בערב ראש השנה האזרחית, הגיח אביתר בנאי לתכנית "ארץ נהדרת" בתפקיד עצמו. בשיאו של המערכון, שתיאר בצורה מבודחת את תופעת ההופעות הביתיות בתקופת הקורונה, שבר בנאי את הקיר הרביעי ופנה לקהל. "צחקתם, נהניתם? עכשיו מילה ברצינות", אמר בנאי לצופי תכנית הסאטירה, "הנה המספר שלי להזמנת הופעות, זה באמת המספר שלי. לכם יש חצר, לי גיטרה. לכם יש מרפסת קטנה, לי יש גיטרה קטנה". על המסך הופיע מספר הטלפון האמיתי של סוכנו של בנאי.
הרבה לבבות התכווצו מול המסך ההוא, ולמרות שבנאי מיהר להבהיר ברשתות החברתיות שזו סך הכל הייתה בדיחה ("כנראה סיפרתי אותה יותר מדי ברצינות"), המערכון יצר שיח סביב המצב של תעשיית הבידור והאמנות בתקופת הקורונה. שנת 2020 לקחה מאיתנו את היופי הטהור של אמנות חיה. את החיבור בין אמן לקהל. את המילים המוכרות שבוקעות מגרון מיומן, וכל פעם מפתיעות מחדש. את האקורדים המדוייקים, שלפעמים הופכים למאולתרים. שנת 2021 הביאה איתה תיקון, גם אם מאוחר. הרבה מוזיקה טובה יצאה בשנה הזאת. הרבה אמנים חזרו לבמה, והסירו חלודה מול הקהל שלהם בצורה אותנטית. זה עדיין לא מרגיש נורמלי להיות בהופעה עם מסכה על הפנים, אבל ברגעים בהם העייפות חולפת והאור עולה, אנחנו נזכרים לא לפחד מהפחד - ובוחרים להתחבר מחדש לצלילים שכמעט התרגלנו לשמוע מרחוק.
הבדיחה ההיא מהיום האחרון של 2020 הרגישה כל כך לא רלוונטית כשכל הכרטיסים למופע של אביתר בנאי בהיכל התרבות בתל אביב אזלו כבר לפני שבוע. בלי יותר מדי רעש תקשורתי. בלי הבטחה לאורחים מיוחדים. בלי קידום מאסיבי, בלי שיווק, בלי מבצעים ברמי לוי או בוועדי עובדים. שילוב פשוט של קהל נאמן, יצירה מתחדשת והרבה אהבה הדדית.
והיצירה המתחדשת של אביתר בנאי מעולם לא הייתה יותר מרתקת. אחרי שנה וחצי של מגפה שהרחיקה את כולנו מהבמות, ומחלת קורונה אחת שפגעה קשה באביתר עצמו, בנאי חזר עם היצירה הכי חשופה ואמיצה שלו מאז שחזר בתשובה. "החיים מתחילים לנגן", אלבומו השביעי שיצא בתחילת יוני, הוא לא עוד אסופת שירים מצוינת פרי עטו של בנאי, אלא מסע שלוקח את המאזין הכי עמוק אל תוך חייו האישיים ובעיקר המשפחתיים של האמן (כן, יותר מהאלבום הראשון המאוד חשוף וחד-פעמי). באופן אירוני, דווקא היצירה הכל כך אישית הזאת היא בעצם העבודה הכי שיתופית של בנאי, כאשר תמיר מוסקט לוקח חלק פעיל לא רק בהפקה הייחודית של האלבום, אלא גם בחלק מהלחנים.
גם ההופעה שמלווה את צאת האלבום היא חוויה כזאת. בין אם בגלל מגבלות הקורונה, או במחשבה אסטרטגית, שירי האלבום היו זמינים לקהל של בנאי הרבה לפני ההופעה. וטוב שכך. זה יכול היה להיות מאוד כואב להיחשף לראשונה ל"שיר חמלה", שמספר על הפרידה ממאיר בנאי, אחיו של אביתר, בהופעה חיה. גם "רחמים", "עד האהבה" ו"מכור" הם למעשה שירים שכבר התפרסמו עוד לפני התפרצות הקורונה, אי שם ב-2019, והיום מרגישים כמו חלק כל כך טבעי בארסנל ההתקפי של בנאי.
ובכל זאת, לקח להופעה קצת זמן להמריא. אולי זה הקהל שבתחילת המופע עוד היה חנוט במסכות אף ופה, אך לאט לאט החל להתמרד. אולי זה הזמר על הבמה, שבאמת נראה מרוגש מהרגיל מהמעמד. זה לא הרודאו הראשון של בנאי, אבל משהו בהופעה הזאת הרגיש לו מיוחד. כמו האלבום עצמו, בו משתתפים בני משפחתו, גם המופע היה בסימן משפחתי. היה שם שיר שהוקדש לבנו הבכור ("ילדים"), שיר שהוקדש לאחיו המנוח ("שיר חמלה"), קאבר לשיר של בן דודו ("שלח לי מלאך"), שיר על תולדות משפחתו (רחמים") ועוד קאבר מושלם למאיר ("אל תלכי מכאן") - כל זה בזמן שאשתו, ילדיו, אחיותיו והוריו נמצאים בקהל.
הרגע המרגש ביותר בהופעה בכלל לא היה "חי". על המסכים בהיכל הוקרן דואט ישן של מאיר ואביתר ל"אצלך בעולם". שניהם צעירים, כמעט ילדים, נטולי כיפה וציציות. אח קטן שמתרגש לשיר עם אח גדול, ומביט בו באהבה אדירה. הרבה דמעות זלגו בהיכל באותו רגע. ראינו בקטע הזה לא רק אמן גדול שהלך מאיתנו, אלא מין זיקוק אוניברסלי של כל מה שאנחנו אוהבים במוזיקה. ראינו אותנו.
אחרי ארבעה שירים שמצאו את הקהל עדיין קצת בהלם מעצם העובדה שהם נמצאים בהופעת סולד אאוט של אביתר בנאי, משהו השתנה בדינמיקה על הבמה. ההפקה של מוסקט ביטלה חלק מהאינטימיות המוכרת של ההופעות של בנאי, וגם אם למעריצים ותיקים ייקח קצת זמן להתרגל לזה, מדובר בשינוי שעושה רק טוב לכל הצדדים. גם הקלאסיקות פתאום נשמעות חדשות ורעננות. כשבנאי ניגש לשירים שיש לו יותר פז"ם איתם על במה כמו "לילה כיום יאיר", "תחרות כלבים" או "מתנות", הוא לא הצליח להוריד את החיוך מהפנים. זה הרגיש כאילו הוא זכה לפגוש חברים ישנים, וכולם בריאים ומאושרים - ואיכשהו נראים יותר טוב מתמיד.
זו הייתה הופעה בסימן של אהבה. יום לפני ט"ו באב, שבמקרה גם נפל על יום הנישואין של אביתר ואשתו רות. אפילו בתוך משפחת בנאי ברוכת הכשרונות, אביתר ממשיך להתבלט בתור אמן האהבה של המשפחה. אהבה במובן הטהור ביותר שלה. במובן של הרב אליהו דסלר, שקבע כי "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה - האהבה באה בעקבות הנתינה". אביתר בנאי נותן את כולו לקהל שלו, בצניעות אמיתית ולא מתחסדת. זה ניכר בדינמיקה בין הקהל לזמר, ואפילו בסדר השירים.
שני השירים האחרונים בהופעה, בהדרן השני, הוקדשו בכלל לשירים של אחרים. בחירה תמוהה על פניה. היו שם את "כוכב" של אסף אמדורסקי ולקינוח "חתונה לבנה" של שלום חנוך, שחתם את הערב. כמה אמנים שמסוגלים לעשות סולד אאוט בהיכל התרבות ישימו את האגו בצד וישמרו לסוף ההופעה דווקא שני שירים שמזוהים כל כך עם אחרים? ועוד אמן יוצר עם תותחים כבדים משל עצמו כמו "עד מחר", "יש לי סיכוי" או "אבות ובנים" (שכלל לא בוצע). דווקא אז, כשהוא שר מילים של אחרים, בנאי ירד מהבמה והסתובב בין יושבי האולם. נראה כאילו הוא שרד את הקורונה כדי לחבק את כולנו.
בקטנה
מי שעוקב אחרי הקריירה של בנאי כבר שם לב לשיטת ה-FIFO (הראשון שנכנס הוא הראשון לצאת) שהוא נוקט בה בקביעת סדר השירים. וכך, משני האלבומים הראשונים של בנאי, טרם החזרה בתשובה, הגיע למופע רק שיר אחד: "יש לי סיכוי". במקרה או לא, זה השיר שזכה להשתתפות הכי בולטת של הקהל, ששר עם בנאי את כל המילים. ייקח קצת זמן עד שהקהל יתחיל לשיר בעל פה גם את "מכור" ו"ילדה אישה" הנהדרים מהאלבום החדש, וייתכן שעד אז בנאי כבר ימשיך הלאה אל הפרוייקט הסינרגטי הבא שלו. פרי אחר לגמרי, אבל מאותו עץ של אהבה.