג את התמה של שנות השמונים עם "אור של כוכבים" ו"חצבים פורחים". לא מן הנמנע שיש בארסנל של תיסלם שירים גדולים יותר, אבל לכו להתווכח עם אגדות.

אורחת מפתיעה שלא הופיעה בפרסומים למופע הייתה סי היימן, שכבשה את הקהל עם "גיבור גדול", אחד מהמנוני האייטיז הכי גדולים שהיו לנו פה, שנשאר איכשהו אקטואלי תמיד. בהמשך גפן ניצח על האיחוד של להקת "שפיות זמנית", שהופיעה עם להיט הענק "הקיץ האחרון", לראשונה מאז טקס הזיכרון ליצחק רבין ב-1995. שני הביצועים בלטו בתוך המופע הארוך, ובעיקר האחרון, כאשר הסאבטקסט המעודן של מקס גת מור שמתחבא בין השורות של הלהיט הגדול הזה מעולם לא נשמע קשוח יותר, כפי שהוא הדהד מתוך קהל האלפים.

גם בתוך האירוע התרבותי הכי מדהים שנזכה לראות השנה כנראה, הרגע הזה בלט כמו פצצת אטום של רגשות. המעריצים של גפן שפקדו את האמפי בראשון לציון אמש היו בדיוק בגיל הנכון בשנות התשעים כדי להצטמרר מעצם המחשבה של לשמוע את השיר הזה בהופעה חיה שוב. בשביל רגעים כאלה, שלא תמיד מגיעים, אנחנו יוצאים מהבית והולכים להופעות.

אורח מפתיע נוסף היה משיח, דמותו הטלוויזיונית המעולה של הקומיקאי אודי כגן, שהפתיע בביצוע מעולה ל"שיר הסמרטוטים" ו"מלאך" של גפן. ברגע קורע במיוחד, שניתן רק לקוות שבוצע גם בחזרות, כגן צחק על "קול הקרפדה" של גפן, והזכיר לנו כמה גפן התפתח לא רק כאמן, אלא כאדם שמסוגל להציב את עצמו בעמדת נחיתות מול אורחיו, ואפילו לצחוק על עצמו כמו שצריך. והרי יש אמנות יפה יותר מהומור עצמי? בהמשך יסמין מועלם שחזרה את הגרסה שלה ושל טונה ל"אור הירח" מתוך פרויקט "צו השעה", כולל קטע הראפ שניתן היה בקלות לוותר עליו. לאחר ההדרן הגיעה נינט, סוחבת בטן היריונית מכובדת, והתארחה ב"שומקום" ו"שנינו שווים".

בין לבין התארח גם דילן גפן הצעיר על הבמה. בשעה שבה רוב בני גילו כבר ישנים, הוא עמד מול 12 אלף איש ושר שיר שאבא שלו כתב לפני כמעט שלושים שנה. וכמובן היה שם כמעט כרגיל ברי סחרוף, שבנוסף לדואט הקבוע של "סוף העולם" ביצע עם גפן את "ניצוצות" של פורטיסחרוף.

אלא שהדגש המרכזי ב"נשף רוק 9" אמור היה להיות על האמנים הבינלאומיים, אלה שאמורים היו להקפיץ אותו דרגה נוספת למעלה. בפרסומים המקוריים למופע, שאמור היה להיערך ב-2020 לפני שבוטל על ידי המגפה העולמית, פורסם כי יגיעו למופע ניק קרשו, לימהאל וסולן להקת ג'וני הייטס ג'אז​. בסופו של דבר הגיעו כאמור לימהאל וסמנתה פוקס, וביצעו בדיוק את ארבעת השירים שניתן היה לצפות מהם. לימהאל ביצע כצפוי את שיר הנושא מתוך "הסיפור שאינו נגמר", וגם את להיט הענק Too Shy של להקת קג'גוגו, שם הוא תפקד כסולן במשך מספר חודשים וניפק לה את רגע התהילה הקצר שלה. אגב, גם השיר הזה זכה לתחייה מחודשת בזכות נטפליקס, לאחר ששולב בספיישל של הסדרה "מראה שחורה".

אם היה חשש שלימהאל יתגלה כגימיק, החשש הפך לאמיתי ברגע שהוא התחיל לשיר את הלהיט היחידי שלו, ולמרות עזרה מכובדת מצדה של נועם קליינשטיין, התברר כי אין לו שום יכולת קולית לבצע את הלהיט הגדול ההוא. הקהל הצליח להכיל את הביצוע המזעזע, אך לא יכול היה שלא להגיב במבוכה לחוסר המודעות שהפגין לימהאל כששאל: "האם אתם נהנים כמו שאני נראה?", לא לפני שהוציא תמונה שלו משנות ה-80, אולי בניסיון לשכנע את הצעירים בקהל שבן ה-62 המחומצן על הבמה באמת היה פעם כוכב לרגע.

לשמחת כולם, הפיצוי הגיע מיידית עם סמנתה פוקס, שהתגלתה כדבר האמיתי. סמל המין האולטימטיבי של האייטיז בחרה להתבגר בחן, בלי ניתוחים ובלי שיפורים מלאכותיים, והציגה המון ביטחון עצמי וסקס אפיל בלבוש חושפני לא מתנצל כיאה למותג. היא ביצעה את שני להיטיה הגדולים, הקאבר ל-"I Only Want to Be with You" של דאסטי ספרינגפילד וכמובן "Touch Me" האירוטי, שעדיין עובד גם בימינו. השיר נפתח במין עיבוד חדשני ללהיט הישן, שנשמע בערך כמו מה שהיה קורה אם אביב גפן היה כותב את השיר, אך לבסוף פוקס התחברה למקורות והרימה את האמפי, תוך כדי שהיא ממזמזת (אין מילה אחרת לתאר את זה, בטח אם אנחנו באווירת אייטיז) את אביב גפן המובך.

הליינאפ האביב גפני נשאר בלי שינויים גדולים מדי, עם ביצועים סולידיים בעיבודים המוכרים לכל הלהיטים הגדולים, שמופיעים כמעט תמיד. "לילות לבנים" ו"שיר עצוב", לרוב באנקרים בסט, בלטו בהיעדרם. מאידך הבחירה לפתוח עם "על הכנרת בזריחה" עזרה להכניס את כל העסק למצב "פסטיבל", עם ניחוחות של ליל אהבה בצמח. גם הבחירה לבצע את "בוכה על הקבר", "שומקום" ו"סופרסטאר" התגלתה כבול פגיעה.

בשורה התחתונה, אם לא בגלל גוף העבודה המוזיקלי שלו, רוב האמנים בישראל יכולים לקנא בקשר הייחודי של אביב גפן עם המעריצים שלו, שנבנה בשנות התשעים ומאז רק הולך והופך לחזק יותר. זה לא קורה מאליו, גפן דואג לטפח את "הבייס" של ילדי אור הנרות, ובמקביל דואג להגדלת נפח השוק שלו. אם זה על ידי השתתפות בריאליטי שהביאה לו קהלים חדשים וצעירים או הצעדים האחרונים שנקט, כשיצא למצוא לעצמו קהלים חדשים באזורי "האמונה" של החברה הישראלית, דבר שעשוי היה להישמע בלתי אפשרי בתחילת דרכו המוזיקלית. אפשר להסתכל על זה בציניות, או פשוט לקבל את זה שאנשים משתנים, וכמו הרבה אנשים, גם גפן גילה עם השנים שהוא פחות זועם על העולם, ואפילו להפך.

יש מקומות בהם שני הצדדים האלה באישיות ובקריירה של גפן מתנגשים. זה קרה אתמול בפאוזה המסורתית (שהופכת לארוכה יותר משנה לשנה) שבין בתי השיר "עכשיו מעונן" לקריאה הזועמת של "רוצים שינוי?". הפעם, הרגע המעיק ממילא זכה לתוספת מייגעת בדמות נאום על אהבת חינם, ובקשה של גפן שנעצור ונחבק את האדם שעומד לצדנו, כאילו שאין קורונה או סתם ריחות גוף מצחינים בעולם. כל העסק ארך קצת יותר משתי דקות אבל הרגיש כמו נצח. ובכל מקרה, קצת משונה לקשר את הצרחה של "אנחנו דור מזוין" לחגיגות רוחניקיות של אהבה חופשית וחיבוקים.

קשה להתחמק מעניין הקורונה. במציאות בה התרגלנו כמעט לא לראות הופעות, כל יציאה מהבית מרגישה לנו מרגשת ומענגת. הופעה של שלוש שעות עם אלפי אנשים שרוקדים ומצטופפים יחד בלי מסכות הרגישה לנו עד לפני כמה חודשים כפנטזיה מופרעת, ואתמול היא הפכה למציאות בנאלית. בתוך המציאות הזאת, קל לעדן ביקורות על זמר בריטי בלי קול שהצליח לקלקל קלאסיקה מודרנית או איזו גרסה מאש-אפ מחרידה של גפן עם מייקל ג'קסון. בינתיים חזרנו לחייך, בעתיד אולי גם נחזור לרטון.

אחרי כל האורחים המכובדים מהארץ ומהניכר, גפן הזמין לבמה את האורח האחרון - גולן עינת, הבעלים של קבוצת מועדוני הזאפה - ששימש כמתופף בהדרן. גם אם מתעלמים מכך שזה די משונה שזמר מזמין לבמה איש עסקים כדי לנגן איתו, היה נחמד אם אנשי הזאפה היו פחות מתעסקים ביכולות התיפוף של הבעלים, ויותר בשיפור דרכי הגישה לזאפה אמפי פארק בראשון. הפקקים בדרך להופעות במקום הפכו כבר לסיפורי מור"ק בקרב חובבי מוזיקה מקומיים, בעוד את ההזדחלות הארוכה הביתה בסיום הופעות רוב הצופים מעדיפים להדחיק. חוסר הסדר והארגון שמקיף את הלייב פארק זועק לשמיים, ונראה שכמו תמיד אצלנו, עד שלא יקרה אסון שום דבר לא ישתנה. באופן אירוני, עינת היה עסוק בתיפוף על הבמה, ולכן לא שם לב לנהירה ההמונית של מאות צופים שהעדיפו לוותר על ההדרן לטובת בריחה מוקדמת מהפקקים הבלתי אנושיים ביציאה ממועדון הדגל שלו.