טרוי, הלוא הוא רועי הראבן, הוא אחד מאושיות האובסס הפעילות ביותר בנוף שכונת המוזיקה הישראלית ברשת האינטרנט. הוא חיפאי, הוא עיתונאי שכותב על מוזיקה, הוא מתפעל אתר אישי בו יוצא לו להגג באופן קבוע ב"טור היומי" שלו, וכעת הוא חובק את "Definition", אלבומו הרביעי.
החדש של טרוי לוקח לקיצוניות את הקו הטבעי שלו, שמורכב משירים בעלי אוריינטציית סינתי-קלידים חזקה מאוד, שמגובים בחוט שדרה של לופי תופים. הוא מוגש ברובו באנגלית, מציג אווירה תעשייתית צחה ונקייה, ומתגלש פעמים בפניות לכיוון האמביינט. השירים ארוכים, חלקם מגרדים סביב עשר הדקות.
זה אלבום שמצריך סיבולת לב-ריאה, קצת חוזר על עצמו וצולל עמוק. יש רגעים מתים, אבל כאלה שבמותם ציוו לנו את החיים. יש קטעים שהם יותר אבסטרקטיים, והדיסק נהנה לבצע תחימה רבועה באזור פרוץ גבולות שכזה. שני שירים מאוד אהבתי באלבום - Mohikany" המעולה, שמגיח בעברית ועם סוף יוצא מן הכלל, ו-Lib" שעושה שימוש בשפתו של אב"י רק בפזמון. מה אומר, לדעתי העברית של טרוי הרבה יותר מגניבה, חיננית ובעיקר מרגשת. אולי אני צפוי, אבל אני הכי נהנה במקומות בהם הוא משנס את המלודיה שהיא ללא ספק צד משני באלבום הזה שכה מתאימה לאייטיז המעפאן הזה שהוא מציג והציג ומשדרג.
אין ספק שטרוי ממשיך למצב את עצמו בחזית המוזיקה הישראלית העצמאית. לזיין את השכל על זן חדש של יוצרים, שמופרה מהקהל דרך האינטרנט והכל, יהיה לא בדיוק במקום. אחרי הכל אנחנו בישראל, וזה קצת מעוות את העניינים. אבל טרוי הוא בהחלט חלק משורה ארוכה של אמנים בכל העולם, שאימצו מודל חדש של התנהלות, והוא עצמו גם דוגמה מצוינת לכך שהשיטה הזאת עובדת. בלי חברות תקליטים גדולות, בלי תכתיבים, ועם קשר נמרץ עם המזון הקהל.
"במקומות שבהם אני כבר לא מסופק מבחוץ, אני צריך ליצור לעצמי גירוי מחודש שלי. משהו מקורי שלי, שאיש לא יוכל לייצר בשבילי. זה סוג של רגש, סוג של חומר, שאני צריך לצרוך. וישנם גם אחרים שצריכים לצרוך יחד איתי" - כותב הראבן באתר שלו, ואני קונה את זה. אני קונה כל וידוי של יוצר באשר לצורך האמיתי שלו באנשים שיקשיבו, ויש הרבה אנשים כאן שיש להם את הווידוי הזה, אבל הרבה פחות אנשים שיקשיבו. המזל של טרוי הוא שלפחות יש לו את זה. הוא יוצר ייחודי בשוק-ללא-שוק שחסר את הייחוד.
* "Troy - "Definition, פוך
סיבולת לב-ריאה
4.2.2003 / 11:23