אחת מסצינות הסיום המפורסמות בתולדות הקולנוע מגיעה בסופו של "הבוגר". הגיבור, בגילומו של דסטין הופמן, רץ לחתונה של יקירת לבו, וברגע האחרון מצליח לשכנע אותה לעזוב את מי שהיה אמור להיות החתן שלה. מושא אהבתו מצטרפת אליו בריצה ועולה עמו למושב האחורי של אוטובוס, כשהיא עדיין לבושה בשמלת הכלה שלה. המצלמה מתבוננת בשניים, ולוכדת את הרגע שבו הבעת פניהם מתחלפת מהתלהבות אופורית לתהייה מלנכולית - מה בעצם עשינו, ולאן ממשיכים מכאן?
"אחד בלב", סרטה של טליה לביא שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע, מתחיל בנקודה שבה "הבוגר" הסתיים, אם כי כאן הנסיבות אחרות. החתונה הסתיימה כדת וכדין - והחתן והכלה, בגילומם של רן דנקר ואביגיל הררי, נכנסים יחד לסוויטה במלון ירושלמי מהודר כדי לחגוג בצוותא את ליל הכלולות. אך גם הם מבולבלים לחלוטין, ושואלים עצמם אותה שאלה - האם עשינו את הדבר הנכון? התהיה מתעצמת כיוון שבטקס נכחו האקס המיתולוגי שלה וגם האקסית המיתולוגית שלו, שבשעת פתיחת המעטפות מתברר כי השאירה לו מתנה לא צפויה. השי הזה מערער עוד יותר את ההרמוניה בין הזוג הטרי, ומוציא אותו למסע לילי בעקבות עתידם המשותף ועברם הלא משותף.
"אחד בלב" הוא סרטה הארוך השני של לביא, והראשון מאז "אפס ביחסי אנוש", שהפך לפני שבע שנים לשובר קופות, פולחן ותופעת תרבות. ברור שהוא שוחה במחוזות אחרים לעומת עבודתה הקודמת, והנטייה היא לשייך אותו לתת-הז'אנר הנפוץ למדי של סרטים כמו "שיגעון של לילה", שכמשתמע משמם עוקבים אחר הלילה המשוגע בחייהם של גיבוריהם.
לדעתי, זו טעות. אמנם, "אחד בלב" מתרחש גם כן במהלך לילה אחד, אבל ההרפתקאות שחווים שתי הדמויות אינן עד כדי כך מטורפות - וזה הגיוני. עם כל הכבוד, הם מסתובבים בירושלים, לא בניו יורק. נכון יותר יהיה לומר שמדובר בדרמה קומית רומנטית, שפחות מתעניינת במפגשים הליליים עצמם, ויותר מתרכזת בשאלות שהם מעוררים בקרב הגיבורים.
נוסף לכך, סרטים בסגנון "שיגעון של לילה" מתמקדים בדרך כלל בדמות אחת או שתיים. לביא, לעומת זאת, מרחיבה את המניפה. ככל שסרטה הולך ומתקדם, כך מתברר שהמטען הרגשי שלו חבוי גם אצל הורי החתן, אותם מגלמים מאיר סוויסה ואורלי זילברשץ-בנאי.
כמו בסרטה הארוך הקודם, גם כאן לביא מיטיבה לעבוד עם השחקניות ועם השחקנים. "אחד בלב" היה עלול בקלות להפוך לבורלסקה בסגנון "אני פה בגלל אשתי", אבל הוא נמנע מכך. תצוגות המשחק בו רחוקות מלהיות וולגריות או מוגזמות, ולמעשה הן ההפך מאובר אקטינג. המצטיינים מבחינתי הם סוויסה, בתפקיד קולנועי גדול ראשון מזה שנים; ודנקר, שק חבטות אהוב על תקשורת הקולנוע הישראלית, שפעם נוספת מתגלה כאן כשחקן מסור ומקצועי, היודע בדיוק את העבודה.
"אפס ביחסי אנוש" סיפק לא מעט רפליקות לפנתיאון, שרובן עברו גם לגלגול הבימתי של הסרט וממשיכות לסחוט צחוקים ומחיאות כפיים מקהל. הודות לכתיבה של לביא, "אחד בלב" מצטיין אף הוא במשפטי מחץ. לפחות ארבעה ציטוטים מכאן יכולים להתחרות על תואר ציטוט השנה בקולנוע הישראלי, ולא נפרט במה מדובר גם כדי לא לחבל בהנאה למי שטרם צפו, וגם כי האפקט הולך לאיבוד מחוץ לקונטקסט.
לביא החלה את דרכה בעולם האנימציה, ואפשר היה למצוא לכך עדות כבר בסרטיה הקצרים הראשונים עם שחקניות בשר ודם, למשל "שיבולת בקפה". שם, הבמאית חשפה את מה שהפך לסימן ההיכר שלה: הנטייה לקחת מצבים יומיומיים ולהציג אותם בצורה לא ריאליסטית. ב"אפס ביחסי אנוש", למשל, מעמד של הגשת קפה לקצינים הפך לריקוד - ובמרכזו של "אחד בלב" עומדת סצינת מחול קסומה ולא צפויה עוד יותר. בשתי סצינות אחרות, הקולנוענית הופכת את הקר והמוכר לזר ונהדר באמצעות שואב אבק רובוטי, ולאורך כל הדרך היא מסתייעת בעבודת הצילום של ירון שרף כדי להאיר את רחובות ירושלים באור אחר.
החידוש המרכזי של "אחד בלב" הוא בעצם העיסוק בסוגיית המונוגמיה, שכמעט ולא קיבלה ביטוי בקולנוע הישראלי העכשווי, הנוטה להתרחק מעניינים רומנטיים. לביא לא נרתעת מכך, ומיטיבה לדון בשאלה שמעסיקה רבים מבני דורה.
ואולי מעל הכל, חשוב לציין דבר אחד לגבי "אחד בלב". יש סרטים ישראלים פחות טובים וסרטים ישראלים יותר טובים, אך לרוב, גם אלה שמשתייכים לקטגוריה השנייה לא מצליחים ובדרך כלל גם לא מנסים להסב הנאה לקהל. הסרט הזה, בניגוד לכך, מהנה עד מאוד מן השנייה הראשונה שלו ועד השנייה האחרונה - וגם זה חידוש מרענן.
ההנאה נובעת גם מכך שקשה לחזות את המהלך הבא בסרט, מה שמשאיר אותנו על קצות האצבעות. נכון, יש רגעים צפויים: כשהגיבורה פוגשת את האקס מיתולוגי, קולנוען צעיר בגילומו של אלישע בנאי, אפשר לנחש בדיוק איך ייראה הסרט הקצר פרי עטו שהוא עומד להראות לה. אך חוץ מזה, רוב הזמן לא קל להמר מה צפוי לנו, ובדרך כלל התשובה היא הפתעה נעימה.
אך יש גם עכבות ופגמים במסע שלביא מזמנת לנו. נתחיל עם בעיה באמינות: מעבר לתמיכה של קרן ירושלים, שהובילה כבר סרטים מקומיים רבים להעתיק במפתיע את עלילתם לעיר הבירה, איזו סיבה יש למקם את ההתרחשויות דווקא בה? ואיך מקום שקשה לרכוש בו בקבוק מים אחרי עשר בלילה (לא להיעלב, ככה זה גם בגדה השמאלית בפריז) הופך כאן לכרך סוער שאף אחד לא ישן בו אחרי חצות?
גם האופי של כמה מן המפגשים הליליים צורם. את האקס הקולנוען כבר הזכרנו, ואני חייב לשאול את לביא - האם אין לנו מספיק אמנים היפסטרים יומרניים ובלתי נסבלים בחיינו האמיתיים, שהיינו זקוקים לאחד כזה גם על המסך? החוק שלי הוא כזה: אם דמות בסרט דורשת אגרוף, אולי היא לא היתה צריכה להיות בו מלכתחילה.
מן הצד השני, החתן הטרי פוגש ברחובות ירושלים דמות מסתורית בגילומה של אנה דוברוביצקי. העיצוב שלה מעלה באוב נטייה לפיוט סוריאליסטי שהיתה נפוצה בעבר בקולנוע הישראלי, אולי בהשפעת חנוך לוין. המהלך האמנותי המיושן הזה פחות מתאים לסרט, שארגז הכלים שלו מודרני ויצירתי בהרבה.
ומהותי מכל: הסרט אמנם עשוי לעילא, מבדר, מקסים, מפתיע ומשעשע, אך הוא בכלל לא מרגש. סיבה אפשרית לכך: לרגע אין תחושה שהגיבורים מרגישים כי יש להם הרבה מה להפסיד או להרוויח. הדינמיקה ביניהם לא מספיק חזקה כדי שנתבונן בהם ונחשוב כי ההשלכות של הלילה הזה ייראו לנו גורליות במיוחד.
וכך, עם הזמן מתגלה כי הדמות החזקה כאן היא דווקא האבא שדאג להזמנת הסוויטה המפוארת - הוא היחיד שבאמת מושקע כלכלית ורגשית בליל הכלולות; הוא גם היחיד שבאמת נושא על כתפיו משא קיומי, וכך מספק לסרט את רגע השיא שלו, עם מונולוג יפהפה על הפשרות שהלב נאלץ לעשות. "אחד בלב" מתחיל במקום שבו סרטים אחרים מסתיימים, ואבי החתן מזכיר לנו כי כשהחתונה מסתיימת, החיים רק מתחילים.