"חג המכשפה" מאת עינת בדי: קראו את הפרק הראשון

ישראלית המתגוררת עם משפחתה באיטליה בדוחק מכלה את זמנה בעיקר בהתבוננות בצמרות עצים. אבל כשאציל איטלקי עובר לגור באחוזה הסמוכה נדמה לרגע שהחיים משתנים. "חג המכשפה" מאת עינת בדי מתאר דינמיקה של חיי נישואים ונפש, הישרדות כלכלית וניסיונות להיחלץ מבוץ טובעני

06/07/2021
כריכת "חג המכשפה" מאת עינת בדי(צילום: כתר)

חג המכשפה
29 ביולי, סנטה מרתא - פטרונית עקרות הבית

המישור הגדול התקשה לנשום. זה היה היום החם ביותר של הקיץ וכיפת השמיים כהתה והתכסתה בעננים כביריעת פלסטיק. תחת הגפנים רבצו ארנבות והלחיתו מיוגעות בפרוותן. גם בבית עצמו נעשה חם יותר, עמדתי בחדרו של בני, והסתכלתי על לוח-השנה שקיבלנו מהכנסייה בסוף דצמבר, לאט פענחתי את הכתוב איטלקית, לכל יום היה קדוש והיום היה יומה של מרתא הקדושה, פטרונית עקרות הבית ונותני השירות. פעם אחת הזמינה מרתא את ישו ואת תלמידיו לביתה. אחותה מרים התיישבה לרגליו יחד עם ההמון שהתאסף כדי לשתות בצמא את דבריו, אבל מרתא לא עשתה כמותם, היא לא נחה, היא עבדה והגישה לכולם מים ופירות וכשהתעייפה קטעה את דבריו של ישו וביקשה ממנו להורות למרים לקום ולעזור לה. לא הבנתי מתשובתו אם כעס עליה או ריחם עליה. הוא אמר לה משהו כמו: מרתא, מרתא, תפסיקי לדאוג לדברים רבים. צריך לדאוג רק לדבר אחד. באותיות קטנות מתחת לפסוק ניתן הסבר עבור מי שכמוני לא הבין למה מרתא הפכה לקדושה. מרתא שמה לב לדבר שכל האחרים שכחו: ישו עצמו היה אז בעל גוף גשמי שנצרך לטיפול וטיפוח כדי שיוכל לפנות מענייני הבשר וללמד את הבריות איך להיות טובים. אחרי מותה, מרתא נשלחה לגן-העדן לחיות בו את חיי הנצח שלה, ושם זכתה לשבת לרגלי מושיעה, להאזין לו, לאהוב אותו ולהניח לו לאהוב אותה.

מלבד הקדושים הם הדפיסו בלוח גם דברים אחרים, שחשובים לאנשים, כמו פתגמים ועצות בענייני גינון. שמעתי תריס נטרק, כפי שהתריסים בביתנו נחבטים ונטרקים כשפורצת סערה, אבל מיד התברר לי שקול החבטה נשמע מדלת הכניסה דווקא, שנפתחה בתנופה. פניתי לאחור וירדתי במהירות במדרגות הצרות, נתקלת בסהר שחזר הביתה ומיהר אל חדר השינה שלנו, החדר היחיד שבו הייתה טלוויזיה. בקומה התחתונה, מעברה השני של דלת הכניסה ישב המורה איגור. על פניו צימח זקן תיש לבן ודליל, ואילולא היה יושב בכיסא גלגלים בוודאי היה מתנשא עלי בגובהו. רגליו שנחו בעקמומיות בתושבות היו נעולות בנעלים שחורות שדמו לנעל שאכל צ'רלי צ'פלין בבהלה לזהב. במרוצתו סהר הותיר מאחוריו את תיק-האוכל שלו, מוטל על הארץ. בבקרים הצטרף אל התלמידים שצבעו את הכיתות בבית הספר בו יתחיל ללמוד בספטמבר. הוא הוזמן להשתתף כדי שיכיר אותם. בסוף היום היה המורה מלווה אותו עד פתח הבית, משוחח אתו לאורך הדרך, מתוודע אליו. בימים האחרונים כשנפתחה הדלת ניתז בני פנימה והמורה רק בירך אותי ל"שלום" ו"להתראות" עוקבים ואז פנה לאחור והמשיך בדרכו. אבל היום שאל, "האם אני יכול להיכנס?"

"אתה יכול להיכנס," אמרתי כחוזרת אחריו והרמתי את תיק-האוכל כדי לאפשר לו להיכנס בנוחות אל תוך הבית. הוא ניסה לקבוע את מקומו ליד שולחן המטבח והשתדל להסיט כיסא לשם כך. התקרבתי כדי לעזור לו אבל הוא הסתדר בעצמו. התיישבתי מולו. מחדר השינה שמעלינו נשמע קולו של מכשיר הטלוויזיה, חבורת ילדים טסה בחללית הרפתקאות שהדלק שלה היה יצירות מוזיקליות קלאסיות כמו "ארבע העונות".

עוד בוואלה!

תפוח מצהיב: "פיזיקל" מדשדשת במקום, "סיפורה של ליסי" צוללת לתהומות

לכתבה המלאה

בית הספר שבו יתחיל בני ללמוד בשנה הבאה בכיתה השנייה, הוא בית ספר פרטי. מלבדו לומדים שם רק ארבעה עשר תלמידים נוספים. את חלקם היכו בבתי הספר הקודמים שלהם או קראו להם בשמות, למשל, "עוף", "Pollo". "עוף" לא יוכל להשתתף במשחק כדורגל משום שעופות לא משחקים כדורגל. עופות גם אינם מוזמנים לימי הולדת ואינם מטפסים על עצים. אך הם יכולים לשמש דרגש לילדים אחרים שמנסים לטפס וזקוקים להגבהה. בבית הספר של המורה איגור זה לא כך. "זה מקום של שקט וכבוד ואהבה פשוטה," אמר לנו בשיחת הקבלה שנערכה באביב. במכולת שמעתי מישהו אומר שאצל איגור התלמידים הם כמו ברווזים, הם יוצאים מן המים יבשים. מאז שהחל להשתתף בצביעת הכיתות אמר בני שהוא מתכוון להיות מורה כשיגדל.

המורה הביט סביבו ומבטו התעכב על שתי התמונות שהוצמדו למקרר, בתמונה אחת נראתה אם בעלי, שמתה זמן מה לאחר שעברנו לאיטליה. ואחריה התווספה לחזית המקרר גם תמונתו של האב המת. שניהם נראו עצובים ומיואשים בתמונותיהם כאילו מעולם לא זכו בנכדים אליהם השתוקקו. מוטב היה להשתמש בתמונה אחת משותפת של שניהם, אבל לא הייתה ברשותנו תמונה כזו. את התמונות קיבלנו עם הטאבלט ששלחו כמתנת יום-הולדת לסהר. מישהו המליץ להם לעשות זאת, אמר להם שכך יוכלו לראות אותו ולדבר עם הנכד בסקייפ. יכולתי לשער כמה כעסה אחותו של בעלי על המתנה היקרה.
"תראי," אמר המורה והוציא מכיסו שלוש המחאות והושיט לי אותן, "הבנק החזיר את הצ'קים שלכם". רועי, בעלי, עובד ב"רשות הכבישים הלאומית" ולפני כן היה הייטקיסט, אני לא עובדת אבל אני זו שכתבה את ההמחאות מיד עם תום שיחת הקבלה. המורה איגור השאיל לי עט מכוס העטים במשרד שלו. מילאתי במקום הנכון מספר בן שלוש ספרות בעוד הוא ורועי מביטים בי. כעת הבטתי אני בספרות, שלוש ארבע ושמונה, ומיקומן השתנה בדמיוני. מחיתי זיעה ממצחי, המורה מתח והרפה את חזית חולצתו משיב אוויר על חזהו, הרחתי את הריח החמוץ שהדיף גופו והנחתי שאף הוא מרגיש בריח הזיעה שלי. "אני אמצא עבודה," הכרזתי אז במשרדו ואילו עכשיו אמרתי "עוד לא מצאתי עבודה" והשפלתי את עיני. הבטתי בנעלים שלו, בסרט גלגל צ'פלין את השרוך על מזלג כאילו היה אטרייה.

"תלידומיד" אמר המורה לפתע, "שמעת על הכדורים האלו שנתנו לנשים נגד בחילות בהריון? זה פגע בתינוקות." הוא החווה בידו על גופו השחוח וחייך בעצב.
"אני מצטערת."
"זה כלום, זה בסדר, אני מצטער שאני לא יכול לעשות כלום בנוגע לתשלום."
"בבקשה, אני אמצא משהו, אנחנו נשלם."
"הבעיה היא שאני צריך לקנות את הציוד לשנה הבאה וכל הורה צריך לשלם בשביל הילד שלו. אני מצטער באמת." הוא הביע את צערו כמנהגם של בני המקום, שתמיד הדגישו את צערם כשהציגו עמדה בלתי מתפשרת.
על המדף שליד המקרר עמדו כמה חיות, פיל וחזיר ופרה, סהר פיסל אותן מעיסת נייר בשיעור אמנות. פסל החזיר התברר כאמנות שימושית מפני ששימש גם כקופת חסכון. בתוכו נצברו המטבעות שאסף במהלך השנה, הוא התכוון לקנות בהם חרב ושריון מעץ שראה בחנות צעצועים. כשהרמתי את החזיר שאל אותי המורה כמעט בבהלה, "מה את עושה?"
"אלה כל החסכונות שלנו." השבתי.
"רגע, אל תהרסי אותו."
"אוי אבל כבר הרסתי אותו." הראיתי למורה את הפתח שיועד לתחיבת המטבעות שאותו קרעתי והרחבתי באצבעותיי. הוא שקל את דברי בכובד ראש ואז הושיט לעברי את שתי כפות ידיו קעורות ואני שפכתי לתוכן את המטבעות. "אוקי, אני אשתמש בזה לקניית אספקה לערכת העזרה הראשונה. אנחנו צורכים כמויות גדולות של פלסטרים" הוא הביט סביב בידיים מלאות ואז הרכין את סנטרו אל שיפולי בטנו וביקש, "את יכולה לפתוח לי את הריצ'רץ' של הפאוץ'?" עשיתי כבקשתו והוא רוקן את המטבעות לשם וסגר את הרוכסן. אחר כך נאנח, "מדונה, איזה חום, אני יכול לקבל כוס מים?"

"בניסיוני להגיע אל הברז כשלתי על אחד מגלגלי הכיסא. "לא קרה לי כלום" הכרזתי. כשהגשתי לו את הכוס הוא הודה לי ואמר, "פעם הייתה לי עבודת קיץ כקופאי בגלידריה, הטיפים של התיירים שילשו את המשכורת שלי, זה מה שהיה כל כך מוצלח, תשמעי רגע," הוא קטע את עצמו, "תשלמו בתחילת השנה"
"אני לא אוהבת גלידה, זה טוב לגלידריה אם אני לא אוהבת גלידה?"
הוא חייך, נראה היה שהוא מתלבט אם לומר משהו על טעמה של הגלידה, אבל בסופו של דבר רק הושיט לי את כוס המים שהתרוקנה, אוחז אותה בשפתה בין האצבע והאגודל ואמר "אני צריך לזוז, יש לי איזו התחייבות".
גם אני חייכתי והנחתי את הכוס בכיור. כשהפנה את הכיסא שלו כדי לצאת מן הבית, ליוויתי אותו אל הדלת ואחרי שיצא הבטתי בו חותר בים הלבן והמשונן של אבני החצץ שכיסו את החצר.

חצר הבית מקסימה יותר מהבית, צורתה מלבנית והיא משמשת חניה לדיירי הבתים המקיפים אותה. צלע אחת של מלבן החצר תחומה על ידי כנסיה עתיקה ונטושה שחלונותיה מנופצים והפעמון שבמגדל הפעמון שלה, שבור. לכאורה מראה החלונות הפרוצים עשוי היה להשרות אווירה מרושלת אך למעשה הוא מדגיש את הסדר והניקיון השוררים בחצר. את קיני הציפורים הריקים, קורי העכביש והרהיטים השבורים אפשר לראות רק אם מציצים פנימה, מבעד לחלונות השבורים. הצלע הקצרה סגורה בשער חשמלי בעל שתי כנפות. כל דייר מחזיק שלט רחוק במכוניתו שמאפשר לו לפתוח את השער כרצונו, לכן בשעות היום נשמע לעיתים קרובות קול הצירים החורקים. פשפש שמשמש מעבר להולכי רגל פתוח בכנף השמאלית. גיבוב מבנים המסודרים בצורת האות ר' משלימים את המלבן. חלקם מצופים בבטון ללא טיח וחלקם מטולאים בתריסים לא תואמים, עשויים מלוחות עץ פשוטים הצבועים בירוק דהוי או בחום. המבנים שימשו בעבר לאסמים ואורוות וכעת הם מחולקים לדירות בגדלים שונים. דירתנו נמצאת שם, היא צרה וארוכה כמנהרה ונקבעו בה חלונות רק מלפנים ומאחור. היא בעלת שתי קומות. בקומה העליונה הגג משופע והחלונות שדומים לחרכים מאוזנים כמעט נוגעים ברצפה, רק סהר בן השבע יכול לעמוד שם בקומה זקופה. חלונות המטבח שלנו צופים אל הכנסייה. ומאחור, מבעד לדלת זכוכית שקופה המשמשת גם כחלון, נראה כביש צר ומעבר לו חומה גבוהה שעשויה מלבנים אדומות ועליהן כתמי נזילות בדוגמאות מעניינות. אפשר להביט בזה שעות וללמוד את החומה בעל פה. צמרות של עצים מציצות מעברה השני וככל שאני מביטה בהן אינני יכולה להעלות על דעתי באיזה גן העצים הללו צומחים.

העוברים והשבים המהלכים על המדרכה הצרה שלצד הכביש קרובים אל דלת הזכוכית כפי שעוברי אורח קרבים אל חזיתה של חנות. לעיתים אני יושבת שם ימים שלמים. אנשים עוברים מול הדלת השקופה, ביניהם ספורטאים, רצים ורוכבי אופנים, וגם אנשים הממהרים לדרכם. לא פעם אני רואה גם חבורה של אימהות הצועדות עם עוגת יום הולדת. כמעט בכל שבוע אני רואה את שלושתן צועדות עם עוגת יום הולדת. אני מנסה לחשב לכמה ימי הולדת הן מוזמנות ונכשלת. לעיתים קרובות אנשים מציצים מבעד לדלת החלון הגדולה, הם לא מתכוונים לחטט, העין נמשכת אל החלון שמעבר לו יושבת אני. מבטם משתהה להרף ומוסט, ואני מחייכת שלא ירגישו עצמם לא בנוח. אולי יכולתי לפתוח חנות בסלון. להציג בחלון צנצנות מלאות בריבה שהייתי רוקחת בעצמי, או סלים ובהם עשבי בר שאפשר לאסוף בגבעות. ירקנים ופנסיונרים עושים את זה. הייתי לומדת מהם להבדיל בין סוגי העשבים. אבל אסור לפתוח חנות בבית מגורים. במוקדם או במאוחר היו מופיעים אנשי משטרת הפיננסים במכונית אפורה, במדים בצבע אבק, ומגישים לי קנסות.

באותו ערב כשרועי חזר מהעבודה ישבנו בסלון והבטנו בדלת הזכוכית כבסרט. משאית מובילים חסמה את הרחוב הצר שהפריד בין הבית שלנו לחומה. גבר הופיע מעבר לפינה והחל מניע את זרועותיו באוויר כדוחף את המשאית לאחור. הצפצוף המונוטוני של הנסיגה מילא את האוויר. בהיתי במתרחש ולא יכולתי לזוז, כאילו הצלילים שיתקו אותי, רועי קם ופתח את הדלת. הוא יצא אל הרחוב וניגש אל הגבר, הם החליפו כמה מילים ולחצו ידיים. אחר כך התמקמו משני צדי המשאית וכיוונו אותה ביחד כדי לחלץ אותה מן הקטע הצר דרכו לא הצליחה לעבור.

"ראית שהשיער שלו צבוע?" שאל רועי כשחזר פנימה. הבחור עוד עמד מצדו השני של הכביש ונופף אלינו לשלום. "הוא ירש את הווילה" הוסיף ואמר.
"איזו וילה?" שאלתי
"איזו? זאת שכאן, מעבר לחומה, הוא בדיוק עבר לגור שם. אמר שקוראים לו בּיסָארי"
" כמו השם של הרחוב שלנו?"
"כן, זה שם המשפחה שלו, אנשים ממשפחות חשובות מציגים את עצמם בשם המשפחה. זאת משפחת אצולה שפעם כל האדמות באזור היו בבעלותה."
"מה, הם עוד חיים?"
"הצאצאים? למה לא?, בהחלט כן. אני מניח שמבחינתו אנחנו האריסים שלו, נראה שהוא חושב שאנחנו באמת גרים באסם, עם הקש וחיות המשק, הוא שאל אותי אם אני הגנן."
"הצ'קים שלנו חזרו," אמרתי בתגובה וסיפרתי לו מה אמר המורה. שתקנו עד שאמרתי, "אפשר להחזיר אותו לבית ספר רגיל," ורועי השיב " תמנע זה לא רעיון טוב."
כשירד הלילה פרצה סופת קיץ. רעמים החרידו את השמים, ברקים האירו אותם לרגעים ארוכים, גשם זלעפות ניתך על הגג למשך שעה או יותר. למחרת דיווחו בטלוויזיה על עדר כבשים שנפגע מברק, מחצית מהכבשים נשרפו למוות. הן רעו על צלע הר גבוה במיוחד. הרועה התראיין בעיניים חלולות, מוקף בכבשים שנותרו. החום הכבד הורגש שוב כבר מהבוקר, בעלי אמר שחם לו ושהוא הולך למות. מאז בכל ערב דיברנו על התשלום לבית-הספר ובכל פעם אחד מאתנו אמר שאפשר להחזיר אותו ללמוד בבית-ספר רגיל והשני השיב שזה לא רעיון טוב.


"חג המכשפה" / עינת בדי. הוצאת כתר. 142 עמודים.

  • עינת בדי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully