קראו את הפרק הראשון מתוך "ריקוד של לבנים", מאת פול בייטי

    ספרו הראשון של זוכה פרס המאן-בוקר, פול בייטי, זוכה כעת לתרגום לעברית. סאטירה נושכת ושנונה המגוללת את סיפורו של נער אמריקני שחור הופך לכוכב כדורסל ולמשורר השכונות. קראו את הפרק הראשון מתוך "ריקוד של לבנים"

    • פול בייטי
    וואלה! תרבות
    כריכת הספר "ריקוד של לבנים" מאת פול בייטי (צילום: עם עובד)

    שלא כמו גיבור המוג'ו השחור הקסום הבלוזי הארצי העממי האצילי־בפני־הגזענות־הלבנבנה חתן פרס הו־קטונתי פוליצר בסרבל ג'ינס, אני לא בן שביעי של בן שביעי של בן שביעי. הלוואי שהייתי, אבל הגורל חסך ממני שישה אחים ושלושה דודים. המלכות וראשי השבט המשקיפים מפסגת קילימנג'רו הזקן לא הזכירו אותי בצוואה. אפס מאופס הם הורישו לי, הקמצנים. ללא רחם הם גזלו ממני את מורשתי המיתולוגית, את כוחות העל הילידיים שלי. מעולם לא ניחנתי במתת אל שאפשרה לי להפיל את מי שניצלו לרעה את פוליטיקת הגזע במזמור שבטי, בנפנוף מקל חרוזים ובמבט נוקב. אולי היה במשפחה איזה אידיוט שפישל וזלזל בקדמונים. עצבן את האלים, אולי מהל יותר מדי ממבו בג'מבו, וכך נפקד עוון אבות על בנים.
    שמי הוא קָאוּפְמָן, גוּנאר קאופמן. אני אוֹרֶסְטֶס השחור בביתו המקולל של אַטְרֵאוּס. די־אן־איי של ברכיים כושלות גזר עליי לדשדש בסוף שרשרת ארוכה ומוגת לב של כושונים, דוד־תוֹמים ומשרתי אוּגָה־בּוּגָה נאמנים. אני בנו הראשון של בן זונה רכרוכי, גזען שחור, שהיה בתורו בנו השלישי של כושון בית משת"פ מלחך פנכה שדווקא כן היה בן שביעי, אבל רק בניצחון טכני (סבא ג'וזֶפֶּה קאופמן התגלגל בשנתו על אחיו התאום המבוגר ממנו יוהאן, חנק אותו וכך תבע את בעלותו על מעמד הבן השביעי הנחשק). מלידה הרביצו בי הוריי את הרעיון שהמעללים הסוריאליסטיים ותחבולות "הנה בא הזבנג" של אבותיי בולסי האבטיחים ראויים להערצת גיבורים. מעשיהם הנחרצים ועלילות הדוד תום שלהם הועברו אליי בשיעורי ההיסטוריה שבעל פה מלא במקרוני וגבינה בשולחן ארוחת הערב של אימי. אין דבר גרוע יותר מגְריוֹט קולני, ואימא שלי הייתה הקולנית מכולם.
    אימא גידלה את אחיותיי ואותי כשלל מלחמה אכזרי, קרב משמורת שהשאיר בצווארו של אבי רסיסי חרסינה מרימוני כלי אוכל. אחרי הגירושים הייתה אימא — גברת ברנדה ו' קאופמן — נחושה לוודא שילדיה יכירו את אבותיהם. כיוון שהייתה יתומה מברוקלין ומעולם לא ראתה את הוריה או את תעודת הלידה שלה, אימצה אימא את סיפור המשפחה הפטריארכלי של אבי ועשתה ממנו סיפור מוצא עשוק משלה.
    באחרי צהריים קיציים ישבנו ניקול, כריסטינה ואני למרגלות אימא שלי והתחקינו אחרי קווי שושלתנו בכך שהעברנו את אצבעותינו על הוורידים התפוחים שהתחפרו תחת עור רגליה האפרפר. היא נהגה להציב את גפיה התחתונים המחרידים על כרית כורסה, ואנו ניהלנו את חקירת מוצאנו בשעה ששייפנו בפצירה יבלות קשות כאבן ושאר בעלי שריון שצמחו על רגליה.
    התחלנו בבסיס. זהירות, ילדים עובדים. ניקול, אחותי הצעירה ביותר, שהענקתי לה את הכינוי "התינוקת המופלאה צְרחת עולם", נהגה לפתח את החקירה בסגנונה המרוכז בעצמו בעודה מגרדת את תלולית העור היבש המכונה עקב שמאל של אימא שלי.
    "אימא, אני מאומצת?"
    "לא, את לא מאומצת. הראיתי לך את סימני המתיחה לפני שבוע. תשקיעי קצת כוח, לעזאזל. תתלשי את העור באצבעות אם צריך, לכל הרוחות."
    ואז כריסטינה, הילדה האמצעית, שהטבלתי מחדש בשם האמריקני הילידי האוהב "אצבע בכל נחיר אגודל בפה ונזלת בכל מקום", משכה במיתרי הלב להידוק קשרי הורה־ילד.
    "ואני וגונאר?"
    "לא."
    "יש לך הוכחות?" הקשתה כריסטינה, חרדה וספקנית, ונשימתה הכבדה הפריחה בועות נזלת מאפה.
    "מה מהקווים המקומטים על הבטן שלך זה הקווים שלי?"
    "כריסי, אם מישהי טיפשה מספיק להגיד לך שאת הבת שלה, תאמיני. או־קיי?"
    "אימא."
    "מה יש, גונאר?"
    "הרגליים שלך מסריחות."
    "שתוק לפני שאני מכריחה אותך למלא טופס הרשמה לפנימייה צבאית."
    הקורס המתקדם בדברי ימי קאופמן התחיל עם שובה של אימא הביתה, אחרי שהרוויחה את לחמנו בביצוע בדיקות למחלות מין לעניים שאיתרע מזלם במרפאה חינמית במזרח לוס אנג'לס. אני זוכר שהיא אהבה להביא לשולחן ארוחת הערב את כלי הפלדה החדים של מקצועה ותמונות פולרואיד מבריקות של המקרים המתקדמים יותר. היא נהגה לצחצח ברוק צנתרים ומפסֵקים ולספר בדיחות מחרידות על "השופכה השפוכה והנרתיק הדביק". אני נשבע — אי־שם בעברה הלא ידוע, מינסטרלים נודדים הידסו על במות מוארות באור נרות.
    הארוחות בשבע בערב היו מופעי ירידים בכיכובה של "אימא המדהימה, הגברת המטורללת". היא ניגבה את שפתינו השמנוניות והרצתה לנו על מחלות מין מזוויעות בעודה מעבירה בינינו מחית תפוחי אדמה ותצלומים של נגעי פות. בשיא המופע היא פתחה אריזה של אמצעי מניעה, שלפה קונדום כחול, פרשה אותו ותחבה את הצד הסגור לאחד מנחיריה. ואז ישבה והרצתה לנו על חדוות המין הבטוח כשקונדום מקומט מתנודד מאפה וניתז מסנטרה בכל הברה. לפתע הצמידה אצבע לנחירה הפתוח והסניפה לאפה נחש־קונדום לא משומן. אחר כך פתחה את פיה, דלתה מתוכו פיסת לטקס כמושה והציגה אותה לעין כול בתרועה יהירה: "טה־דה! בואו נאכל."
    החגיגות נמשכו כל זמן הארוחה. אמנם אי אפשר להוכיח שהיא הגריוט הקולנית בעולם, אבל בתור הבולעת הקולנית בעולם היא מופיעה בספר השיאים של גינס.
    בליעה. גב' ברנדה ו' קאופמן (1955-) מלוס אנג'לס הקליטה קולות בליעה ללא הגברה בעוצמה של 47 דציבלים (רחוב סואן: 70 דציבלים, מנוע סילון: 130) כשהתארחה בתוכניתו של דייוויד לטרמן ושתתה מי ברז ניו־יורקיים ב־3 במאי 1985.
    בימי ההולדת שלה אני צופה בהקלטת ההופעה שלה. גבר בעל מבטא בריטי אוחז מיקרופון מול צווארה בשעה שהיא לוגמת בהתלהבות כוס מים צלולים. על המסך, בצד ימין למטה, מופיע מד עוצמה, והמחט מזנקת בפראות בכל בליעה רועמת. אחיותיי ואני צרחנו כמו מטורפים בכל פעם שהמחט הגיעה לאזור האדום.
    כשחזרה היא שתתה כוס חלב ואנחנו הצבנו בתורות אצבעות גאות על גרגרתה הנעה מעלה ומטה. בין בליעה לבליעה שאלה אותנו אימא על הלימודים וקוננה על חינוכנו הכושל. אחר כך הטיחה את כוס החלב הריקה בשולחן, העבירה את לשונה על שפתה העליונה ושאגה: "תבינו, אין דבר העומד בפני קאופמן. בספרי ההיסטוריה שלכם כתוב משהו על סבא של סבא של סבא של סבא של אבא שלכם, אוריפידס קאופמן? בטח לא. תעבירו לאימא שלכם איזה לחמנייה מחורבנת, והיא תספר לכם על גבר שחור מימי הבריטים, שהיה מוציא את עצמו מהבוץ אם רק היה טורח להיכנס. הראשון בשושלת של גברים צבעוניים שפילסו לעצמם דרך בעולם. גונאר, אתה מקשיב לי?"
    "אה־הה."
    "מה?"
    "כן, אימא."
    אימא ידעה לספר סיפור, לעזאזל. היא התחילה באוריפידס קאופמן, העבד הצעיר בהיסטוריה שקנה את חירותו. שמעתי את השלשלאות שכבלו את רוחות השחורים לבית קאופמן גולשות ומקרקשות בחלונות חדר האוכל. כושים מתים מצמצו בשפתיים ניחרות ואחזו בטנים ריקות מקרקרות בקול בשעה שבהו בעוף המטוגן וחיכו שאימא תספר את סיפורם.
    אוריפידס היה קטן מכדי להתיך ברזל ולעבד אותו בנפחייה של בעליו בבוסטון, ולכן העביר את ימי עבדותו בעבודות נחותות. אחרי שגמר להתרוצץ יחף על אבני המרצפות במרכז העיר בשליחויותיו השונות הוא חיפש עיסוקים לשעות הפנאי. הוא ישב על העשב בגדת נהר הצ'רלס וצפה באמני רחוב משדלים עוברים ושבים סנטימנטליים לפתוח בפניהם את הכיס. בגיל שבע ראה אוריפידס אמצעי הכנסה. היזם העולל רץ הביתה, מרח גושישי שמן עששיות על עורו השחור המפויח והתמקם מול הכניסה העמוסה ביותר לפארק בוסטון קוֹמוֹן. כל בוסטונאי מטייל שחלף על פני חיוכו המשונשן החנפני של אוריפידס ועורו הבוהק הגיב בשאלה המודאגת: "אפשר לעזור לך, בן?", ולזה ענה אוריפידס: "רוצה לשפשף לי את הראש למזל? שישה פני."
    עד מהרה הייתה לאוריפידס עדת לקוחות קבועים — כל השמן של בוסטון והסולת של אנגלייה, אדומי מעיל ואנשי מיליציה — וכולם שילמו כדי להעביר יד על ראשו המקורזל ולזכות כך במזל טוב ובמקום מובטח בעולם הבא. כעבור שישה חודשים הוא החליט לגלח את קרקפתו להעצמת התחושה וההנאה, והעסקים פרחו. עד מהרה גם אדונו, שהילד נקרא על שמו, צ'וֹנסי קאופמן, שמע על פיקחותו של תינוק הזפת הקטן שהביא קורט תהילה לבית העסק שלו. לא עבר זמן רב ולקוחות התחילו להיכנס לנפחייה כדי לפרזל את סוסיהם ולטפוח על ראשו של "הממזרון השחור". הלקוחות היו באים ברכיבה, קושרים את סוסיהם למוט הקשירה ומכריזים: "ארבע פרסות חדשות, צ'ונסי. איפה אוריפידס? בשבוע שעבר שכחתי ללטף את הגולגולת הדוקרת שלו והאישה תפסה אותי עם הכושית בעליית הגג. בוא הנה, קמע קירח שכמוך."
    ביום אביב נעים אחד חישב אוריפידס בן התשע כמה עליו לגבות על צביטת לחי "איזה חמוד" סיבובית. הוא נשא עיניים וראה ילד שחור כבן גילו נמכר בעבור חמישה עשר פאונד במכירה פומבית לצד דוכן פירות. "מותק, אחרי שתפדר את הפאה אצל הספר, תוכל בבקשה לעבור ולקנות עגבניות, חסה, וילד כושון?" אוריפידס, ילד עסקים ממולח תמיד ולהוט להעריך את שוויו שלו, שאל את בעליו המיוזע והמפויח אם הוא שווה חמישה עשר פאונד בשוק החופשי. אדון קאופמן הבטיח לאוריפידס שגור כושונים פיקח כמוהו שווה כפליים. או אז הושיט אוריפידס יד לתרמילו והטיח על הסדן שלושים פאונד שחסך מעסקי שפשופי הראש. אוריפידס קאופמן יצא מהנפחייה בן חורין בן תשע, ולרגע לא חשב לקנות כובע. בהמשך חייו נעשה מלח סוחר וזכה לתהילה לא צפויה כי היה, במילותיה של אימא, "המוח מאחורי טֶבח בוסטון."
    האגדה המשפחתית מספרת שב־5 במרץ 1770 התחמק אוריפידס קאופמן במיומנות מכדור רובה מוסקט ששלח לעברו אדום מעיל, ואילו קריספוס אטאקְס התעורר בגן העדן של הכושים בתור קדוש מעונה. באותו אחר צהריים היסטורי ישבו אוריפידס וקריספוס, חבר נפשו מילדות, בפאב בוסטוני ושתו פייל אייל של סמואל אדמס מהחבית. הה, להיות בן חורין, שחור ובן עשרים ואחת, שיכור מכשות במבשלה ביתית, ומכך שהתקבל כמעין קמע בקרב חבריו יורדי הים הסוחרים הלבנים. החיסרון היחיד בחירותו של אוריפידס היה שלא היה באפשרותו עוד לגבות כסף כשהמקומיים שפשפו את ראשו בהתנשאות נמרצת. "אוריפידס, בן בלייעל שחור משחור, ראש קשר דייגים שכמוך, באיזה גיל התחלת להשיר את פרוות הקוף? אולי אתה עדיין מתעטף בה בלילות כדי להתחמם?"
    מה זה בדיחת כושים או שתיים בין חברים? אנחנו הקאופמנים תמיד היינו כושים שמבינים בדיחות. נהגתי לבקר את אבא שלי, צייר הקלסתרים במקוף וילשייר של משטרת לוס אנג'לס. חבריו השוטרים נהגו לעמוד סביב שולחנות מבולגנים, להתפקע מבדיחות כמה־כושים־צריך־כדי, לטפוח זה לזה על השכם ולהציץ מעבר לכתפיהם הרחבות לראות אם אני ואבא צוחקים. אבא תמיד צחק. הכותפות שעל כתפיו התקמרו כמו תולעים כשהוא צחקק. אני מעולם לא צחקתי עד שאבא החטיף לי בחוזקה בין השכמות. החבטה המצלצלת הסיטה את משקלי לקצות האצבעות, דחפה את הסנטר שלי למעלה מהחזה, ופלטתי כמה גיהוקי גיחוך של ביזוי עצמי, גם אם לא הבנתי את הבדיחה. "מה זאת אומרת 'מלקקים את השפתיים ומדביקים אותם לקיר'?" אחר כך הייתי צופה באבי מרכיב דיוקנים בשביל אזרחים שהיו קורבן לפשע והשתמשו בפניו כבנקודת ייחוס. "היו לו שפתיים עבות, האף טיפה יותר גדול משלך, אבל נחיריים רחבים כמו שלך." אבא הפיח חיים דוממים בעבריין כזה או אחר, ובלי להרים מבט מקוויו המדודים הזהיר אותי שחסר לי שהפרצוף שלי יופיע בפנקס של שוטר איפשהו. הוא שלח אותי הביתה בניידת, פניי מרוחים בפחם שחור, וחוכמתו הפטריוטית מהדהדת באוזניי: "תזכור, גונאר, אלוהים, מולדת וצחוק, התרופה הכי טובה בעולם. אימא שלך קיבלה את הצ'ק?"
    רק מתבקש שמשת"פ משבט קאופמן עזר להזניק את המהפכה האמריקנית.
    אוריפידס קאופמן, חכלילי שפתיים ומפוטם בבירה, הסיט במיומנות את לעג חבריו לסיפון, הקולוניאליסטים המתסיסים, אל נער אדום מעיל שהוצב כזקיף בודד בחזית בית הנבחרים שממול למסבאה. "חבר'ה, הפרחח עם גב העגבנייה שם הוא לא המנוול הבריטי שרימה את ג'ק מילטון הספר ולא שילם לו על תספורת וגילוח במחיר הוגן רק אתמול?" בהובלת אוריפידס וקריספוס חש האספסוף השתוי החוצה לבחון את המצב לאשורו. הם הקיפו את הזקיף המתוח, בידיהם ספלי הבירה, והמטירו עליו עלבונות. אוריפידס עמד כמטר מאדום המעיל, בחן אותו מכף רגל ועד ראש, פנה לחבריו ואמר: "בי נשבעתי, הוא־הוא הפוחז בולס התה והרקיקים. קריספוס יתמוך בטענה, נכון, ידידי?"
    עיניו של קריספוס, כמו עיני אבי, כמו עיניו של אוריפידס, היו להוטות לרַצות, אך פיו לא ידע להפיק עלבונות מהפכניים. קריספוס אטאקס הכמהּ לחיבתה של אמריקה הלבנה הביט בסב־סב־סב־סב אבי וחיפש הנחיה. ואז הוא חיקה את רגשותיו הצורבים של אוריפידס קאופמן בפני הנספח הבודד של הון הסיכון האנגלי בעולם החדש. "כן, בן שימפנז קוקני שהתחת הוורוד הסמוק הנוצץ שלו התרחק קצת מהעדר. איה גברתך הרקיקית? מתכרבלת עם המלך ג'ורג', משפשפת את כרסו הבצקנית וסופרת את המיסים שלנו? שריק־שרק! קריספוס אטקאס רוצה קרקר! שריק־שרק!"
    התיתכן התנהגות מופקרת יותר מצד שני כושים בני חורין לכאורה? מליבוי יבבת המושבה לעצמאות, כשני מנועי טורבו שחורים לזוהר האדום של הטילים העתידים לבוא? ברגע מסוים בתסבוכת המפורסמת, אוריפידס, המנופח מתעוזה ומבירה, שלף את איברו ממכנסיו והטיל שלולית של שתן מול בריגדת התגבורת הבריטית. כיוון שחש שהמחלקה החמושה הגיעה לנקודת הרוויה, צעק: "רוצים מיסים? בבקשה!" וצעד בגאון לאחורי הקהל, שכעת כבר שאג. מאחוריו נשאר קריספוס אטאקס השחור כלילה, שתוי, בחזית ההמון הלבן ברובו, מלעלע עלבונות לא מובנים לכס המלוכה, מאיים על כל האימפריה הבריטית במקל הכושים שלו. ואז בא צרור היריות המפורסם, וחבטת הגופים הצונחים על אבני רחוב מאובקות.
    ההיסטוריה האמריקנית מצאה את קריספוס אטאקס מת ברחוב בבוסטון, אך את תרומתו של אוריפידס קאופמן עוד לא מצאה. במשפט סיפר עד מטעם התביעה שהוא שמע את החייל שתקע את כדור העופרת בליבו של קריספוס אומר בצער: "לעזאזל, יריתי בכושי הארור הלא נכון." וטוב שכך, כי אילו ירה החייל הבריטי בכושי הנכון, חבריי לכיתה ז' בחטיבת הביניים על שם מָנישֵביץ לעולם לא היו זוכים לצחוק על בניו ובנותיו הנלעגים של מעמד המשרתים של הקונפדרציה. כולם צאצאיו של אבי הקדמון בחזקת שמונה, אוריפידס קאופמן.
    הפעם הראשונה שמישהו מחוץ למשפחתי הקרובה שמע את עלילות המורשת המתרפסת של בני קאופמן הייתה בשיעור של גברת מרפי. בחודש ההיסטוריה השחורה, כדי לחבר כיתה של פרחחים חסרי שורשים אל כושיוּיוֹתינו השונות, הטילה עלינו גברת מרפי להכין עצי משפחה. רוב הילדים לא הצליחו להרחיק יותר משני דורות לעבר, ולמרות זאת סיפקנו בגאווה לא מוסווה תקצירים מילוליים של שושלותינו האמריקניות המגוחכות. אף אחד לא ידע מספיק להתבייש בכך שלא הכרנו את ההיסטוריה שלנו, קל וחומר את סיפוריהם של הגיבורים השחורים שהתנוססו בכרזות על הקירות.
    ישבתי באמצע טור השולחנות הקרוב לדלת, משועמם מילדים שמציגים עצי משפחה וחוזרים על נאום זהה: "אהההה, הבנים זה העיגולים, ולבנות יש ראש משולש. זה אני. שש האחיות שלי. אחי, הוא מת. אח שני שלי, גם הוא מת. אימא שלי. אבא שלי. ופה זה הסבים והסבתות. סבא שלי היה בווייטנאם והוא משוגע. שאלות? איפה אימא שלי נולדה? היא נולדה בארקנסו והכירה את אבא שלי באוטובוס גרייהאונד. הם התאהבו בסן אנטוניו והוא מזמז אותה בשירותים בטוּקוּמָרי, ניו מקסיקו. ואז אני הגעתי. לכי תזדייני, דניס, לא נולדתי בשירותים ציבוריים."
    לבסוף קראה גברת מרפי בשמי. תחבתי את עץ המשפחה שלי תחת זרועי ועשיתי את דרכי לחזית הכיתה; בדרך הורדתי כאפה לחבר שלי ג'ימי לופז, ליתר ביטחון. הנפתי יד אחת גבוה מעל לראשי ופרשתי את עץ המשפחה העצום שלי. הוא התגלגל הרחק מתחת לברכיי, והכיתה נאנחה בהערכה למראה דורות של אנשי גפרורים שחורים, זוגות־זוגות, אוחזים ידי גפרורים.
    התחלתי בראש הדף, באוריפידס קאופמן, והמשכתי משם. ידה של אימא הייתה נטועה בגבי ומילותיה זרמו מפי כשליהגתי בקול מקרטע כמו בובת פיתום שדופה. סיפרתי לכיתה איך משפחת קאופמן נדדה דרומה כשסוון קאופמן, איש העולם הגדול, נכדו של אוריפידס, עזב את בוסטון ונעשה שלא מרצונו לאדם היחיד שברח אי־פעם אל העבדות. בהיותו פרסונה נון אנגלו־סקסונה, לא הצליח סוון להגשים את חלומותיו היהירים להיעשות לרקדן רציני. הוא לא היה רצוי בחוגי הריקוד הרציניים, ולמוסדות הבידור המקומיים שהעלו מופעי מינסטרל של כושונים לא היה שימוש "לעוויתות המצורפתות שלו מחצר המלוכה". "תוריד את הכתר, סמבו. תחשוף קצת שיניים," הם אמרו. בכל מקרה אחר היה סוון מתרפס ומציית, אך בענייני מחול הוא סירב להתפשר. על כן ארז את נעלי הבלט בלילה סחוף רוחות והתגנב לספינת סוחר בדרכה לחגורת הכותנה.
    סוון ירד לחוף בקרוליינה הצפונית ויצא לחפש חירות אמנותית. הוא צעד בדרכי הטבק, וניצל את ההגייה האצילית שרכש בניו אינגלנד כדי לדחות את סקרנותם של אלה שהתעניינו במעמדו כבן חורין. כשנתקל באספסוף צמא לינץ', בכלבי ציד וביפהפיות דרומיות חסרות הגנה ובידיהן שמשיות, הוא נעץ את עיניו ברגליהם ובה בעת הרים את אפו בדיוק במידה המספקת כדי להעיד על שמץ של תרבות. כשענה על שאלותיהם, גלגל סוון את הרי"שים שלו בכבוד מנומס.
    "אתה לא מפה, מה, כושון?"
    "אכן, אדוני. האם בגד הגוף הסגיררר אותי?"
    "אפשר לשאול אותך כמה שאלות?"
    "ודאי־ודאי, אני מבין היטב מדוע עיכבתם אותי בחשש שאני עבד נמלט. אנא המשיכו בחקירררה ללא שיהוי."
    "אתה לא במקרה סקוטי, נכון, כושון?"
    אחרי שלושה ימים בדרכים נקלע סוון לפאתי עיירת חוואים קטנה ושמה מֶרסִי בקרוליינה הצפונית. שם הגיע במקרה לשדות מטע טננברי, שעבדים תחחו בהם ערוגות טבק. המעדרים והמכושים המונפים בקצב והדחיפוּת הסגפנית של שירי העבודה נתנו לו רעיון לאופרת מחול "פורצת דרך". יצירה חריגה שתשלב בין התנועה הסטואית של עבודת כפייה ובין הביטחון האגבי של המילים האציליות. האפשרויות כישפו את סוון, ובפזיזותו הוא קפץ מעל לגדר העץ שהפרידה בין עבדים לבני חורין. הוא הרים כלי עבודה, חייך אל הכושי המבועת שלידו ועדר עפר פאודלי עד שקיעת החמה, נחוש בדעתו ללמוד את דרכי עבדי השדה.

    עוד בוואלה!

    "גם אם לא כל הקוראים מבינים את הזיקה היהודית, אני מבינה"

    לכתבה המלאה

    אני משער שהכושים הזהירו אותו, אבל סוון מן הסתם לא הבין את שפת הכלאיים המתנגנת שלהם. "טיפש, אני לא יודע מי אתה, אבל מי שלא תהיה, אם אתה רוצה לעבוד פה בטבק, כדאי שתפסיק לפזר את האדמה באוויר. כי אם הטננברים לא אוכלים, אתה יודע שהכושי הולך למות בזמן שהחזירים והתרנגולים מסתכלים." סוון חזר לבקתות השינה של אדון טום טננברי, מרוצה מיום עבדותו הראשון. הוא נכנס למיטה בלילה ההוא בבטן מלאה אוזני חזיר ועלי תירס, ומאז ועד מותו התעורר בכל יום עם עלות השחר בתור משרת ללא חוזה.
    בתחילה, כשראה שיש עוד עובד בחינם בצריפיו, חייך אדון טום טננברי למזלו הטוב ונזכר בימים קשים יותר, שבהם עלה מספר בני המשפחה על מספר העבדים. עוד כשהיה זאטוט קונפדרציה מפותח לגילו משך בשמלת המחוך הצהובה המתנפנפת של סבתא ורונה, והתחנן והזעיף שהוא רוצה כושי משלו. אדון טום נזכר ברוק ובבוז שבקולה כשענתה משהו לגבי העובדה ששחורים לא צומחים על העצים.
    בצינת הבוקר המפציע, סוון קאופמן ריקד לעבודה. גופו הארוך, סחרחר מחזרות על יצירת המופת שלו, סבב ב"קפיצה, נגיעה, חילוף" בערפל המידלל של קרוליינה הצפונית. העבדים שנאו אותו. אדון טום פיתח שנאה אליו. סוון חזר מהשדות שמח משהיה אי־פעם בבוסטון. הוא החשיב את עצמו לרקדן אורח במטע טננברי, לינה ומזון חינם ומקום בשפע לחזרות. עם השקיעה פיזז אותו פרימו קוטף כותנה הביתה, מטונף ומלא מרץ, גב זקוף, סנטר מורם, מפרשית ינקית אבודה בלב ים, שלוח בהונות ברוח.
    אדון טום החליט שגינוניו הבוסטוניים המעודנים של סוון והתלהבותו המפזזת מזיקים למורל. גרועה עוד יותר מכך הייתה ההיקסמות שהאירה את פניה החצופים של גברת קורטני טננברי כשישבה והאזינה לסיפוריו של סוון על הרפתקאותיו השאננות באירופה כ"משרת אישי שחור" אופנתי של כוראוגרף צרפתי. גברת טננברי גדלה בצפון מדינת וירג'יניה והחשיבה את עצמה לחובבת בלט מושבעת ולאוהדת אמנות עילית. היא נהגה לשבת בצל הגזוזטרה של בית האדונים, לנופף במניפה ולערוג לתרבות שאינה מבוססת על מחזורי הקציר. סוון היה להוט לגלם מסַפר סיפורים. הגבירה פטרה אותו מעבודה בשדה, והוא מילא את ראשה הסחרחר בסיפורים על ארוחות ביסטרו בנמל מרסיי ועל איך חזה בלידתו המופלאה של המחול המודרני באופרה של פריז, בתיאטרון המלכותי בקופנהגן ובתיאטרון הוד מלכותו המהולל בלונדון. הם דנו בתאוריות של סוון על הנפש הרוסית העיקשת, הנועזת, הנוקשה שתרומם את הבלט לגובהי האמנות האקספרסיוניסטית. בהרצאות אירוניות מתובלות בניתורים וטפיפות סביב הסוכה בגינה סיפר סוון כיצד השפיעו מסורת הלגלוג האצילי האירופי והטקסים השבטיים באפריקה על ריקוד הקוֹטִילְיוֹן בדרום ארצות הברית. בשחזורים נכספים של הופעות שהעלה מאות פעמים בליבו, הוא הסתחרר והניף את בנותיה הפעוטות של גברת טננברי לעננים. אדון טום לא הסכים לעבור בשתיקה על התנהגות כזאת ודרש שסוון יעזוב את הבית. סוון סירב. איך יעזוב והוא באמצע העבודה הכוראוגרפית על ריקוד ידיים שמבוסס על הזריזות הדרושה לפליית כדורי כותנה בשלמותם מהגבעול ועל דקויות טכניקות הסריגה במסרגה אחת של גבירת הבית?
    ההלקאה לא הייתה צורת ענישה רווחת במטע של טום טננברי, אבל את סוון קאופמן אדון טום הלקה. דֵמִי־פְּלִייֶה — חמש מלקות. עמידה שנייה — עשר מלקות. פירואט מעל לנבטי הכותנה — חמש עשרה מלקות; על הפצעים, ויסקי ומלח גס. ביצוע "מחול המבט החשאי" של סוון מאחורי האורוות זיכה אותו בהלקאה כה נמרצת עד שהכלבים פתחו בנביחות והעבדים והאדונים לא נרדמו בלילה בגלל רחשושי עורו. בסופו של דבר פיתחו העבדים הערצה להתמדתו של סוון והערכה לאמנותו, אך לא לפני שטום טננברי גירש במכות את הרומנטיציזם הקלסי מרגליו, ובסטירות את צחנת העולם הגדול מפיו. סוון שכב שבור ורצוץ על הקרקע, שפתיו צבועות בדם, פניו מאובקים באבקת חמר אדומה, ואז נאמר לו שהוא יכול לרקוד ריקודי כושים כאוות נפשו.
    הוא החלים וגם רקד, ועד מהרה התאהב בבת הזוג החביבה עליו לריקוד, קְלוֹסינדה דִידִיוֹן. חתונתם של סוון וקלוסינדה הייתה הופעתו האחרונה. בתואנה של חזרות על טקס כלולות מורכב, הוא גייס את כל עבדי המטע להפקה מסחררת מופלאה. ביום החתונה הם רקדו. לצלילי תופים וכינורות נהרו בשדות שושבינות, שושבינים ואורחים. הם הילכו בשיווי משקל על גדרות שרבים מהם מעולם לא העזו אפילו להביט בהן, קל וחומר לגעת. לרובם הייתה זו הפעם הראשונה שהתקרבו יותר משישה מטרים לגדרות. הקהל הורכב מגברת טננברי ההרה ומארבע בנותיה, והן עקבו אחר ההתרחשות ברחבי השטח ומחאו כפיים ברגעים ההולמים. באמצע הטקס החזיקו נשות טננברי את המטאטא והריעו כשזוג האריסים המאושרים קפצו מעליו, התנשקו באוויר ונחתו נשואים. במערכה האחרונה הושיטו המבוגרים לילדים לפידים כבויים, ואז נשכבו בבית הקברות של העבדים, ליד תלוליות העפר והמצבות הרקובות. הילדים הציצו בחלונות בית האדונים, הלפידים הכבויים עדיין נחים על כתפיהם הגרומות. ואז גם הם הלכו לבית הקברות ונשכבו לצד הוריהם. גברת טננברי בכתה חודש שלם אחר כך, ובכל שנה בתאריך של החתונה המלכותית של קלוסינדה וסוון ביקרה בבית הקברות.
    את כל זה סיפרתי לפני ההפסקה. על כוסות שוקו ועוגות בחושות התחננו ילדים שבדרך כלל ניצלו את ההפוגה מלימודי החשבון כדי להקניט אותי על אורך מכנסיי ולהמר איזו משתי החולצות אלבש מחר, שאמשיך את הסיפור.
    "ומה קרה אז?"
    "למה הם לא הדליקו את הלפידים?"
    "כמה זה שישה פני בכסף אמריקני?"
    "אוריפידס קאופמן הכיר את ג'ורג' וושינגטון?"
    "מה קרה אז, יא בן זונה?"
    הפעמון צלצל והם מיהרו לחזור לכיתה ומצאו את גברת מרפי יושבת על שפת שולחנה. התלמידים התיישבו בכיסאות פלסטיק כתומים קטנים ונשענו על השולחנות, אוזניהם כרויות ועיניהם פעורות. המשכתי במצגת שלי, וגאווה משונה גאתה בי.
    סוון וקלוסינדה קאופמן הולידו כמה כושים צייתנים להפליא. אחד מהם, פרנץ פון קאופמן, היה לקקן חריג אפילו לעבד. בלידתו נראה פרנץ פון קאופמן כמו תמונת הדָגֵרוֹטִיפּ המופתית של הכושי שצילם מת'יו בריידי ב־1857. אף שזה עתה הגיח מרחמה של קלוסינדה, עורו הכהה הבורק של פרנץ פון היה חרוש קמטים מבוקעים ונוקשים. אניצי שיער אפור עיטרו פנים שקועים, שפתיים הדוקות ועיני יגון צהבהבות, עגמומיות, מימיות. כולם קראו לו "פרנץ פון הזקן". גברת טננברי ילדה את קומפטון בנג'מין קוונטין — בן הזקונים של הזוג טננברי ובנם הזכר היחיד — ימים מעטים אחרי פרנץ פון. שני הילדים חלקו עריסה ופטמות. עוד בינקותו ניכרה לעין כניעותו של פרנץ פון. אם אדון קומפטון התינוק חשק בפטמה שפרנץ פון ינק ממנה, הוא דחק את פרנץ פון, ייבב והזיל ריר באוזנו, ופרנץ פון פינה את הדרך בלי תלונות. לא יבבה ולא אנחה. קלוסינדה הבינה עד מהרה שהשד הקטן לבית טננברי נולד חמדן וכמעט עיוור.
    קומפטון הנחוש החשיב את עצמו למגלה ארצות אמיץ וסירב להניח לראייתו החלשה לעכב אותו. די היה במבט אחד קרוב, אף אל אף, במתחרהו הכהה פרנץ פון הזקן, ואדון קומפטון הצעיר ידע בחוש שכדי להשיג את מטרותיו הנעלות יזדקק למשרת מסור. הוא ביקש מאביו שייתן לו את פרנץ פון, וטום טננברי, שזכר איך ייחל פעם ל"כושי משלו", מיהר להסכים. עוד כשהיה פרנץ פון גור קטן, אדון טום הושיט את רצועתו לקומפטון טננברי. "זכור, בן, הבטחת שאתה תטפל בו."
    בשנים הבאות שימש פרנץ פון הזקן לקומפטון כלב נחייה, בן לוויה קבוע וידיד נפש. אפשר היה למצוא את פרנץ פון ואת קופמטון שקועים במשחק "אינקוויזיציה" בין עצי האגוז. המשחק היה גרסה מנוונת של משחק המחבואים, ובו פרנץ פון התגלגל בפרחי יערה ואז גילם את הכופר. כשהוא טבול כך בריח האהוב על אדון קומפטון הצעיר הסתתר פרנץ פון בין עצי האגוז והמתין לגילוי ולישועה. האינקוויזיטור טוֹרְקֵמָדָה העיוור עד כה יצא אז למצוא את פרנץ פון, אפו כרוי לשילוב הייחודי של יערה ועובד אלילים מטונף, אוזניו — לקריאות הכפירה המדומות של פרנץ פון ולדברי חילול האל שבפיו. "הרחש־לחש של הנחל, רשרוש העלים, הם הנזלת, העיטוש והרוח של אלֵי דיקסי המתעטשים". קומפטון מצא את פרנץ פון, קשר אותו לעץ, קנה את אדמתו של פרנץ פון ואת נשמתו ביריקה, המטיר עליו אגוזים והמיר את דתו של העכו"ם השחור בדקלום פסוקים מספר הקודש.
    הזמן ביגר את אדון קומפטון יותר משעשה זאת לפרנץ פון. כשהיה בן עשרים וחמש היה פרנץ פון הזקן אותו כושי צייתן בגרסה גבוהה יותר; רק הקמטים סביב עיניו ושפתיו העמיקו. הוא לא הוסיף חוכמה ולא בינה, ואפילו לא התרעם על עבדותו. רעיונות חדשים למיניהם בלבלו אותו. פרנץ פון העלם לא הבין את דיבורי הכושים על ביטול העבדות ולא את גאוות הלבנים במשחתות המתכת שלהם. ספרי הברייל שקומפטון קיבל בדואר בתכיפות הולכת וגדלה הפחידו אותו. איך יוכל לקרוא לאדון קומפטון את שירי אובידיוס והומרוס אם המיתוסים הגדולים יומרו לנקודות בולטות? "אי אפשר ללמד כושי זקן תעלולים חדשים," הקניטו בני טננברי. פרנץ פון הזקן צחק על חדות ההבחנה שלהם, נשאר לצד קומפטון והוביל אותו בבטחה על פני המהמורות המעטות שבדרכו של בן אצולה דרומי מפונק.
    קומפטון טננברי גלש באותה הקלות לגורל בגרותו. שוכני העיר מֶרסִי השתאו למראה הניגוד בין הילוכו העיוור, הזקוף, החלק, הנסיכותי, ובין גרירת הרגליים השפופה הרואה של פרנץ פון. בנוכחותו של קומפטון הרבו הלבנים להעיר באיזו חינניות הוא התבגר, איך נהפך מוויסקי מאלט לוויסקי סקוטי משובח. כשאדון קומפטון לא היה באזור, הכושים שעמלו תחת השמש ועול שוֹגוּנוּתוֹ הדרומית אמרו שהוא לא התבגר אלא החמיץ כמו חלב מעופש. יהירותו הלבנה הצטברה והתעבתה והפיצה את ריחה החמוץ בכל אשר הלך.
    ימי ראשון היו קודש לכנסייה ולקלפים. אחרי הצהריים ישב פרנץ פון במושב עץ גולמי בפינה הרחוקה ביותר בכנסייה האנגליקנית־סקסונית תלת־בפטיסטית. משם צפה בכומר הטוב ויליאם דֵרְן נושא דרשות שנעו הלוך ושוב בין דיראון לישועה. קומפטון טננברי לא הניח לאיש מלבד פרנץ פון להוליך אותו במעבר הכנסייה לקבלת לחם הקודש. הוא לפת את מרפקו של פרנץ פון בזמן שקיבל את רוחו העפיצה של ישו ואת גופו הרקיקי. הערבים עברו בטרקלינים המקודשים של מועדון החברה הגבוהה של מֶרסִי לג'נטלמן המתורבת. בזמן משחקי הפוקר על סכומים גדולים ישב פרנץ פון לצד קומפטון, הימר כנציגו והקיש על זרועו בקוד הסודי שלהם ליידעו מה הקלפים שבידו. קומפטון חישב הסתברויות בזריזות, ופרנץ פון שפל הרוח גרף את רווחיו מידי נכבדים המומים, אצולת קרוליינה הצפונית. כשהתרחקו למרחק בטוח משולחנות המשחק נהגו פרנץ פון וקומפטון לספר את הבדיחה הקבועה שלהם ולומר שהם נהנים מיתרון כי איש אינו מסוגל לקרוא את עיניו של עיוור, ואיש אינו מסוגל לקרוא את מחשבותיו של כושי.
    כשפרצה מלחמת האזרחים התייצב קומפטון בגאון בלשכת הגיוס; הוא ידע שלא יתקבל אבל קיווה שיוכל לשרת את הדרום בתפקיד כזה או אחר. כצפוי, ועדת הגיוס אמרה לקומפטון שאינו כשיר לקרב, אך שיש שימושים אחרים לחינוכו המשובח, לפני הפוקר שלו ולערמומיותו. הקונפדרציה ביקשה שינהל את המשא ומתן בדיוני הסחר הסודיים ביותר: עודפי כותנה מהדרום בתמורה לאופיום מהצפון, שהמורדים נזקקו לו נואשות לטיפול בפצועים. העבודה דרשה מקומפטון לנסוע ברכבת אחת לשבועיים מדורהם לוושינגטון הבירה כדי להיפגש עם הינקים קפוצי היד. הסיבוך היה שפרנץ פון לא הורשה להתלוות לאדונו בשליחויותיו אלה, כי כושון ערמומי — אפילו כושון צייתן למראית עין כמו פרנץ פון — יהיה סיכון ביטחוני שלא לצורך.
    פרנץ פון העביר את השנתיים הראשונות של המלחמה בהתמודדות עם חרדת הפרֵדה ובהמתנה נאמנה ל־18:15, השעה שבה הגיעה רכבת ההוּטֵנֵני מוושינגטון הבירה. פרנץ פון לא ידע אושר גדול מזה שחווה כששימש דרגש לרגלו של חברו בכניסה לכרכרה שתישא אותם בחזרה למטע טננברי.
    יום ראשון, 27 במרץ 1864. הרכבת של 18:15 נכנסה לתחנה, ומקלו של אדון קומפטון טננברי לא נשלח לגשש מדלת קרון המחלקה הראשונה. שאגתו היבבנית של קומפטון "איפה הכושי שלי?" לא הדהדה ברציף. פרנץ פון חיכה שעות, ואז הסיע את הכרכרה הריקה בחזרה למטע. למה בני משפחת טננברי לא הסתכלו לו בעיניים כשסיפר להם שאדון טום לא היה ברכבת? פרנץ פון חזר לתחנה ב־18:15 למחרת בערב ובכל ערב בשארית חייו, והישיר מבט לפרצופו של כל נוסע שירד מהרכבת. לאיש מעולם לא היה האומץ לספר לפרנץ פון שחברו ואדונו מת כשבלע בטעות גוש אופיום שהעביר, כי חשב אותו לאחת מקוביות הסוכר שהביא לפרנץ פון הזקן ולסוסים שלא הולאמו.
    הלוואי שההיסטוריה המבישה שלי הייתה נגמרת בפרנץ פון המכמיר, הלוואי שיכולתי לספר שאחרי שנים של כניעוּת אימצו אבותיי את גלי הגאווה השחורה של המאה העשרים. תלמידי כיתה ז' אכלו ארוחות צהריים בדממה במזנון בית הספר. סיפרתי את סיפורו של וולפגנג קאופמן לקול רחשושי שקיות נייר חומות ולעיסות מהוסות של פיות מלאים חטיפי צ'יפס. וולפגנג קאופמן, דוד של סבא שלי, כיהן פעם במשרה העירונית הגבוהה ביותר שאיש שחור בנשוויל, טנסי, יכול לשאוף לה בשנות העשרים של המאה העשרים: ראש המחלקה להפרדה גזעית חזותית. בהשראת ג'ים קרואו, הוא בילה שעות אחר צהריים מהבילות תחת כובע ציירים מוכתם, מצייר ותולה את שלטי "ללבנים בלבד" ו"לצבעוניים בלבד" שהתנוססו במקומות ציבוריים למחצה ברחבי נשוויל. וולפגנג השתכר חמישה דולר בשעה, יותר מרוב השחורים בנשוויל, והוא התגאה באמנותו המשובלנת. הוא איבד את המינוי הנחשק בהתקף של פיזור דעת כשנצפה עוזב את שירותי הגברים אחרי התרוקנות שחרית מספקת בשירותים ללבנים בלבד. המחזה של גבר שחור כהה רוכס את רוכסנו ומחלץ תחתונים מחריץ עכוזו היה דבר ששום אישה לבנה מהוגנת לא יכלה לשאת, בפרט לא זו שהתעלפה באימה לרגליו. כשחזרה גברת אוֹ'דְווייר להכרה מצאה את וולפגנג גוהר מעליה וממלמל התנצלות מגומגמת על כך שאין נייר טואלט בשירותים לצבעוניים. גברת או'דווייר ורגישויותיה הפריווילגיות התעשתו עד מהרה, והיא סטרה לוולפגנג על שפתיו המפצירות ודיווחה עליו ללשכת ראש העיר. פקיד עירוני מיטיב כלשהו המתיק את גזר דין הלינץ', ומעט אחר כך עבר הכושי לשיקגו, לצחצוח רצפות בתחנת הרדיו דבליו־ג'י־אן כשחיוך עצום של "תודה לך, ישו" מרוח על פניו.
    בבוקר יום שלישי שטוף שמש פרץ לתחנה צמד שמן ורזה מרושל לערוך חזרות על תסכיתים לתוכנית רדיו חדשה. וולפגנג הפסיק לרגע לנגב את חלון האולפן והקשיב לצמד, פרימן פ' גוֹסְדֶן וצ'רלס ג' קוֹרֵל, בעודם עוברים על הרפטואר העבש שלהם. "שמע מה קרה לי בדרך לתחנה היום." לצד מנהלי התחנה, וולפגנג נאנק וכיסה את אוזניו, ונזכר ששמע את קולות הבריטון שלהם כשחצה את ניו אורלינס במנוסתו. הם היו חקיינים מוצלחים, אבל החומר שלהם היה מחריד. וולפגנג החליט לעזור לבחורים. בהפסקה בחזרות הוא שרבב לאולפן את ראשו העטור מגבעת, הוציא מפיו את הסיגר הממורטט והציע לגוסדן ולקורל המודאגים למראה להצטרף אליו לארוחת הצהריים. "שם תשמעו מה זה גאונות קומית אמיתית." לא היה לבחורים הלבנים מה להפסיד, ועל כן הם התלוו לוולפגנג אל חברת המוניות שיקגו סירְקֶל. קבוצת נהגים בהפסקת צהריים ישבו שם בחדר הסדרן, דיברו זה על חסרונותיו של זה עם נשים וסיפרו סיפורים מצחיקים עד דמעות, אם גם מוגזמים קלות, על חיי השחורים בעיר הגדולה. צמד הלבנים הדרומיים, עלובים ומבוישים, ישבו מוכי אלם על פגוש של מונית מקולקלת. איש מהם מעולם לא חשב על קיומה של חברה שחורה מעבר למפעילי מעליות ולתמונות מזדמנות של שחורים מצליחים בסנדיי טיימס. והנה מולם אנשים מדברים בשלל דיאלקטים על חיים תוססים שרוב אמריקה לא הבחינה בהם. המושא של רוב הבדיחות היה נהג מונית מאופק ובוגר קולג' בשם אינוֹס. הקולני והפרוע מכל מספרי הסיפורים השחורים היה גנדרן שמנמן מובטל ושמו סנדי. וולפגנג חייך כשאנשי הרדיו המתקשים קלטו את הדמיון במבנה הגוף ובאישיות. וולפגנג נעמד ופצח בביצוע איטי של השיר "שאו אותי לווירג'יניה הישנה", וגוסדן וקורל דהרו בחזרה לתחנה, ראשיהם הומים מרעיונות לתוכנית שבועית שנועדה להיקרא "איימוס ואנדי". הרדיו הלבן חסר הנשמה נידון לשעות משמימות של פִיבֶּר מק'גי ומוֹלי עד שוולפגנג קאופמן נחלץ לעזרתו בתחבולות. אמריקה קיבלה צמד דמויות מופת כושלות ומפזזות; וולפגנג קאופמן קיבל תוספת של עשרה סנט למשכורתו.
    תלמידי כיתה ז' בשיעור ההיסטוריה של גברת מרפי, עדיין ממוסמרים למקומם, הצביעו פה אחד לוותר על הצפייה בפרק של "עיניים על הפרס" כדי שיוכלו לשמוע את סיפורו של לודוויג קאופמן. דוד לודוויג, בנו של וולפגנג, ניצל את קשרי הסמרטוט והדלי הקלושים של אביו כדי להיעשות אמרגן של אמנים לבנים שחיקו בלי בושה את קדחת הרית'ם אנד בלוז של מוֹטָאוּן. הוא ייצג הרכבים שונים, שעם המצליחים בהם נמנו "גלדיס וייט והתשרים" ו"הסוורים", שלהיטם המלודי "שלוש פעמים מכולה" הכה גלים מסוימים בחוף המזרחי. יותר מכול התגאה לודוויג במיזם "ארבעת השוטרים", רביעייה מלוס אנג'לס שנכנסה למצעדי הלהיטים עם בלדה ושמה "שלח יד ואני אהיה שם ואכסח לך את הצורה באלה".
    לודוויג המהודר הלך לאיבוד בדרום שיקגו ונכנס במקרה למסגד מספר 27 בחיפושו אחר מישהו שיסביר לו איך להגיע למועדון שהזמין הופעה של שוטריו במדים המנצנצים. דוד קאופמן התיישב על כיסא מתכת מתקפל, מוקסם מהרטוריקה הקצבית של המסגד ומסגנונו, והפוטנציאל הגלום בלהקה בשם "המוחמדיות הבלונדיניות" הצית את דמיונו. הוא הזדרז ושאל איך מצטרפים ואיפה אפשר להשיג עניבות פרפר ונעליים מבריקות כאלה. המוסלמים השחורים וסוכני האף־בי־איי ידעו לזהות פתי, והם אימנו את לודוויג לשמש יהודה איש קריות לישו של הלאומנות השחורה. דוד לודוויג הוא שנעמד ב־21 בפברואר 1965 באמצע אולם הנשפים אוֹדוּבּוֹן, רגעים אחדים לפני שמלקולם אקס אמור היה לנאום את נאומו האחרון, וצעק: "היי, בן אדם! תוציא את הידיים מהכיס שלי." כעבור שמונה חודשים מצאו אותו השוטרים בסמטת טין פאן ללא רוח חיים וללא נעליים מבריקות.
    אחרי הלימודים קיימתי קבלת קהל ליד מגרש הקיקבול המגודר, שעון על רשת הברזל, והמשכתי ללהג על דודני סוֹלְוויג קאופמן. מגזין ניוזוויק הטיל על הדודן סולוויג לדווח על מסיבת העיתונאים שבה הוכרזו תוצאות החקירה המחודשת של ההתנקשות במרטין לות'ר קינג. לפתיחת שלב השאלות בחרו חברי הוועדה בסמל לאפליה מתקנת שנהנה מתנועתו של קינג. בשידור לכל האומה גמל סולוויג לתנועה לזכויות האזרח. הוא נעמד, בידיו עט ופנקס, ואמר: "עזבו את ג'יימס ארל ריי ואת המעורבות של האף־בי־איי, הקוראים הסקרנים רוצים לדעת מי מזיין עכשיו את קוֹרֵטָה סקוט קינג?" הופעתה הפומבית הבאה של האלמנה הנצחית המקשישה הייתה בהלווייתה, כעבור ארבעה חודשים. יש שאומרים נסיבות טבעיות, יש שאומרים התאבדות, יש הגורסים מוות מהשפלה פומבית.
    דברי ימי חצר בית הספר האלה מעולם לא כללו את עוונותיו של אבי. מהפשלות של הדורות הקודמים יכולתי להרחיק את עצמי, אבל החולשה שלו העיבה על בושתי מזריחה ועד שקיעה. הסיפור שלו היה הסיפור שלי. מורשת מושחתת שנצמדה לגופי וכיסתה אותי בלילות. בבקרים היא נשקה לי על עורפי, הטילה את הזין שלה בידיי וביקשה שאתקע תרועת השכמה. קדימה צעד, כושי.
    הדוקטרינה הכפרית הגזענית של יִיהִי־הָא מיסיסיפי גידלה את אדון רולף קאופמן, הידוע בכינויו "אבא". במקום להזרים את הכנסות מיסי הרכוש לבתי הספר בשכונות העוני, העיר חרצה לשון בפני פסק הדין "בראון נגד מועצת החינוך" ויצאה ידי חובת פסיקת האינטגרציה של בית המשפט העליון בכך שהסיעה את הכושים הכהים ואת הכושים הבהירים לתיכון דְרֵד סקוט. אבי, שהתגורר בבית השחור היחידי במרחק הליכה מתיכון ג'פרסון דייוויס, שכל תלמידיו לבנים ורובם גזענים ובורים, אפילו לא ידע על אוטובוס הצבעוניים. הוא הופיע ליום הראשון בתיכון במכנסי ליווייס מקופלים, חולצת פלנל, כובע מפרוות דביבון בסגנון דניאל בּוּן וטבעת צופן של קפטן מידנייט. מרוב שהיה כנוע ועניו ובלתי מאיים, המנהל אישר לו להירשם לשיעורים.
    אבי נזכר בחיבה בצחוקים ובפחיות בירה דיקסי הקרות שחָלַק בחופשת הקיץ עם החבר'ה הטובים מהשכבה העליונה, אחרי השחזור המחריד שערכו לרצח פעילי זכויות האזרח במיסיסיפי. רולף גילם את ג'יימס צ'ייני, שני נערים בעלי תסמונת דאון מכיתת החינוך המיוחד גילמו את תפקידי הנבלים היהודים האומללים, ושלוש מכוניות מלאות שחקני פוטבול שימשו בתור השריפים שעשו דין לעצמם. אבי ושני הנערים ה"יהודים" נסעו בכביש 17 לכיוון מרידיאן, והתחליף העלוב לשומרי החוק והסדר דלקו בעקבותיהם. אחרי כמה קילומטרים של צפירות רמות, מרדף פגוש אל פגוש ופחיות בירה שניתזו מהחלונות כמו אבני ברד של פח, השתעממו מיטב בניה הצבועים של ייהי־הא וכפו על המכונית של אבי לעצור. אבא חייך חיוך רפה כשהקווטרבק הפותח, פְּלֵסִי "המעמיק" פרגוסון, התקרב במרץ לדלת הנהג. אלוף מבנה הווישבּוֹן המהולל פתח את הדלת בידי המִלגה החסונות שלו ושאל את אבא: "מה קרה, חברים? מגרד לכם בזכויות האזרח? הבנתם, חבר'ה?" שאר חברי הקבוצה פרצו בצחוק וניגשו לשלוף את "הסטודנטים הפעילים" המבוהלים מהמכונית, ואז בתורות סטרו לאבא שלי ולנערים המפגרים, והניפו אותם בקרסוליהם אל הבִּיצה שלאורך הכביש. בהמשך הלילה התאסף צוות התיאטרון החי באחו שמאחורי בית המשפט לכמה בירות של מסיבת סיום הפקה. להבות מדורה זוהרות האירו חבית שהוצבה ליד עץ אורן דרומי עב גזע הידוע בכינוי "עץ נדנדה". צללי הענפים החסונים ריצדו על פרצופים שתויים מהורהרים. אבא שלי שתה עד אובדן ההכרה. הוא התעורר עירום, גופו מרוסס בצבע לבן ופניו דבוקים בריר לגזע עץ הנדנדה. הוא רץ הביתה לאור ירח מיסיסיפי השוקע, ועורו הלבן מעקצץ מרוב היטמעות.
    ב־1968, שלוש שעות אחרי שסיים את חוק לימודיו, התגייס אבא לצבא. הוא שירת שני סבבים בווייטנאם. המפקד שלו, חדור התעלות למראה הפטריוטיות של אבא שלי, הציב אותו בראש מחלקה מטורפת של עושי צרות עירוניים מתנועת "שחור זה יפה". הוא הוביל אותם במשימות חיפוש והשמדה בסבך הקוצני, עיניו תרות אחר צלפים, והקשיב לחייליו קובלים על הגשם, האדם הלבן פה והאדם הלבן שם. אחרי שהצטרף למשטרת לוס אנג'לס נהג להתלונן שהוא עבר מהג'ונגל האסייתי לג'ונגל הַסֶּגרֵגָתי — "עברתי מלחימה בווייטקונג ללחימה בקינג קונג." אני זוכר איך הוא חזר פעם הביתה שתוי מאירוע התרמה לא רשמי למימון ההגנה המשפטית על שוטרים שהואשמו באלימות. (אבא סיפר לי אחר כך שהקרינו שם את "הולדתה של אומה" ואחר כך שעתיים תמימות של קטעים נבחרים מהמהומות בשכונת ואטס. ) הוא הושיב אותי בחיקו ולעלע סיפורי מלחמה. איך המחלקה השחורה שלו נהגה לזנוח אותו באמצע הסיור, לנטוש אותו בשדה אורז איפשהו, שיתמודד בכוחות עצמו עם כל האיום הקומוניסטי. פעם אחת נתקל בחיילים שלו מעבר לשטח המפורז, יושבים ומתרגעים עם האויב. מראה הכושים המלוכסנים והכושים השחורים החולקים מנות קרב ואורז, נהנים מאש נעימה ומליל דרום אסיה השקט, הוציא את אבא מדעתו. הוא גער בחייליו המורדים, צעק: "תראו מה זה, וגר גורילה עם גֵרילה. הלו! חבורת בבונים, אתם לא יודעים שזה האויב המחורבן? הסכנה הצהובה המזורגגת ואתם, חבורת בנדיקט לירוי רובינסון ג'פרסון ארנולדים מזדיינים, חבורת קופים, בוגדים בדמוקרטיה שגמלה אתכם מהפרימיטיביות. אתם יודעים שאתם כנראה אוכלים בשר כלב." אנשי הווייטקונג ראו את המבטים הטרודים על פני החיילים האמריקנים השחורים, ובחור צבעוני טוב מדטרויט הרים את הרובה שלו ותקע כדור אם־16 במרחק כמה סנטימטרים מהמפשעה של אבא שלי. חייליו של אבא ישבו וחיכו שידמם למוות. הווייטנאמים נאלצו להתחנן בפניהם שיחזירו את אבא שלי לבסיס. אבא סיכם את הווידוי בפנינת החוכמה חסרת ההקשר שחתמה את כל שיחותינו: "בן, אף פעם אל תתעסק עם בחורות לבנות."
    למיטב ידיעתי, מעולם לא שכב בן קאופמן עם אישה לבנה — לא מהיעדר רעב הג'ונגלים או למען שימור טוהר הגזע, אלא מתוך פחד. נהגתי לצפות באבא שלי מדבר עם נשים לבנות, מטביע אותן ב"כן, גברתי", ועיניו החומקות מביטות מעט מעבר לאוזניהן. אילו הגברת הראשונה הייתה עוברת מול אבא שלי בעירום והחוקה המקורית מודבקת לגבה כמו שלט "בעט בי", אבא אפילו לא היה מפנה את הראש. הדבר האחרון שהוא היה רוצה לראות זה תחת רופס ואספסוף בברדסים מגרש אותו בחזרה לארץ הכושים.
    בביקורי המשמורת, כשהלכנו למרוצי מכוניות בפּוֹמוֹנָה, אבא סיפר לי איך הוא חזר מהמלחמה ופגש את אימא שלי במרוץ מכוניות של סטוק. הם התאהבו מיד — שני השחורים היחידים בעולם שידעו מי היו חמשת הזוכים האחרונים במרוץ דייטונה 500 ושהיו מזהים את דון "ביג דאדי" גַרְליץ ברחוב. ואז נהג לכרוך עליי זרוע ולומר: "אתה לא חושב שנשים שחורות הן אקזוטיות?"
    חוכמת שבט קאופמן נשמעת כמו מועדון גברים אוטוגמי של הפריה עצמית. אין קאופמניות־על מצודדות. אין גיבורות פיוטיות בגלימה מבד קינטֶה אפריקני שמצליחות להתקיים מפה עד לירח על המחאת רווחה אחת. אין נשים שחורות ונאוות שמסוגלות להחזיר גבר שחור לדרך הישר בניד ראש ובאמירת "כושי, בח־ייך" צורבת. הנשים שקשרו את גורלן בשושלת קאופמן הן בלתי נראות. קיומן ותרומותיהן נקטמו כמו אפו הרחב של הספינקס, נבלעו בהילה מסתורית של אימפוטנצייה אסטרונומית. מפעם לפעם פרח משפתי אימי שֵם נשי אגבי, הערת שוליים למשל של אוויל כזה או אחר, אך השמות הללו התפוגגו כלעומת שבאו באדי הירקות. הדאקירי בננה הקטלני של דודה ג'ואני. ריצת הטאצ'דאון המכריעה של מרדית' במשחק נגד תיכון מדאם סי־ג'יי ווקר. אוסף תקליטי פֵּרי קוֹמוֹ של איימי, אשתו השנייה של ג'וזפה. הדודה מאדג', שהיה לה עור בצבע עוגה בחושה טבולה בחלב. להופעות האורח ההיסטוריות האלה תמיד נלוותה הכרזה מצוקצקת מצד אימא: "אבל זה לא חשוב" או "בואו נעזוב את זה". תהיתי, איפה מצאו אבותיי נשים שחורות בעלות שמות כמו ג'ואני, מרדית' ואיימי? מי היו הנשים הללו? האם הן היו חלשות מהגברים שלהן, או שמא היו אבני יסוד של המשפחה השחורה הטיפוסית? העברתי שעות בדפדופים באלבומי תמונות, בחרדה שנגזר עליי להינשא לאיזו מארי־ג'ו מורמונית שחורה בוגרת אוניברסיטת בריגהם יאנג, ולהיעשות לדובר של חברת הבירה קוֹרְס. אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, אבל אני ניסיתי להתגלגל במדרון, לפחות קצת.


    "ריקוד של לבנים" / פול בייטי. מאנגלית: ארז וולק. הוצאת עם עובד. 305 עמודים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully