הנס ברטלה בכוננות ספיגה

למרות שמו האניגמטי של הספר - וולפי ואופי השטרודלים - שעל אף היותו מנוקד קשה להימלט מהדחף לקראו בתור עלילותיהם של שני השטרודלים, וולפי ואופי, מדובר בספר לא מתחכם, רגיש ומחמם לב. כותרת הספר אולי נשמעת טוב יותר באנגלית, אבל דווקא בעברית החוויה מהדהדת אחרת.

גיבורי הספר הם פליטים יהודים מוינה, המגיעים לאנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעוד רוב משפחתם שניצלה היגרה לישראל, נאלצו יהודים נודדים אלה להתיישב באנגליה. ביושבם באנגליה פניהם תמיד מופנות במבט כפול - אל וינה המעטירה שמאחוריהם ואל קרוביהם בארץ ישראל על תפוזיה וחלוציה, איתם הם עומדים בחליפת מכתבים שכולה שקרים.

במידה רבה מזכיר הרומן סיפורים של עולים חדשים שהגיעו לארץ בשנות הארבעים, טרום עידן המעברות. יש דמיון בין חוויית העקירה והזרות שקראנו לא פעם אצל הבאים ארצה לבין אלה שנדמה לנו שגורלם שפר עליהם והגיעו אל הבריטים הסולידיים. נדמה שלפחות חלק מהדמויות לקוחות מתוך האקלים הישראלי. הדודה הקפדנית והמרירה, האינטלקטואל התמהוני שמתקשה להיקלט, והילדים שלובשים בגדים גדולים מדי, שונים מדי מהבגדים של כולם. עבור אותם מהגרים, לונדון ותל אביב הן ערים תאומות - שתיהן אינן הבית.

גם באנגליה הגעגועים אינם פוסקים ואינם מוצאים נחמה במגרשי קריקט ירוקים או בחג המולד. גם בלונדון הייאוש לא נוח, אבל אם ניתן לדבר על "הומור יהודי", הרי זהו זה. עין בוכה, עין צוחקת, ושתיהן נוזפות בילד שלא יעז לצאת מהבית בלי סנדוויץ', בלי כיפה, בלי יראת הוריו. ההומור היהודי של הסופר, צבי יגנדורף, הוא הומור מתוך כאב, הומור שמשמש כהתקפה עצמית וכהגנה גם יחד. מה יכול לשעשע בילד שנדרש במשך שנה שלמה לומר יום-יום קדיש על אמו? מסתבר שהרבה מאוד.

הספר מתמקד בילד וולפי הלפגוט, בן מהגרים יהודי, הלומד בבית ספר אנגלי, ונאלץ להגן על זהותו הדתית, גם אם לא ממש מתחשק לו, בעוד בן דודו מורד בכל מה שרק ניתן. כך נאלץ וולפי להיאבק בשתי זירות: מחוץ - להסביר לכל זר על שמו, על הסיבות הדתיות שלא מאפשרות לו להשתתף בשיעורי דת; ומבית - לראות כיצד הברכה המצוירת שקיבל לחג המולד נשרפת באש, שוב מסיבות דתיות. בין לבין הוא צופה בהוריו מתאקלמים בקשיים בבריטניה. כיצד אביו השרמנטי מתייסר בכתיבת המנון למפעל הנשק בו הוא עובד ("נעים לעבוד במחסן הנשק") בעוד אמו הולכת וגוססת.

עולמו של וולפי הוא עולם המבוגרים העקורים, שחיים במין צנע אנגלי ומנסים להקים להם בית. יגנדורף מצליח ליצור חוויה אותנטית ואמינה של ילדות מתוך שברים, ומתאר בחום ובהומור דילמות אמיתיות של ילד ושל האופן שבו הוא מבחין בבקיעים ובתהומות שבעולם המבוגרים. הרגע בו הוא מבין שזוג המבוגרים האהוב עליו נישא ממניעים שונים מאשר אהבה רומנטית, ומה שמחבר ביניהם הוא טעון בהרבה - הוא רגע אמין ומכמיר לב כאחד. גם תיאור דודיו האופים שטרודל כעסוקים במלאכת קודש מצליח להיות מצחיק ומלא חמלה על שני אלה שכל שנותר להם מביתם הישן הוא אותו השטרודל. יגנדורף מצליח ליצור עולם קטן וצנוע, רווי כנות וחסר פאתוס. בתוך הקשיים עולות חוויות של התבגרות כמו מין ראשון עם זונה בדרך לשיעור עברית מודרנית. זהו אחד הרגעים המשעשעים ביותר בספר, שמעמיד בספק את טוהר קטיף התפוזים הארצישראלי עליו משוחחים בשיעור.

צבי יגנדורף כותב מתוך אהבת אדם אמיתית שאי אפשר שלא להישבות בקסמה. יש ב"וולפי ואופי השטרודלים" (עם עובד) סוג של קסם ישן, שהופך נדיר יותר ויותר בספרים שרואים אור. יגנדורף מצליח לבנות עולם מדויק וקשה, שלמרות המצוקות שעולות בו עדיין ניתן להאמין בבני האדם ולצחוק יחד איתם. הגיבורים שלו הם קטנים מהחיים, אבל דווקא כך הם גיבורי אמת. על כל חולשותיהם הרבות, קרתנותם וטיפשותם, הם נשארים בני אדם. מסתירים צלקות מתחת לבגדים וסופגים עלבונות בארץ החדשה. גם מעשי הגבורה שלהם נטמעים בעבר, וההרואיקה שלהם היא הישרדות במקום בו הם ידועים תמיד כזרים, כמהגרים.

"בתחילה היו פליטים, אחר כך זרים, אחר כך מפונים, תושבים ארעיים תמיד הנושאים מזוודות בתחבורה הציבורית, אבל איש מהם לא יגיע אל ביתו לעולם. הבית נגזל מהם; גזלו אותו צבאות של בוזזים, זיכרון מתעתע נמוג והולך, חוסר מנוח וחסר נחת, ובסופו של דבר - רוחות הרפאים המנשלות את החיים והן שיירשו את הארץ". הנסיעה הנמשכת היא נסיעה של יהודים נודדים בלי בית, לא בוינה, לא באנגליה וגם לא בישראל. אבל אל המסע הזה כדאי להצטרף, גם אם בתור טרמפיסטים בלבד.