אין הרבה שאלות שיכולות להפיל את מנוע החיפוש של גוגל, מלבד אולי השאלה "האם יש אלוהים?". ובכל זאת, יש שאלות שעדיף לא לשאול, כמו "כמה עיבודים נעשו במהלך השנים למחזה 'רומיאו ויוליה' של וויליאם שייקספיר?". אין דרך באמת למנות את כל הגרסאות של המחזה הקלאסי, לא רק בגלל שיש כמעט אינסוף תרגומים למאות שפות (לעברית למשל, יש כבר לפחות 10 גרסאות של המחזה), יש גם כמעט אינסוף עיבודים של המחזה לצורות שונות של אמנות. סימפוניות קלאסיות, אופרות, בלט, סדרות טלוויזיה, שירים סרטים. מצ'ייקובסקי ועד אביב גפן, מדייר סטרייטס ועד פרנקו זפירלי. כל אחד לקח על עצמו איזה טוויסט, איזה חידוש. בשלב מסוים התחילו עיבודים בהשראת המחזה, כמו "סיפור הפרברים", שבעצמו הפך להשראה למחזות מודרניים כמו "אין דה הייטס". למעשה, כמעט כל יצירת אמנות טראגית בימינו שבמרכזה יש זוג נאהבים זוכה לכינוי "סיפור רומיאו ויוליה".
אפרים קישון, מתמודד בכיר לתואר "השייקספיר הישראלי", כתב מחזה פארודי על דמותם המיתולוגית של רומיאו ויוליה. בגרסה שלו השניים לא מתאבדים בסיום המחזה, אלא מתחתנים והופכים לזוג, והמחזה שלו עוקב אחרי חיי הנישואין שלהם אחרי 29 שנים. באמצע המחזה מגיחה לבמה רוח הרפאים של שייקספיר ונוזפת בבני הזוג: "אנא חדלו מזאת! איני יכול לשאת יותר את הפורענות הזאת. השיבו חרבות. זו שעה קלה ויותר מתייסר אנוכי למראה החיזיון המאולץ שפיברקתם על הבמה בלא תבונה ובלא נטילת רשות ממני. הריני מתהפך בקברי! הפכתם את היפה שבמחזותיי, את בבת עיני הזורחת, למהתלה תפלה שמשקלה כמשקל נוצה מרוטה שנתלשה מעכוזו של איזה אווזון עצלן, שקליפת ביצתו עודנה בין שיניו".
הקומדיה המצויינת של קישון, שבעצמה תיכף חוגגת יובל, מהווה תמרור אזהרה לכל מפיק בעולם התרבות: אל תתעסקו עם הקלאסיקות. במקרה הטוב זה יהיה נאמן למקור (ומשעמם) ובמקרה הרע זה יהיה פרובוקטיבי (וכושל).
זאת גם הסיבה שעצם הבחירה להעלות את האופרה הקלאסית ""בני קפולט ובני מונטגיו" של בליני (שתורגמה מאז ומעולם לעברית פשוט כ"רומיאו ויוליה") באופרה הישראלית הרגישה על הנייר כמו הימור קצת נדוש. ספק אם יש מישהו מבאי האופרה שלא מכיר את סיפור המעשה, או ראה גרסה אחת, שלושה או יותר של המחזה. גם הבחירה להציב סולנית בתפקיד רומיאו לא באמת אמורה להפתיע אף אחד, מכיוון שהתפקיד נכתב במקור על ידי בליני לזמרת המצו-סופרן ג'ודיטה גריסי, ומאז ומעולם שתי נשים גילמו את התפקידים הראשיים של האופרה.
לראשונה מזה הרבה זמן, הגעתי לאופרה בחשש מסוים. מבין היצירות של בליני, המאופיינות במלודיות ארוכות, נקיות ודרמטיות - "רומיאו ויוליה" מרגישה כמו יצירה מעט מבולבלת, ואפילו מלוכלכת, ולא בקטע טוב. בליני היה תחת דדליין לחוץ, וכתוצאה מכך בחר לצטט הרבה מעצמו. ליתר דיוק, הוא ממש "גונב" קטעים שלמים מאופרות אחרות שלו, ומנסה להתאים אותם בכוח לסיפור המחזה הקלאסי. זה ניכר. אפילו בתוך ז'אנר שלא ידוע בעלילות המעמיקות שלו, הגרסה של בליני לרומיאו ויוליה מרגישה תלושה, ואפילו משמימה לפרקים. למען ההגינות יש לציין שיש בה גם כמה רגעים גאוניים שהפכו אותה ליצירה מבוקשת גם מאות שנים אחרי. ועדיין, רוב חובבי האופרה יעדיפו את האופרה הצרפתית של שארל גונו על זו של בליני.
ובכל זאת, דן אטינגר, המנהל המוזיקלי של בית האופרה בחר לחתום את עונת הקורונה (הראשונה) דווקא עם האופרה של בליני ואף לנצח עליה. ובדיעבד, איזה מזל שהוא עשה את זה. כבר מהרגע שהמסך עולה וחושף את התפאורה המרשימה של רוני תורן, החששות מתחילים להתפוגג. האוברטורה היפה, שמבוצעת בדרמטיות שלמדנו לצפות לה מאטינגר ממלאת את בית האופרה וממגנטת את הצופים אל המתרחש על הבמה בלי מילים. שתי ילדות משחקות, מתחברות - ומתאהבות. הילדות גדלות והופכות לנשים צעירות מול העיניים שלנו, ובשלב זה כבר ברור שלא מדובר ב"תפקיד מכנסיים", מדובר בסיפור אהבה לסבי לכל דבר.
הבמאי חנן שניר, מוותיקי ובכירי במאי התיאטרון בישראל, הופקד על ההפקה, ובכמה החלטות פשוטות הציל אותה מכניעה לבנאליות. זו לא רק הבחירה בסיפור אהבה לסבי שהוצג ללא רגשי נחיתות (שלומר את האמת, לקהל הליברלי ממילא של האופרה כנראה לא הרגיש כל כך חצוף) אלא במתח הפוליטי שנוסף לליברטו בלי לשנות אותו. ההפקה הנוכחית מציגה את המחיר היקר שיש בלהסתיר את מי שאתה באמת. בסאבטקסט מסתתר לו שיר הלל, לא מלודי בעליל, לכוח הבלתי מתפשר שיש לשנאה על החיים של כולנו, מראשית ההיסטוריה ועד ימים אלה. בערים יפות כמו ורונה, ובערים חפורות כמו תל אביב.
בריאיון לאייל מלובן בעכבר העיר ב-2011, הסביר שניר את תהליך העבודה שלו בבואו להתעסק עם מחזה קלאסי: "יש שני דברים שחייבים להיות: שיהיה לי משהו להגיד, משהו שלא נאמר קודם, ושהמחזה ידבר אל קהל בן זמננו - מבחינת העיצוב, השפה, הסגנון". למען הסר ספק, שני הדברים האלה באים לידי ביטוי גם בהפקה החדשה של "רומיאו ויוליה". אבל מעל הכל, היו אלה שתי הסולניות שהפכו את הפרמיירה של האופרה לאירוע נפלא.
אלה וסילביצקי בתפקיד יוליה מכניסה את ה"בל" לקנטו. המלודיות של בליני מרגישות כאילו נכתבו במיוחד בשבילה, והקול היפה שלה, הכמעט "פופי" באופיו, נוגע בשלמות. בתפקיד רומיאו מתייצבת טל ברגמן, זמרת "מושלמת" פחות - וזה נכתב כמחמאה. את ברגמן ראינו השנה בתפקיד המכנסיים של הנסיך אורלובסקי באופרה "העטלף" של שטראוס. כבר אז אפשר היה לראות את החספוס הברגמני, שאולי עצבן קצת את מאסטרו אטינגר הפרפקציוניסט, אבל בהחלט הרים את התפקיד למחוזות מעניינים ומרגשים יותר. ברגמן לא מציגה מכונת שירה על הבמה, אלא אישה בשר ודם. בתפקיד של רומיאו, בטח בגישה הליברלית ממילא של ההפקה, זה בדיוק מה שהיה צריך.
בסרט הנפלא "קודה" שעלה השבוע בשירות הסטרימינג של אפל, נשאלת גיבורת הסרט מה היא מרגישה כשהיא שרה, ואז היא פותחת במונולוג נפלא בשפת הסימנים. בלי להבין את שפת הסימנים, קשה שלא להצטמרר מהתשובה שלה. מבלי להבין מה היא אומרת, קשה שלא להזדהות. זו בדיוק התחושה שטל ברגמן מעבירה בשירה שלה, בעיקר ברגעים הדרמטיים-אך-צפויים בסיום המחזה (ספוילר: רומיאו ויוליה מתות בסוף!). יכולות השירה של ברגמן מוכרים לצופי האופרה, גם כישורי המשחק, אך זו אולי הפעם הראשונה שבה היא חשפה את כל כולה על הבמה. כל המנעד השייקספירי המוכר: ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות. בעיקר, קשה היה לפספס כמה שהיא אוהבת את מה שהיא עושה, וקשה היה שלא להתאהב במלאכה יחד איתה.