בילי אייליש אהובה ומוערכת, אז למה היא כל כך מתאמצת להוכיח שהיא "אמיתית"?

    העולם מתייחס לאייליש כאל זמרת שאומרת את האמת על החיים, יוצאת דופן בין כל כוכבות השעה - אך האם היא באמת שונה? האלבום השני שלה, "Happier Than Ever", הוא מגוון ומרתק, אבל הצורך שלה להוכיח שהיא לא מזויפת מורגש מאוד לכל אורכו - והתוצאה רק יותר מתעתעת

    אבי גולדברגר

    בפברואר 2020 עלתה בילי אייליש בת ה-18 על במת האוסקר כדי לשיר. הקטע האומנותי בטקס, מה שנקרא. לרוב הצופים, בטח לאלו שעברו את גיל 25, זאת הייתה ההיתקלות הראשונה עם הזמרת.

    על הבמה עלתה נערה רזה, עם שיער מוזר. חלקו ירוק, חלקו שחור, בחלוקה לא מאוד סימטרית. הקהל ציפה לשמוע משהו חדש מאייליש, להבין מה הפך את הנערה המרדנית לכזאת הצלחה בקרב בני נוער בשנה החולפת. אבל אייליש הפתיעה והלכה על הכי קונפורמיסטי שאפשר.

    "Yesterday", היא החלה לשיר, "All my troubles seemed so far away" - והקהל הריע בהיסטריה כשאייליש חידשה בצורה שמרנית את השיר המפורסם של הביטלס, כמחווה לכל הסלבריטאים שמתו באותה השנה ושתמונותיהם הופיעו על המסכים מאחורה כמו קירק דאגלאס, פיטר פונדה, דוריס דיי, קובי בריאנט ואחרים.

    ההופעה הזאת באוסקר הייתה עוד פרק מדהים בסיפור ההצלחה של אייליש - טינאייג'רית שביחד עם אחיה הקליטה שירים זועמים לנערות בחדר השינה וכעבור כמה שנים הפכה לאחד הקונצנזוסים הכי גדולים במוזיקה כיום. מישהי שמוערצת על ידי בני נוער וההורים שלהם כאחד. לעומת איך שרוב עולם הפופ נתפס היום, הציבור התייחס לאייליש, כיום כבר בת 19, כאל זמרת אמיתית, אותנטית, אמיצה, יוצאת דופן בין כל כוכבות השעה עם סוללת הכותבים, המפיקים, היועצים, הסטייליסטים ותאגידי הענק שמאחוריהם. אבל האם אייליש, שמוציאה השבוע את אלבומה השני, "Happier Than Ever", היא באמת שונה?

    עוד בוואלה!

    כמו המוזיקה שלה, גם הסרט על בילי אייליש מתגלה כמשהו אחר לגמרי

    לכתבה המלאה
    אייליש (צילום: AP)

    EP הבכורה שלה, "Don't Smile at Me", יצא ב-2017. זאת הייתה אסופה של כמה סינגלים, שהופקו על ידי פיניאס, אחיה הגדול של אייליש, בביתו. זאת הייתה הצצה לחייה של בת 15 לא לגמרי קונבנציונלית. היא שרה על כל מה שלכאורה אמור לעניין את בני דורה. דברים כמו שברון לב, מצב נפשי וכדומה. התחושה הייתה שיש כאן תיעוד של משהו אמיתי: נערה קצת מוזרה כותבת דברים בחדר שינה שלה. אחר כך, אחיה מקליט אותה ועוטף אותה בביטים. הם מעלים את זה ליוטיוב, שהופך לחלון למה שקורה בחיים של הבחורה הזאת.

    על פניו, כל יצירת ה-DIY הזאת הייתה אמורה להיות מאוד נישתית, שלכל היותר תהפוך ללהיט ויראלי בסצינות מסוימות - אבל במקום זאת הפרויקט הלכאורה-תמים-וקטן הפך לתופעה יוצאת דופן כשדייב גרוהל, האיש מנירוונה, השווה בתחילת 2019 את אייליש לקורט קוביין המנוח. "מה שיש לה עם הקהל", אמר גרוהל בראיון, "זה כמו מה שהיה לנירוונה ב-1991". לא פחות.

    הציטוט של גרוהל הפך לכותרת היום בערוצי התרבות השונים באמריקה והבאזז סביב אייליש הפך למטורף. אייליש מיהרה להגיב וחודש אחרי הציטוט כבר הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "כשכולנו נרדמים, לאן אנחנו הולכים?", שכמו כל היצירה שלה הופק על ידי פיניאס. מהשנייה שהאלבום יצא, הוא התפוצץ: ההצלחה הייתה כל כך גדולה, כשתוך שנה אייליש הפכה לאישה עוצמתית, מפורסמת, משפיעה, עם עשרות מיליוני דולרים בחשבון הבנק.

    זה נתפס כמו סוג של סיפור סינדרלה מודרני: הנערה הלא כל כך יפה והלא-כל-כך מקובלת מהפרברים פתחה את הפה ואמרה את האמת על החיים. בעידן הזמרות המצועצעות, אייליש הפכה לאלטרנטיבה האולטימטיבית להן, ולהוכחה שגם היום עוד אפשר ליצור דברים מהלב. אבל בעולם שלנו הכול ציני, וכמה שהיינו רוצים להאמין שהכול אצל אייליש הוא על אמת, למרבה הצער אי אפשר להגיע לממדי הצלחה כאלו כיום מסתם לעשות מוזיקה בבית על הלפטופ בחדר השינה.

    לא צריך להיות גשש-בלש כדי לגלות שכבר בגיל 14 אייליש הוחתמה לחוזה טרום חברת תקליטים עם אפל מיוזיק, כדי שאלו יקדמו את הפריצה שלה. במקביל, אייליש סגרה עם חברת ניהול, מו"ל, ועם חברת בת של ענקית האופנה שאנל, כדי שאלו יעצבו את הלוק והסטייל שלה. בהמשך הדרך הצטרפו לחגיגה גם ספוטיפיי ויוניברסל מיוזיק, שגם הם סגרו חוזים עם אייליש. שני הגופים החזקים ביותר בעולם המוזיקה כיום הפכו, למעשה, להיות הפטרונים שלה.

    כבר לא מוזרה?

    בריאיון מרתק שהעניקו ב-2019 שני מנהליה של אייליש למגזין "Music Business Worldwide", הם פרטו שלב אחר שלב את האסטרטגיה שהביאה את הזמרת להצלחה יוצאת הדופן. "בילי היא אולי אמנית יחידה מסוגה", הסביר בראיון ברנדון גודמן, אחד מהשניים. "אבל אין ספק שכדי להצליח גלובלית בצורה כזאת, צריך היה ארגון עוצמתי של אנשים, שעבדו ללא מנוחה כדי להפוך את אייליש לאמנית הכי מדוברת בעולם".

    אבל גם גודמן וגם שאר הגורמים שליוו את הקריירה של אייליש בראשיתה הופתעו מהכיוון שההצלחה שלה לקחה אותה אליו. החזון המקורי שלהם זיהה את קהל היעד שלה כנערות שדי דומות לה - צעירות מופנמות. וכאלה יש בשפע. בהתחלה זה אכן היה כך, אבל ככל שההצלחה גברה, המודעות אליה גברה, ונראה היה שמבוגרים, לא פחות מצעירים, מתחברים אליה.

    מדוע? את הסיבות לכך אפשר רק לשער. אולי אייליש מזכירה להם את עצמם בצעירותם, אולי את הילדים המתבגרים שלהם. אולי זה שמישהי צעירה עושה מוזיקה שהיא לא פופ הלהיב אותם ואולי הדרך שלה מהשוליים למרכז, כמו שעשו אמנים בעבר, היא מה שקרץ להם. גם העובדה שהמשפיענים הנכונים הביאו את ההערכה אליה עזרה כמובן: זה לא רק גרוהל שסיפר שהוא הלך להופעה שלה עם הבנות שלו, אלא גם תום יורק מרדיוהד שסיפר דבר דומה. המנהל של אייליש סיפר שאחרי שיורק נכח בהופעה של הזמרת ביחד עם בתו, הוא פגש את אייליש מאחורי הקלעים ואמר לה שהיא "היחידה היום שעושה משהו שהוא פאקינג מעניין במוזיקה". כשאנשים כאלו שנערצים על ידי דור ההורים נותנים גושפנקא למוזיקה שהמתבגרים שלהם שומעים - זה הג'ק פוט המושלם.

    מפרגן. תום יורק (צילום: GettyImages, Matt Cardy)

    אבל להערכה של הדור הקודם של עולם הרוק הייתה גם השפעה הפוכה. אייליש אולי היא הקול של בני גילה, אבל מי שניכסו את זה ואימצו אותה לחיקם הם בני הדור שכפול או אפילו משולש מגילה. לבד מהידוענים שמפרגנים, ההופעה באוסקר, או רשתות הרדיו וכלי התקשורת למבוגרים שחיבקו אותה, אייליש הפכה גם לזמרת הצעירה ביותר שזוכה בגראמי על אלבום השנה (כשהיא קוטפת בשנתיים לא פחות משבעה פרסים). אחר-כך, היא לוהקה כדי לשיר בגיל 18 את שיר הנושא של סרט הג'יימס בונד האחרון, גיל ממש צעיר באופן יחסי בשביל הג'וב הזה. מדונה, לשם השוואה, היתה צריכה להיות בת 42 כדי שהיא תחשב מספיק בוגרת לתפקיד, וטינה טרנר בת 56. בישראל, אגב, שירה "You Should See me in a Crown" היה לפסקול של פרסומת של קסטרו. עד לשם זה הגיע.

    בשלב זה אייליש היתה אמורה לצאת לסיבובי הופעות גלובליים בלתי נגמרים כדי להכות בברזל. אז אמנם באה הקורונה והכל הושבת - אבל לא במקרה שלה. ההצלחה האדירה שלה החלה להשכיח את זה, אבל להיות בבית זה בדיוק מאיפה שאייליש התחילה, זה המקום שבו שהיא חזקה במיוחד. כך, במשך שנה, כשרוב העולם תקוע בבית, אייליש טפטפה לנו שירים, שעתידים להרכיב את האלבום "שמחה מתמיד".

    הקטע הראשון, "My Future", יצא ביוני 2020, בלב הסגרים. בשיר, שזכה לתגובות והצלחה צוננות יחסית, אייליש נשמעה אופטימית. המקצבים והצלילים היו עליזים, השירה של אייליש קצת ג'אזית, סטייל ג'ולי לונדון, והמילים - שלא נדבר על המילים. הנערה הדיכאונית והחריפה הכריזה פתאום שהיא "מאוהבת בעתיד שלה". רבים הרימו גבה: האם ההצלחה שינתה את אייליש? האם היא עכשיו, כשהיא מיליונרית מפורסמת צעירה, היא כבר לא ילדה מוזרה?

    כתשובה לכך, קיבלנו בנובמבר 20 את הסינגל השני מהאלבום, "Therefore I Am", שבסאונד הכועס והקצת קודר שלו הזכיר את בילי של האלבום הראשון. "אני לא חברה שלכם", היא שרה בפזמון, "אני חושבת, לכן אני קיימת". אייליש בסטייל הישן התקבלה הרבה יותר טוב מבילי האופטימית, והסינגל הפך להצלחה אדירה. השאלה שעלתה, אם כן, הייתה אם באלבום נקבל יותר מבילי של "My Future" או של "Therefore I Am".

    הסינגלים הבאים רק חידדו את השאלה. הסינגל השלישי הגיע באפריל - "Your Power" - והיה מין בלדה מינורית עם גיטרה אקוסטית נוגה ושירה בסטייל שזמרות כמו קירסטין הרש, הופ סנדובל או קים דיל יצרו לפני 25 שנים. "הכוח שלך" הציג משהו קצת אחר. אייליש שרה בשקט, קצת בהשלמה, על מערכת יחסים רעה, על שברון לב. כבר לא כנערה/ילדה, אלה כאישה צעירה. עד שיצא האלבום ביום שישי האחרון, יצאו עוד שני סינגלים מתוכו: "Lost Cause", שראה אור לפני חודש, נראה היה כמו המשך בסגנון ובנושא ל"Your Power"; "NDA" שיצא רק שבוע לפני האלבום הוא קצת כמו "Therefore" - זועם, מונוטוני ומגלומני, כשאייליש מדברת על עצמה הרבה.

    הקו בין אינטימי למציצני

    האלבום כולו, שגם הוא הופק על ידי פיניאס בבית שלו, כולל עוד 11 קטעים שדי מתחלקים בנושאים ובסגנון כמו הסינגלים המקדימים. אייליש או מדברת על עצמה, או על הלב. לפעמים היא אופטימית, לפעמים פסימית.

    את השיר הראשון באלבום, "Getting Older", אייליש שרה כמעט בלחישה. כשמגבירים את הווליום כדי להבין אותה יותר טוב, היא דווקא נבלעת יותר בבאסים ובמוזיקה - וכדי לשמוע אותה צלול צריך דווקא להנמיך (!). זה טריק שנמשך לאורך כל האלבום, כאילו כדי לומר לנו: זה אלבום לשמוע בשקט, בלי הפרעות.

    בשיר הפותח, שאמור לספר על ההתבגרות או ההזדקנות שלה, אייליש שרה בפזמון ש"מה שפעם נהניתי ממנו, היום זה שומר אותי מועסקת". לא ברור אם זאת ביקורת על הסטטוס שלה כרגע. רוב בנות גילה מתפרנסות ממלצרות, אבל אייליש מתבכיינת על מזלה. זה קטע מבלבל, אבל הוא מצליח לשכנע. הרי מי באמת יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים בגיל 19? בכל מקרה, השיר מכניס את המאזין באפלוליות שלו ישר לתוך עומק היצירה. אבל אז, בסופו, כשהאווירה התחממה, הקטע הזה נקטע עם סוג של נהמה של כלב כועס - הפעם, המסר המסתמן הוא אחר: אל תרדמו. יש כאן הרבה עניין.

    האלבום ממשיך בלחשושים, כשהסינגלים המוקדמים שזורים לתוכו, והופכים גם אלבום ששומעים פעם ראשונה למשהו כבר מאוד מוכר ונגיש. למרות זאת, ניכר שלאייליש ופיניאס היה חשוב מאוד שלא לשעמם באלבום וכל קטע הוא בסגנון קצת שונה, לכל שיר יש משהו מיוחד משלו. זה לגמרי לא אלבום בשטאנץ אחיד, כמו שנוהגים לעשות היום. "Happier Than Ever", במובן הזה, הוא מרתק.

    בחלק הראשון ההפתעות האלו יחסית נגישות וצפויות, למשל כשאייליש עושה בוסה-נובה (ב-"Billie Bossa Nova") או מוזיקה כנסייתית שמתפתחת לאלקטרוניקה (ב-"GOLDWIG"). החלק השני של האלבום יותר מסקרן. "Not My Responsibility", לדוגמה, הקטע השמיני שמתחיל את החצי השני של היצירה, הוא לחשושיה די הזויה. אייליש עושה בשיר הזה קטע ספוקן וורד שסוקר כל מיני תגובות שקיבלה באינטרנט על המראה שלה, והריאקציה שלה אליהם. זה קטע מהפנט, חשוב ויוצא דופן. לא משהו ששומעים כל יום.

    בין כל הלחשושים והמניפסטים, אייליש מנסה להזכיר פה ושם שהיא גם זמרת, אבל גם את זה היא עושה עם כוכבית. בקטע "Everybody Dies", היא שרה בלדה יפה ומצליחה גם להגיע למנעדי שירה מרשימים - אבל בניגוד לאיך שזמרות אחרות בטח היו מקליטות שיר כזה, נשמע שאייליש ופיניאס התעקשו להקליט את השיר כולו בטייק אחד רציף. כך, אחרי כל שורה שאייליש שרה, היא נשמעת לוקחת נשימה ארוכה ואז ממשיכה. זה מסוג הדברים שבדרך כלל חותכים בהפקה, אבל לא אצל אייליש. אצלה הכל חייב להישמע אמיתי.

    התחושה היא שהשירים הפשוטים, אלו שמתארים את החיים של אייליש ואת הרגשות שלה, הם הדבר הכי קרוב לאמיתי שיש כאן. אבל הצורך הזה להוכיח שהיא לא פייק מורגש מאוד לאורך כל האלבום, וחייבים להודות שזה גם קצת בעוכריה. ההתעסקות הזאת באותנטיות הופכת לעתים למציצנית. לדוגמה, כשהיא מסיימת את האלבום עם עוד בלדה עם גיטרה אקוסטית, "Male Fantasy", לא ממש יודעים איך לעכל את זה: היא מספרת שהיא מנסה לא לאכול, שהיא רואה פורנו, שהיא הולכת לטיפול - כל זה מאוד מסעיר, אבל הגבול בין אינטימי ואותנטי למציצני הולך ומצטמצם. כשזה קורה, אייליש לא מאוד שונה מכל אותן זמרות "עם גוף מפלסטיק", שהיא מתארת בשיר "OverHeated" ומנסה להבדיל את עצמה מהן.

    הכל די מבלבל אצל אייליש. במקביל לגרסה הרגילה של האלבום, בספוטיפיי עלתה גם גרסה שבסוף כל שיר אייליש מספרת עליו. זה מוזר. הזמרת הלוחשת, הזועמת, הקצת שבורה, נשמעת כשהיא מדברת כמו נערה אמריקנית רגילה. קצת קולנית, עם הרבה ביטחון עצמי - כאילו יש הבדל בפרסונות. יש את הדמות של הזמרת - ויש את אייליש האמיתית שמגלמת את הזמרת.

    מה בתוך כל היצירה הזאת היא האמת? קשה מאוד להכריע.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully