הקציצות המקצצות

הקיצוצים מרחיקי-הלכת בתקציבי התרבות בתקופת כהונתו של מתן וילנאי כשר המדע, התרבות והספורט הפכו אותו למעשה לשר הכושל והגרוע ביותר בתולדות משרד התרבות במדינת ישראל. לכאורה הרקורד הצבאי המרשים שלו, היותו בן של גיאוגרף ארצישראלי ידוע שהיה בעל זיקה אמיצה לתרבות עברית (זאב וילנאי), התבטאויות מתונות ושקולות ודיוקן של סנאטור רומאי (מראה של נשר קירח ותקיף) הבטיחו לוילנאי מעמד מצוין מצד מוניטין ויצירת ציפיה לקידום מכובד של תוכניות תרבות גם יחד. אבל כגודל הציפיות והמוניטין, כך היה גם גודל האכזבה. עלייתו וכשלונו של וילנאי בתור שר תרבות וגרימת בעיות במשרד התרבות שהותיר אחריו בעת פרישתו הכפויה לפני הבחירות היו סימפטום אופייני וסמלי לירידת מפלגת העבודה כולה בתור סמן חברתי ותרבותי, תוך יישור הקו מצידה עם מהלכים ימניים קיצוניים בענייני כלכלה, חברה ותרבות. הקיצוצים המתמידים ההולכים וגדלים משלב לשלב ומשנה לשנה בתקציבי התרבות היו למעשה חלק בלתי נפרד מקיצוצים כלליים בתקציבי החינוך, הרווחה, הבריאות והתשתיות והתרבות עצמה, על מזבח "הכלכלה הנכונה" של אסכולת שיקגו הניאו-רכושנית, בשירות המאיון העליון.

מבחינה זו בלטה קרבתו של וילנאי בתוך מפלגת העבודה לקו הכלכלי, המדיני והמפלגתי של "בייגה" שוחט, שגם במיקרוסקופ אי-אפשר להבחין בהבדל כלשהו בין מדיניות כלכלית המוצעת על-ידיו לבין מדיניותו הכלכלית של סילבן שלום. ההבדל היחיד בין בייגה, וילנאי, איציק ודומיהם בעבודה לסילבן ומובילים אחרים של התאצ'ריזם בליכוד היה רק ביחס לערפאת, שנראה לעתודי הימין הכלכלי בעבודה כמי שמחזיק בידיו את המפתחות לשקט הבטחוני ולשגשוג הכלכלי בישראל, בעקבות אותו שקט בטחוני. אולם, מצד שני, וילנאי הופיע כמעט בכל פורום של יוצרים (סופרים, אנשי תיאטרון, במאי קולנוע) והטיל בנימה מתלוננת את האחריות לקיצוצים דרקוניים בתקציבי התרבות על "נערי האוצר". אבל מעולם לא עמדה על הפרק האפשרות ששר התרבות, שבימיו יגדעו יותר ויותר תקציבי תרבות, פשוט יקום ויתפטר, או לפחות יאיים בהתפטרות. דבר כזה, כנראה, לא נהוג בבית ספרנו, כלומר, על-פי אסכולת חיינו המפלגתיים. כאשר לבסוף נאלץ וילנאי לנטוש את כס שר התרבות בעקבות פרישתה של מפלגת העבודה לקראת הפריימריס בתוכה, נותרו מאחוריו תקציבי תרבות מקוצצים ונתונים בתהליך מזעור.

אולם מובן כי השאלה של קיצוץ קטלני בתקציבי התרבות בארץ איננה בעיקרה בעיה פרסונלית. כבר לפני מפולות תקצוב התרבות בימי וילנאי וכשלונותיו, היה תקציב התרבות בישראל קטן פי חמישה בערך מתקציבי התרבות ברוב המדינות המפותחות. אגב, בשעתו פרסמתי מאמר ב"הארץ", המסביר כי גם האחוז הזעיר של התקציב המוקדש לתרבות הולך ומתכרסם – ומשרד התרבות הודה בפומבי בצדקת כל טענותי, אך גם לאחר מכן נכנעו השר ופקידיו כמה וכמה פעמים לקיצוצים נוספים מטעם האוצר, וגם לא סלחו לי על המאמר שפרסמתי. כלומר, אפשר לקבוע בוודאות: לתאצ'ריזם של מדיניות קיצוץ ההוצאות הממשלתיות, ה"חוגג" בתחומים כלכליים מובהקים, נודעות השלכות גרועות יותר ויותר גם בתחום התרבות.

עד עכשיו דיברתי על הורדה מתמדת של תקציבי התרבות בכללם בשנים האחרונות – ובימי וילנאי העגומים, בפרט. אולם בתוך משפחת התרבות המקופחת בכללה, הספרות נהפכה במיוחד ליתומה מובהקת. מלכתחילה קופחה הספרות הן על-ידי הממשלה והן על-ידי העיריות, למשל, לעומת הקצבות לתיאטרון ממסדי בינוני למדי, ומה עוד לעומת הקצבות ענק, אנטי תרבותיות בעצם, ל"פילים לבנים" מסוג בנייני האופרה החדשה בתל אביב. כך, למשל, עיריית תל-אביב-יפו השקיעה מיליארדים ב"פיל הלבן" הנ"ל ואפילו לא מאות אלפי שקלים בפעולות הספרות העצמאיות בעיר ובוודאי לא באותו אוונגארד ספרותי שתמיד ניכר בעיר העברית הראשונה והרים תרומה גדולה כל כך לאופייה המיוחד כמרכז תרבות ובוהמה. בעצם, הספרות העברית היא הקרובה הענייה והמקופחת ביותר במשפחת התרבות הישראלית. נכון, אמנם, שיש כמה יוצרים בתחום הסיפורת, שיצירותיהם הן בגדר רבי מכר, ואחדים מוכרים גם בחו"ל. אבל בגלל חוסר מימון של הממשלה והרשויות הציבוריות נעשו פרסי ספרות ממשיים לתלויים כמעט לחלוטין בתכתיבי נדיבים מסוג פרס א.מ.ת ומפעל הפיס. וכך, מכיוון שאין הקצבה ציבורית תקנית ונאותה לתרבות בכלל ולספרות בפרט, פורחים מגדלים מוזהבים ספורים של נדיבים.

אגב, ההקצבות לתרבות התורנית בצורותיה השונות מדגימות כיצד הציבור הדתי לגווניו הצליח להפעיל את כוחו לשם קבלת מימון למפעלי תרבות כפי שהציבור הזה מבין אותם. אבל מה כוחם של יוצרים עבריים חילונים בתחום הספרות מול כוח הלחץ של ש"ס, למשל? מה שמרשים לעצמם נערי האוצר ושלוחיהם במשרד התרבות ביחסם המקפח כלפי מוסדות ספרות עבריים, מאגודת הסופרים ועד כתבי עת עצמאיים, לא היו מרשים לעצמם כלפי מוסדות תרבות תורנית ודתית-לאומית לגווניה. גם בתחום התרבות בישראל ניכר, אפוא, הסינדרום הכללי של התאצ'ריזם: פגיעה כוללת בכל רקמות הרווחה והתרבות, למעט מגזרים של חרדים ומתנחלים שכוחם איתם לעמוד מול לחצי האוצר (והמאיון העליון איננו צריך להתייצב מול האוצר, כי האוצר ממילא איתו). בכל מקרה, אנחנו מצויים בוודאי ב"סירה אחת" של קיפוח: מעובדים סוציאליים, פועלות טקסטיל ומובטלים, עד מפוטרי היי-טק ואקדמאים וסופרים דלפונים, שנהפכים במהירות ללומפן-פרולטרים בצילה של התרוששות כללית תחת של שלטון המאיון העליון.

כך לא בונים תרבות לאומית: יהודית או עברית, וגם לא סתם תרבות בארץ, תרבות ישראלית. אילו חיו ופעלו בייגה, וילנאי, איציק, בוגי הרצוג מהעמותות וכל יתר בכירי העבודה בימי האבות המייסדים של תנועת העבודה מסוג ברל, זיאמה ארן או ב.ג עצמו, לא היו קיימים, גם לא בשעתם, לא עיתון "דבר", לא הוצאת הספרים עם עובד, וגם לא כל שאר העיתונים, הפרסומים והוצאות הספרים של תנועת העבודה ההיסטורית, שהיו בוודאי נסגרים כבר אז בטענה של חוסר רווחיות. אכן, פגיעות קשות בתרבות ובספרות העברית בדמות קיצוצי תקציב קיצוניים וסגירת עיתונים וכתבי