מצחיקים אותי מאמצי העל שעושים העונה לפרוץ את גבולות הפורמט, ובעיקר איך שמנסים לתקשר לנו את זה, בפאתוס, כדי לשכנע אותנו שקורה משהו: "ההודעה הדרמטית של האח הגדול", "כולם יוצאים מהבית, לא כולם חוזרים". וכלום לא קורה. לעשות לדיירים מועצת שבט קוטור כדי לייצר עלילה זה כמו לקחת זוג נטול חשק שנמצא ביחד כבר 25 שנה ולייעץ להם לגוון את חיי המין שלהם על ידי שינוי תסרוקת. אם משעמם להם במיטה, זה לא יעזור אם היא תעשה גוונים והוא יסתובב בבית יותר מטופח וישתדל בכל מאודו לא להפליץ.
זו לא באמת שבירת שגרה שמייצרת עניין. להיפך - היא רק מדגישה את המצוקה. רק את ההיסטריה של הדיירים ההפקה מצליחה לעורר, ולראיה הדמעות, ההשתנקויות, ואייל ברקובר שכמעט התעלף כשגיא ולירון פנו אליו, אבל אפילו מתוך התקף החרדה שהיה שרוי בו לא הצליח להפיק אמירה או הבעה אותנטית אחת. לנו, הצופים, ממש לא משנה אם הדיירים נמצאים בסלון של בית האח הגדול ורבים ובוכים שם, או בחדר שמעבר לשני גרמי המדרגות, יושבים על טריבונות ורבים ובוכים שם, בצורה מסודרת, עם הנחייה.
הריב במועצת השבט נסב סביב הדילמה שיש לכל ילד ביסודי - איך להיות אהוב ומקובל מספיק כדי לשרוד את השנה. המקובלים של השנה הזאת הם "חבורת הלאבי דאבי" - אור, עומר, תמיר, מירי ושרית, ילדים שטכניקת ההישרדות שלהם היא נתינה - הם משתמשים בסיפוק צרכים הדדי ותמיכה כדי לייצר את רשת הביטחון שסביבם. מירי ואור הן המזינות, שלושת האחרים הם החמודים, והאינטרס המשותף שלהם לשרוד את התופת הדביק אותם זה לזה מוקדם בעונה.
קארין ארד מדברת על האח הגדול עם איריס קול
מדובר באנשים שמבינים את חשיבותו של השבט בסיכויי ההישרדות שלהם, כי ככה הם גדלו. בכל סיטואציה בחיים הדבר הראשון שהאנשים האלה יעשו הוא למצוא משפחה חליפית - בני ברית. בבית הספר תהיה להם חברה טובה/חבורה. בעבודה, בטיול בחו"ל - הם לא בנויים להיות לבד, אף פעם, בשום מקום, ויש להם תפקיד מוגדר ונחוץ בתוך כל קבוצה. מירי ואור הן המזינות, האימהות - והשתלטו על המטבח. אני אומרת השתלטו, כי הרבה אנשים אחרים עושים אוכל שם, אבל את הכובע של הבלבוסטה הן כבר חטפו מזמן. זה נותן להן כוח, כי בתור אמא של כולם שמבשלת ודואגת, מירי יכולה בכל רגע נתון לדרוש את שכרה, שהוא כבוד ותמיכה, ומותר לה גם להתבכיין ולעשות רגשי כי לא מצא חן בעיניה משהו שנאמר, ויכנעו לה, כי באמא לא נוגעים.
גם אור שפיץ משתמשת בטכניקת ההזנה, ובגלל שהיא ילדה יש בזה משהו קצת מבלבל, אבל שלא תטעו - אור ומירי, שתיהן בנויות מאותה שבלונה, פשוט פס הייצור של שפיץ חדש ב-30 שנה. העיקרון דומה, רק ורוד וממותג אינסטגרם. זה רק נראה קליל ופוטוגני - שפיץ היא אמא קטנה בעצמה, ובאישיות שלה היא לפחות בגיל של מירי, אם לא יותר.
עומר, שרית ותמיר הם המנחמים, המצחיקים, החמודים. שרית תמיד תמצא לעצמה מישהו להיצמד אליו ולתת לו אהבה (כי אין פעולה שמועילה יותר לאדם שמפחד להיות לבד מאשר לספק למישהו את מה שהוא צריך). כולנו זוכרים את הבכי שליווה את ג'קי מחוץ לבית, וגם זוכרים שלקח בדיוק שנייה להחליף אותו. גם לקוקיות יש תפקיד. הן אומרות - אני תמימה ולא מאיימת, בבקשה תגנו עלי.
גם עומר ברזני הוא יצור שבטי, ותמיד ימצא אח חליפי שיהיה הנטע ברזני שלו וייתן לו את תחושת השייכות והקונטרה שהוא צריך כדי לתפקד. בהתחלה זה היה ג'קי, היה משבר כשג'קי הלך, אבל נמצאו תחליפים. ותמיר, אתם יודעים, הוא תמיר.
אייל, אורן חזן, ומאיה הם מנהיגים. טכניקת ההישרדות של המנהיגים היא קצת שונה, כי בניגוד לחמישית לאבי דאבי, הם לא רוצים להיות רק אהובים ובטוחים, אלא גם לבלוט, להנהיג, להיות אינדיבידואלים, ובעיקר לא להיבלע בשום חבורה, גם אם היא מזמינה כענן מרשמלו. לכן הם מצד אחד מאד רוצים להשתייך אליה, ומצד שני מזלזלים בחבריה שמואשמים בהתייפייפות.
שיטת ההישרדות שלהם היא לגרום לאנשים שמסביבם להרגיש כאילו הם יכולים לחזק אותם באמצעות הפגנות כוח, עצות, פתרונות לבעיות, תובנות - כל דבר שיכול לגרום לסביבה להזדקק להם. המנהיגים לא לוקחים אהבה כמובנת מאליה ולא רוצים טובות. להפך, הם חייבים להרוויח אותה, שיכירו בצדקתם ועליונותם המוסרית, לכן הם תמיד ידברו על "שקרים", "צביעות", או יתיימרו לתקן חוסר הגינות. איך אומר חזן בכל ויכוח לכל אחד, תמיד? "תכבדי אותי." לטיפוסים האלה אין קבוצה להתנחם בה. בדרך כלל הם לא יסתדרו עם אלה שדומים להם ויקפידו לתפוס מהם מרחק, כי הם מתחרים על אותה משבצת.
טיטי וג'קו הם ילדי השוליים שמתחברים על בסיס כאב משותף - שניהם עברו מצבים רגשיים קיצוניים שהשאירו בהם את חותמם, ורגשי הנחיתות והמחסור באהבה שהם באים איתם ברורים לעין. מתוך הבור המשותף הזה טיטי מצליחה להבין את השבר של ג'קו ולהפך. יש להם קבוצת תמיכה משלהם, יציבה ומגוננת מאד, שבנויה על רגשות יותר עמוקים, ועל תמיכה רגשית הרבה יותר מורכבת. הבעיה היא שהרבה יותר מסובך להם למצוא תחליף - אם אחד מהם יצא, השני יהיה גמור.
מי שעוד לא מצאה את מקומה והיא ליטרלי לבד בבית, זו רומי. אמנם היא יודעת איך לגרום לאנשים לרצות בקרבתה, אבל מצד שני לא בכבוד שלה להתאמץ בשביל זה, כי גם היא רוצה שיראו בה משהו מעבר - לא מספיק לה סתם לשרוד - היא רוצה לנצח איזה רעיון. אולי את התדמית של הפקאצה, בהצלחה עם זה. בינתיים עבודה ממש גרועה.
אז נכון, בכל עונה הדיירים מגיעים יותר מהוקצעים וזה לוקח יותר זמן, אבל זה מה שאני אוהבת באח הגדול. בשלב מאד מוקדם הדברים מתקלפים מכסותם הנוצצת והאמת יוצאת. הנה זה מתחיל - אייל ברקובר, האיש והפטמות, יצא מהבית. מסכן, הוא לא הצליח לקלוט איך זה שהוא, ה"חתיך" וה"סלב", יצא מהבית לפני אורן חזן וההסבר שנתקע איתו הוא דימוי לא מועיל שלו כמרשמלו במנגל.
אבל מה לעשות שהחיים, לא משנה כמה ננסה להנמיך אותם לרמת העוקבים והשרירים, הם עניין יותר עמוק מזה? הטראומה נמצאת אי שם בשנים המוקדמות, באיזורים של אמא ואבא ובחברים בכיתה ג' שכן או לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. ומה הוא בית האח אם לא כיתה ג' טיפולית? הולך להיות עוד יותר בלגן עכשיו כשהכניסו את מלכת הכיתה לעשות את העבודה שלה ולהחליט מי מקובל ומי לא. לא יודעת להמר כרגע את מי היא תרצה להוציא בתום השבוע, אבל אתם יודעים איך זה בקזינו - בסוף הבית תמיד מנצח, וכולם שם יתפרקו. כולל דנית גרינברג.