כתבת הליקוק הדוחה של אבישי בן חיים על דוד אמסלם הייתה צריכה להיזרק לפח ולהסתיים בנזיפה

    לא שציפינו לעיתונות מבריקה ממהדורת חדשות 13, אבל בתחתית של התחתית, מתחת לטחב הקידומי והזוהמה השיווקית, לא חשבנו שנמצא כתבת ליקוק שנגמרת במראיין שמנשק את ידו של מרואיין. באופן קצת משונה, חבר הכנסת דודי אמסלם הפך לניצב במחזה המביך של אב"ח

    בשבוע שעבר הכריז דירקטוריון רשת 13 כי אבירם אלעד ממונה למנכ"ל חברת החדשות של החברה. אלעד, שהיה בעבר עורך אתר וואלה (ובין השאר הבוס הישיר של כותב שורות אלה), יהיה המנכ"ל השלישי של חדשות 13 בשלוש השנים האחרונות. חוסר היציבות הזאת של כלי תקשורת מרכזי הוא עניין מעורר דאגה בדמוקרטיה שוחרת חיים. זה אינטרס ציבורי ששומרי הסף בגופי החדשות המרכזיים יהיו איכותיים, חזקים ואמינים. לאחר צפייה במהדורה המרכזית של חדשות 13 אמש, נראה שלאבירם יש עוד הרבה עבודה לפניו.

    זה לא שיש בישראל מהדורות חדשות מושלמות, רחוק מכך, אבל נראה שברשת 13 איבדו את הבלמים בדרך לתחתית. איפשהו שם, בתחתית של התחתית, אם מגרדים טוב את הטחב הקידומי והזוהמה השיווקית, תמצאו את כתבת הליקוק המדופלמת של דוקטור אבישי בן חיים על חבר הכנסת דודי אמסלם. מדובר ב"ריאיון" שנגמר בכך שהמראיין מנשק בהתלהבות את ידו של המרואיין. נסו לפשפש במעמקי התודעה שלכם בחיפוש אחר עיתונאי שמנשק יד של פוליטיקאי במדינה דמוקרטית. במילים אחרות: מדובר בפסולת עיתונאית. כתבה שאמורה הייתה להיגנז ולזכות את העיתונאי שבזבז עליה זמן בשיחת נזיפה. ברשת 13 כמובן התייחסו אליה כמו תחקיר מטלטל חדש של וודוורד וברנסטין וקידמו אותה בכל האמצעים האפשריים.

    חשוב להזכיר: זה בסדר שבמהדורות החדשות יהיו גם אייטמים קלילים וחיוביים. לא כל כתבה צריכה להיות טורדת שינה או מעוררת מחשבה. אלא שמה ששודר אמש במהדורה לא שייך בכלל לז'אנר החדשותי אלא לסוגת המדע הבדיוני. בכל כתבה של מנחם הורוביץ טועם יוגורט יש יותר ערך עיתונאי מהביזיון שפומפם אתמול ברשת. ברגע הראשון זה אמנם הרגיש כמו עוד כתבת יח"צ מוזמנת של נבחר ציבור שמבקש למתג את עצמו מחדש, אלא שמהר מאוד ברור שהמרואיין הוא בסך הכל ניצב במחזה של בן חיים. הקישוט שהדוקטור השתמש בו כדי לעטר את התבשיל שלו. המנה העיקרית, כרגיל אצל אב"ח, הייתה התיאוריה שלו על ישראל הראשונה והשנייה. כמו תמיד, התבשיל הזה לא היה ראוי למאכל אדם.

    עוד בוואלה!

    "רואים ישראלי אחר, מאצ'ו צעיר ואירופאי": העולם הערבי נדהם מ"פגע וברח"

    לכתבה המלאה
    ניצב. אמסלם ובן חיים (צילום: צילום מסך, חדשות 13)

    כך למשל קורה כשהכתבה מציגה את "המשנה החברתית המהפכנית ביחס למשמרי אי השוויון המקובל בישראל" של אמסלם. במונולוג, שמורכב איכשהו מכמה קטעים שונים, טוען אמסלם כי "במדינת ישראל יש 70 חברות ממשלתיות… שמתנהלות על ידי הדירקטורים. הם שומרים את התפקידים לילדים שלהם". בן חיים עוזר לאמסלם לחדד את הנקודה ואומר לו: "אז הם יצרו קריטריונים שמאפשרים רק להם ולבניהם ולבנותיהם להיות בדירקטוריונים". בתגובה, שלא ברור אם נאמרה לטענה של בן חיים, מספר אמסלם על כך שישנה "נבחרת שרק ממנה אפשר לקחת, אז בעצם אף אחד כמעט לא יכול להיות, רק אלה שגרים בתל אביב".

    העובדה שבן חיים, עיתונאי, פשוט מדקלם ומהדהד את הטענות של אמסלם בלי להציג אף שאלה, מטרידה למדי. העובדה שיש בישראל נבחרת דירקטורים היא כמובן נכונה, ואפשר להתווכח על יעילות השיטה ועל כך שהיא מדירה מתוכה קבוצות שונות באוכלוסייה (ומאידך מבטיחה, למשל, ייצוג שוויוני לנשים), אבל לטעון כי מדובר בתפקידים שעוברים בירושה? זה השלב בו העיתונאי אמור להקשות על המרואיין, לא להרים לו להנחתה של פייק ניוז. למשל, בן חיים יכול היה להזכיר לאמסלם שהרפורמה שבמסגרתה הוקמה נבחרת הדירקטורים התרחשה דווקא בתקופת שלטונו של נתניהו.

    אפילו החן הכובש נהרס. אמסלם (צילום: צילום מסך, חדשות 13)

    אמסלם מתבל את הטענות החריפות בדוגמה טובה מהחיים: בראשות כפר הנוער החקלאי "מקווה ישראל" עדיף שתעמוד אמא לילדים שגדלו בפנימייה, מאשר "איזה רואה חשבון שמרוויח 70 אלף שקל בחודש". מה לומד מכך הצופה הממוצע? שבראשות מקווה ישראל עומד איזה רואה חשבון קר לב שלא מבין בחינוך ומרוויח הרבה כסף בזכות היותו חלק מ"איזה פול" שבוחרים ראשי הדירקטוריון התל אביבי. האמת קצת שונה, ואין מי שיודע אותה טוב יותר מאמסלם עצמו. הסיבה פשוטה: אמסלם הוא זה שחתום על כתב המינוי של מנכ"לית "מקווה ישראל", שרית גולדשטיין. סביר להניח שאמסלם לא שכח את זה, כפי שהוא לא שכח את התקופה הארוכה של גולדשטיין במשרד ראש הממשלה. כן, אתם יודעים של מי. אין בדברים הנ"ל כדי להטיל דופי חלילה בגולדשטיין או במינוי שלה, אבל מי שצפה אתמול בכתבה עלול היה לחשוב בטעות שהיא רואה חשבון שמרוויח 70 אלף שקל בחודש (ואשכנזי, כמובן, אם לא הבנתם למה אמסלם מתכוון כשהוא אומר "גרים בתל אביב").

    אלא שהעובדות לא יפריעו לאבישי בן חיים לבנות סיפור טוב על קיפוח ואי-שוויון ואיזו שנאה דמיונית של הגמוניה בלתי נראית נגד הנוסע המתמיד בנימין נתניהו. הכתבה נערכה בצורה כל כך מגמתית שאפילו את החן הכובש שאין ספק שקיים אצל חבר הכנסת אמסלם הצליח בן חיים להרוס כשניסה להלביש עליו את התיאוריה שלו. זה היה בולט במיוחד בשיחה החברית בין חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן לבן חיים, שמסבירים אחד לשני כמה אמסלם גאון, בזמן שהוא משקיף מהצד כמו ילד בר מצווה נבוך שנאלץ להקשיב לברכות המוגזמות של הוריו.

    נגמר בנשיקה. בן חיים ואמסלם (צילום: צילום מסך, חדשות 13)

    הכלבה הלבנבנה של חבר הכנסת אמסלם חמודה מאוד, החברים שלו נראים על הכיפאק והקלוז אפים על החצילים המטוגנים שלו הצליחו להעביר ניחוחות אלוהיים דרך המרקע. קל להאמין שכיף לשבת ב"טברנה" של אמסלם ביום שישי, להוריד כוסית ערק ולשמוע כמה בדיחות. אפשר להתחבר לנבחר ציבור כזה בקלות, גם בלי להיעזר בעובדות אלטרנטיביות. לא באמת צריך להמציא תזה שלמה כדי להצדיק את חיבתו של אמסלם ללבוש בלתי-פורמלי. זכותו ללבוש מה שבא לו, השלוּחיות היא חלק מהמותג שלו. הניסיון להסביר את החיבה שלו לטישירטים בכך שאביו נהג ללכת בלבוש רשמי לעבודה בניקיון לא ממש מחזיקה מים. לזכותו, אמסלם בכלל לא טוען את זה. שוב מדובר באבישי בן חיים שמנסה להתאים את התיאוריות שלו על סיפורי הילדות של אמסלם, שבהחלט ניתן להבין מהם הרבה על תקופות קשות בתולדות המדינה. ואם כבר, האם זה לא אמור להיות הפוך, ואמסלם אמור ללכת לעבודה בלבוש מוקפד כפי שלמד מאביו?

    בעולם הפייק בו מתקיימת התיאוריה של בן חיים אפשר להגיד הכל, ואמסלם הבין את זה די מהר וזרם עם המראיין שלו כפי שאף עיתונאי מעולם לא התיר לו בעבר. וכך גילינו שנפתלי בנט הוא "השמאל" שהפיל את נתניהו, אנשים שונאים את נתניהו בגלל אנשים כמו דודי אמסלם, והמחאה נגד נתניהו (שבמציאות נגמרה ביוני עם השבעת הממשלה החדשה) לא קשורה לתיקים הפליליים של נתניהו אלא לשסע עדתי. אגב, בעולם הדמיוני הזה אפשר להשוות בין נתניהו לבגין בלי שהאחרון יתהפך בקבר.

    פעם הוא היה עיתונאי מצוין. בן חיים (צילום: צילום מסך, חדשות 13)

    התרגלנו כבר לכך שאבישי בן חיים, בעבר הלא רחוק עיתונאי מצוין, ממשיך לקבל במה מרכזית מול מאות אלפי ישראלים כדי להפיץ את התיאוריה הגזענית שלו תחת איזה פיצוח אקדמי מבריק. אלא העובדה שהתרגלנו לראות את השיח הזה יוצא מגבולות הטוויטר שלו אל מהדורת חדשות מרכזית לא הופכת אותו לפחות מחליא. האמת, קשה היה לפספס את חוסר הנוחות של אודי סגל לפני הצגת הכתבה, שלוותה בגמגום מאוד לא טיפוסי.

    משיחות עם עיתונאים בערוץ עולה כי הסלידה מהופעותיו של בן חיים במהדורה הפכה לסוג של קונצנזוס גם בקרב חבריו למערכת, אבל הסיבה שכוחו בערוץ רק גובר ברורה מאליה. מדובר, במספרים הצנועים של ערוץ 13, בביצת זהב. הערוץ מדמם רייטינג, האמינות שלו צוללת מדי יום ואפילו מותגים מצליחים כמו "האח הגדול" לא מצליחים להקפיץ את מספרי המהדורה. בתוך המציאות הזאת, תופעה ויראלית כמו אבישי בן חיים היא כשלעצמה הישג טלוויזיוני. כאמור, למנכ"ל הטרי של חדשות 13 יש הרבה עבודה לפניו.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully