באיחור של 208 שנה, "האיטלקיה באלג'יר" זוכה לעדכון פמיניסטי, דווקא בישראל

    ברחבי תל אביב נתלו פוסטרים צבעוניים שקידמו את האופרה של רוסיני, עליהן הוצגה דמותה של אישה אישה נאה עם פרחים בשיער ורגליים חטובות מול נופי הים התיכון. זו הייתה הטעייה גאונית. ההפקה החדשה בבימויו של עידו ריקלין הציגה טוויסט מבריק ליצירה הקלאסית

    בשדרות שאול המלך, מרחק מטרים ספורים מבית האופרה הישראלית, עמד גבר תל אביבי מוכר בגפו. ניתן היה להבין שעוברים עליו כמה ימים לחוצים. הוא דיבר בטלפון הנייד ולא הסתיר את עצביו. זה לא שהצד השני של השיחה עצבן אותו בהכרח, אלא פשוט המצב שהוא שרוי בו. סימני התקופה. בלי לשים לב, הוא חצה את הכביש באור אדום. קורקינט שיתופי כמעט דרס אותו והוא אפילו לא התרגש, רק המשיך את שיחת הטלפון המלחיצה, עד שהגיע לבדיקה הביטחונית בכניסה לבית האופרה, ונתבקש לעטות מסכה. באופן משונה, דווקא אז, כשפרצופו הוסתר בחלקו, העצבים הוחלפו בחיוך. לא ברור אם זו הייתה ההקפדה על הנהלים של הסובבים אותו או עצם השהות בפואייה של המוסד התרבותי היוקרתי שהעלתה על פניו קצת אושר, אבל ברגע הזה, שר הבריאות ניצן הורוביץ נראה רגוע.

    עוד בוואלה!

    אין להן אלוהים: האופרה התנ"כית "אימהות" שוחטת פרות קדושות - וזה מעולה

    לכתבה המלאה
    היה מאושר לראות את כולם במסכות? ניצן הורוביץ, ארכיון (צילום: ראובן קסטרו)

    יש לאופרה את ההשפעה הזאת על אנשים. המוזיקה שבוקעת מהפיט יכולה להיות דרמטית, אפילו כועסת, אבל האווירה באולם וביציע לעד תהיה נינוחה. מי יודע, אולי זאת הסיבה שכל כך הרבה אנשים תופסים תנומה במהלך הההופעות. "האיטלקיה באלג'יר" של ג'ואקינו רוסיני מ-1813 היא לחלוטין "אופרת אווירה" שכזאת. הפוסטרים שנתלו ברחבי העיר לקידום האופרה נראו כמו פרסומת לנופש באזור מדברי. אישה יפה עם פרח צהוב בשיער, רגליים נשיות חטובות עומדות על עקבי סטילטו מחודדים ומשקפי שמש מודרניים שצופים אל הים התיכון.

    בדיעבד, זו הייתה הטעייה. די גאונית אפילו.

    במאי התיאטרון והאופרה הוותיק עידו ריקלין (במקרה, בן זוגו של שר הבריאות) החליט לקחת את "האופרה התוססת והמשעשעת" של רוסיני, כפי שהוצגה על ידי האופרה, ולהוסיף לה רובד כל כך מפתיע של קדרות אנושית. האמת, באקלים החברתי הנוכחי, זה אפילו מתבקש. במשך 208 שנים התייחסו לסיפור על עלמה במצוקה שמגיעה כשפחה לחצרו של פטריארך אכזרי ונאלצת להשתמש בגופה כדי לברוח כ"דרמה ג'וקוזו", דרמה מבדחת. אלא שאם מתעלמים מהסגנוניות (על גבול הסלפסטיק) שמאפיין את היצירות של רוסיני, מבינים ש"הגורל האכזר" עליו שרה איזבלה, הגיבורה הראשית, באריה המפורסמת שלה הוא אכן אכזר כל כך. התעלולים היצירתיים שלה מובילים אותה כביכול לחירות, אבל מה בעצם יעמוד בגורלה של אישה חסרת כל שחוזרת לאירופה אחרי שברחה מכלא הזהב הערבי? לעולם לא נדע, אבל כנראה שזה פחות תוסס ומשעשע משהתרגלנו להאמין.

    האפקט הפמינסטי עבד בצורה יוצאת דופן. יאיר פולישוק ורחל פרנקל ב"האיטלקיה באלג'יר" (צילום: אתר רשמי, יוסי צבקר)

    היצירתיות, ההומור ובעיקר הנשיות של איזבלה עומדים בלב האופרה של רוסיני, וריקלין מפליא להציג אותה בצורה חומלת ואנושית. לא עוד גיבורה נחושה וחסרת פחד ומורא שמשחקת בקלילות בגברים החזקים שמנסים לשלוט בה והופכת את היוצרות, אלא אישה צעירה ומפוחדת, שמבינה שהיא נעולה בפינה ללא מוצא, ובוחרת לנתב את עוצמת הרגשות שלה לטובת הישרדות. לזכותו של ריקלין הוא עשה את זה כמעט בלי לסטות מהליברית המקורית, ואפילו בלי לשנות את הרקע הסיפורי הקליל. וכן, כשהיה צריך להצחיק, הוא הצחיק. זו הייתה עבודת בימוי רגישה, עם נגיעות קמפיות. כיף.

    במהלך השנים הוצגו הפקות שונות ומשונות של "האיטלקיה באלג'יר" ברחבי העולם. כך למשל בהפקה בשנות השמונים מוסטפה הוצג כסרסור וסוחר סמים בלאס וגאס המודרנית (באופן אירוני, הצליחו לגרום לרוסיני להישמע יותר גזען נגד מוסלמים מאשר היה ממילא), אך דווקא בגרסה שתואמת את רוח המקור, הרבה בזכות עיצוב התלבושות של אורן דר והתפאורה הפשוטה-אך-עמוקה של נטע הקר, הצליחו באופרה הישראלית לברוא את הקומדיה דל'ארטה הקלאסית בדרך שעוד לא ראינו, או לפחות לא הרגשנו.

    בימוי רגיש עם נגיעות קמפיות. יאיר פולשיוק ורחל פרנקל ב"האיטלקיה באלג'יר" (צילום: אתר רשמי, יוסי צבקר)

    הרבה מהקרדיט מגיע לקאסט, שלראשונה העונה מציג סולן "תוצרת חוץ", עם אלאסדיר קנט הבריטי שנכנס לנעליו של לינדורו, אהובה של איזבלה. חובבי האופרה הישראלים אמנם נהנו מהכישרונות הישראלים שפרחו לאחרונה באופרה, אבל הם עדיין יודעים להעריך כישרון בינלאומי גדול שנוחת פה, וקנט הוא אחד כזה. לא מן הנמנע שמדובר בטנור האידיאלי לרוסיני. לא רק שהקול שלו יפה מדי מכדי להעביר במילים, הוא מצליח לשלב עוצמה מאוזנת יחד עם הקלילות והמתיקות הכל כך נחוצה לשירת הבל קנטו.

    לא שלהרכב הישראלי יש במה להתבייש, כן? אפילו בתפקיד הקטן של אלווירה, אשתו הדחויה של מוסטפה, יעל לויטה מצליחה לזרוח ולבלוט. הקהל אגב זיכה אותו בתשואות כאילו שיחקה את התפקיד הראשי. גם עודד רייך, האיש בעל אלף הפאות (מעניין אם יש מרתף מלא בפאות ג'ינג'יות שמיועדות במיוחד בשבילו), כרגיל מוכיח שהבריטון שלו עומד בשורה הראשונה עם כל סולן בינלאומי אחר.

    להרכב הישראלי אין במה להתבייש. שי בלוך ויעל לויטה מול יאיר פולישוק ב"האיטלקיה באלג'יר" (צילום: אתר רשמי, יוסי צבקר)

    לנעליו הגדולות (וכובעו הלא פחות גדול) של מוסטפה נכנס הפעם יאיר פולישוק. רבים מיושבי המשכן זיהו את פולישוק מתפקידים קטנים יחסית שעשה בעבר, לצד תפקידים מרכזיים יותר שעשה כמחליף בעיקר. באופן אישי זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות אותו בתפקיד ראשי בפרמיירה והוא הוכיח שמקומו שם, בפרונט. זה לא רק הבריטון העוצמתי שלו, אלא הקלילות הקולית, ואף המשחק המצוין והתזמון הקומי, שהפכו אותו לכל כך טבעי בדמות הכל כך גדולה הזאת. המחמאות לפולישוק עצמו כמובן, אך גם למי שבחר "להמר" עליו לתפקיד. נראה שהשידוך בינו לבין רוסיני יימשך בעתיד.

    ומעל כולן זרחה רחל פרנקל, מי שבמובן מסוים היא גם "שחקנית חיזוק", לאחר שחזרה מרזידנסי ממושך באירופה. קצת כמו עומרי כספי שחזר למכבי תל אביב אחרי עשור ב-NBA, על פרנקל הונח משא כבד של ציפיות. העובדה שהיא נראית כאילו נשלפה מתוך קטלוג של "כוכבות גדולות מהחיים" כמובן מוסיף לדמותה המהפנטת. למען הסר ספק, היא עמדה בכל הציפיות, ואף יותר. בפראפרזה על דבריו של הכדורגלן אלון מזרחי, לא היה מה לה להוכיח, והיא הוכיחה את זה אתמול על הבמה.

    לא היה לה מה להוכיח, והיא הוכיחה את זה על הבמה. רחל פרנקל ב"איטלקיה באלג'יר" (צילום: אתר רשמי, יוסי צבקר)

    ההפקה בבימויו של ריקלין בנויה כולה על דמותה של איזבלה, ופרנקל זורחת בתפקיד בתצוגת משחק מופלאה, ובעיקר בזכות המצו-סופרן שלה. המנעד של פרנקל גורם עוטף את הדמות בהרבה אהבה, כמעט בקלילות, שלא לומר קלילות מעצבנת. האשליה הכי גדולה שזמרת אופרה יכולה למכור לקהל זה שהתפקיד נכתב במיוחד בשבילה, וקל לה לבצע אותו. פרנקל, במובן הזה, צריכה לקבל אוסקר על היכולת שלה להפוך לאיזבלה. למרות שבפועל, מדובר בתפקיד שקשה להיכנס אליו, כמעט כמו שזה קשה להיכנס למחוכים שהדמות לובשת.

    הביצוע המופלא של פרנקל כאיזבלה הזכיר לי את הביצוע המופתי של אייגול אחמטשינה הרוסיה בתפקיד רוזינה ב"ספר מסביליה" של רוסיני, האופרה האחרונה שבוצעה בישראל לפני הקורונה (הנגיף עצמו הוזכר באופן הומוריסטי בהפקה, רגע לפני שסגר את בית האופרה למשך שנה). רוזינה היא מין תמונת ראי של איזבלה מבחינה סיפורית, אבל שתיהן נכתבו לתפקיד קונטרלטו, וניתן לראות בהן אחיות, או לפחות בנות דודות. יהיה מעניין לראות את הספר מסביליה בתל אביב שוב, עם פרנקל בתפקיד הראשי, והמוח היצירתי של ריקלין מאחורי הקלעים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully