צופית גרנט, נשיאת עמותת "אנוש", התארחה בתוכנית החברתית של מעיין אדם ב-103FM לשיחה מרתקת, על הפרויקטים שלה ועל עמותת "אנוש", אותה היא מובילה כנשיאה.
את מרגישה אמיצה וחסרת עכבות כמו שאת נראית מבחוץ?
אני לא יודעת אם אני אמיצה, אני אותנטית ואם יש משהו שצריך להתמודד איתו בזמן אמת - אני מתמודדת איתו. אומרים שאני אמיצה בימי צילום בעיקר, אבל... נקי לי. וזה בא עם השנים, אני כבר לא ילדה.
אני לא עיתונאית בכלל, כל פעם שאומרים שאני עיתונאית אני מוחה. הלוואי שהייתי עיתונאית, אני דוקומנטריסטית. קודם כל אני שחקנית, אבל אני לא טובה בעיתונות לדעתי. אני טובה מאוד בחקירות ובתחקירנות ואני יודעת לראיין אבל בהגדרה שלי אני אמנית, אני שחקנית ויוצרת וכותבת. אז עיתונאות פחות מדברת אליי, אני פחות טובה בזה.
אבל כשאת יוצאת לפרויקטים העיתונאיים המובהקים שלך, למשל "אבודים", את מרגישה שחקנית על הסט?
לא, אבל אני מרגישה שאני לוקחת את זה למקום קצת אחר. אני חושבת שלקחתי את זה לאמנות שלי, והאומנות שלי היא בני אדם, היכולת לראות אנשים דרך איזשהו רנטגן פנימי ובעיקר דרך היכולת גם לשים את עצמי בתוך המקום הזה. אני גם לא מפחדת כשחושפים אותי ולא מפחדת להיות נבוכה, או להגיד במקומות שאני בורה בהם או לדבר אנגלית פחות טוב. זה מה יש ואני נותנת את המקסימום ואת הכי טוב שאני יכולה. ואני בעיקר מתחברת נורא לאיזושהי רמה עמוקה של רצון לשנות, אני אקטיביסטית. האמנות שלי היא גם אמנות אקטיביסטית.
את נשיאת "אנוש", והתכנסנו כי משרד הבריאות הביא בשורה אדירה של עלייה דרמטית בתקציב לפגועי נפש, תחום שהיה מוזנח שנים. ספרי לי מה המצב היום?
קודם כל, מתמודדי נפש, כבר הוציאו מהלקסיקון את חולי ההגדרה של חולי נפש. זה כל כך מבורך שסוף סוף מכירים בדבר הזה ומבינים שהדבר הזה דורש לא רק שיקום אלא ניתוח כירורגי עמוק-עמוק. כי זה כבר לא זר, ואסור להוקיע את זה וזה יכול להיות תוקפני והמנעד של ההתמודדויות הוא מאוד רחב. וזה יכול בטח לבוא בגלל מה שמצב כמו קורונה מביא למדינה שלנו ולעולם כולו - חוסר ביטחון, התערערות של כל הדברים שאנחנו גדלים עליהם, ביטחון כלכלי, ביטחון חברתי, פתאום התכנסות לתוך הבית, הבדידות מקבלת ממש צורה הלכה למעשה, גם אם יש לך חברים אתה לא יכול ללכת אליהם. וכל הדבר הזה הביא להתפרצות.
את יודעת, יש גם מחלות חדשות שעוד לא מדברים עליהן בקול רם אבל אני בטוחה שהן ייכנסו להגדרות ממש. מחלות חברתיות קשות בתחום של מחלות הנפש שהסיבה שלהן היא היצמדות למסכים, זה קורה הרבה מאוד אצל ילדים וזה גורם לחרדות קשות מאוד ולנתק חברתי. כל הדבר הזה צריך באמת בנייה ושיקום וזה דורש הרבה מאוד כסף. אני לא יודעת מתי אי פעם הוחלט לתת תקציב כזה גדול.
מה הם מתמודדי נפש ומה המצב כיום של הטיפול בהם? האם הם נפגעי חרדה, ילדים שעברו אלימות בבית, הלומי קרב, הכול ביחד?
אני יכולה לומר שיש רצף אדיר - זה יכול להתחיל מקושי רגשי, כי משהו לא מסתדר בבית או לא מסתדר לי עצמי פנימית עם איך שאני מרגיש, איך שאני נראה, דימוי הגוף, עובר להפרעות אכילה.
יכול להיות שכולנו קצת מתמודדי נפש?
ד"ר הילה הדס: באמת השאלה היא איפה מותחים את הקו. כשהולכים לאבחנה רפואית יש אבחנות לאנשים שהמצב הרגשי שלהם הגיע לכדי מחלה. מחלות מפריעות לנו בתפקוד היומיומי ובבריאות הנפש הן מפריעות לתפקוד באופן כרוני. יש מצבים שהם כבר אבחון רפואי עם צורך בטיפול אינטנסיבי, שלפעמים כולל גם טיפול תרופתי, ואחר כך דורש שיקום כדי לחזור לחיים משמעותיים בקהילה. אבל המנעד הולך גם למצבים שבהם אנשים מרגישים מתחים קשים וחרדות. מאותם מתחים קשים וחרדות אפשר גם לצאת, גם עם מחלה אפשר להגיע לרמת תפקוד גבוהה והמחלה הופכת להיות חלק מהחיים במקום לנהל אותם.
חשוב לי לומר שמצבים רגשיים ונפשיים הם מורכבים, הם נחלתם של אנשים רבים, ויש רצף וחשוב להגיע לקבל עזרה בשלבים מוקדמים מאוד.
יש גם חסם כספי, לאנשים קשה להשקיע 400-500 שקלים כדי להיפגש עם מטפל רגשי למשך כשעה
צופית: יש היום טיפולים נפשיים גם בקופות החולים.
ד"ר הילה הדס: נכון, תפקידו של רופא המשפחה הוא לא רק לאבחן מחלות, אלא גם לאבחן מצבים רגשיים ואז לבוא ולהפנות לעזרה לפסיכולוג או לעובדת סוציאלית.
צופית: כשבן אדם מתמודד נפשי - זה משפחתי, זה לא הוא לבד. זה כל המשפחה, והחברים, זה מאוד עמוק. ולהכניס את התקציב הזה לתוך חשיבה שיקומית, ואני מקווה שגם בתי החולים יבינו שהם צריכים להפוך לא לבתי חולים לנפגעי נפש, אלא למרכזי שיקום למתמודדי נפש. ולחבור לכל תפיסת השיקום למתמודדי נפש על מנת להחזיר אותם לכישורי החיים בחברה הישראלית, כי חלק ממנה זה החברה המוחלשת שלה. וזה לא משנה מי אתה ועם מה אתה מתמודד - חברה חזקה יודעת לשקם את החולים שלה.