מבחינה חזותית פרד לויכטר הוא המקבילה האמריקאית לאדולף אייכמן, כפי שתיארה אותו חנה ארנדהט. גם הוא מייצג איזשהו רוע בנאלי, שפועל בתוך המסגרות החברתיות הקבועות. אכזריות שאינה דורשת כל חזון או ייחודיות. גם לויכטר קרח, חמוש משקפיים, ולא מתבלבל כשהוא מסביר ברהיטות את ההיגיון המעוות שלו. כמו מיליוני אמריקאים אחרים יש לו עבודה, מכונית גדולה ובית בפרברים, הוא אוכל המבורגר ושותה קפה.
בחלקו הראשון של "מר מוות", סרטו של ארול מוריס, מתוארת התמחותו של לויכטר בתכנון מתקני הוצאה להורג. הוא פעל ממניעים הומניים, לדבריו, לאחר ששמע על נידונים למוות שבושלו זמן מה לפני שמתו. הוא תכנן כיסא חשמלי, ואז מכונה להזרקת רעל ואז גרדום. במהרה הפך למומחה בתחום, והתחיל לעבוד עם בתי כלא ברחבי ארצות הברית. בעוד אנו מנסים לפענח את דמותו של לויכטר, שמתאר ביישוב דעת את עיסוקו יוצא הדופן, מחלחלת אל תוך הסרט תפנית מפתיעה.
בשנת 1988 עומד למשפט בקנדה ארנסט זונדל, על שהפיץ את הספר "האם שישה מיליון מתו באמת?". כדי להזדכות, על הנאשם להוכיח כי שואת יהודי אירופה לא התרחשה במימדיה המפורסמים. ההגנה שוכרת את לויכטר כ"עד מומחה", על מנת שיוכיח את טענתה. המהנדס המסודר, שזה עתה נשא לאשה מלצרית שהכיר בדיינר השכונתי, לוקח את אשתו הטרייה לירח דבש באושוויץ, פולין, שם הוא ינסה להביא ראיות לכך ששום דבר ממה שנכתב בספרי ההיסטוריה לא התרחש באמת. הסיור המדעי של לויכטר באושוויץ מתועד, והוא שיאו של הסרט.
בשלב זה לויכטר כבר שבוי לחלוטין בקונספציה ההזויה שלו. הוא מסתובב במחנה המוות ובעזרת איזמל מגרד פיסות קיר מדפנות תאי הגזים. הוא רוצה לבדוק אם יש שרידי ציאניד על הקירות. תוך שהוא סורק את מקדש המוות הנוראי, הוא מפטפט בלי הרף, מחייך, מסור לעבודתו "המדעית", לא מקדיש טיפת רגישות למקום ולמה שהוא מסמל. לפי דעתו המקצועית, כמומחה למתקני הריגה, אין סיכוי שכל כך הרבה אנשים מתו שם. גם בשביל יהודי-דור-שלישי שצבר מאות שעות שואה, מעמוד האש ועד פולנסקי, אלו תמונות קשות לצפייה. הן מראות את גלגולו האדיש והאינסופי של הרוע לאורך ההיסטוריה.
בעקבות הפרשה חייו של לויכטר משתנים ללא הכר. תעשיית המוות האמריקאית לא יכולה להרשות לעצמה קשרים עקיפים לתעשיית המוות הנאצית, ולויכטר מפסיק לקבל הזמנות עבודה. הוא אפילו נתקע עם חצי כיסא חשמלי של בית הכלא של קולרדו, לאחר שזה מבטל את החוזה ביניהם. התליין הופך לקורבן, מה שמאיץ אצלו מן הסתם תיאוריות קונספירציה על יהודים. אבל בעוד הזרם המרכזי מחרים אותו, מוצא לו לויכטר חברים חדשים בקרב חוגים ניאו-נאציים. הסרט עוקב אחריו נושא נאומים נרגשים בכנסים אריים באמריקה ובאירופה, כולו נרגש מתשומת הלב המיוחדת. "דו"ח לויכטר", המכיל את התיאוריה המופרכת שלו, הופך להיות טקסט יסוד עבור מכחישי שואה ברחבי העולם. בינוניות חייו נפרצת במסגרת עיסקה לא יקרה עם השטן.
מר מוות לובש חליפה, מישיר מבט למצלמה ומדבר ברהיטות. דרכו אנחנו רואים כמה קל לרעיונות השפלים ביותר לחדור ללבבות פשוטים, ואף לשמור על חזות מהוגנת. זה הקטע המפחיד. בניסיון להבין את לויכטר אנחנו מתנחמים בחריגות שלו, בהתמכרות שלו לקפה ולסיגריות (40 כוסות ושש חפיסות ביום), באשתו המוזרה ובחיוך האינפנטלי שלו. בנקודה זו הסרט מסתיים, ומשם אנחנו ממשיכים לבד, בידיעה שהסהרורי של היום הוא הגיבור של מחר ואולי גם הרוצח של מחרתיים.
מכחישי שואה כמו לויכטר הם אמנם מיעוט, אבל לפי סקרים מהשנים האחרונות אחוז האמריקאים או הצרפתים או האנגלים שיש להם כיום ספקות לגבי מימדיה של השואה הולך ותופח. לא ברור עד מתי יסבול העולם המערבי הנאור, שחלקו גרם לשואה וחלקו האחר לא ממש ניסה למנוע אותה, את החטטורת המוסרית המעיקה הזו. שימוש בטקסטים מופרכים מעולם לא היווה מכשול לכוחות אנטישמיים מרכזיים בהיסטוריה, ו"דו"ח לויכטר" כבר נמצא על המדף. הפחד הגדול בכל הסיפור הוא, כמובן, שברגע שאותה שואה תישכח תוכשר הקרקע לאחת נוספת. הפחד הגדול הוא שבדיוק לשם כך היא תשכח, לא עלינו (ולא על שכנינו, בס"ד). ואולי אני סתם פרנואיד, אבל מה עוד נותר לי לעשות כיהודי במדינת שינוי?
* הסרט "מר מוות" משודר בערוץ יס פלוס ביום רביעי בשעה 20:35 (שידורים חוזרים ב-03:40 וביום חמישי ב-11:30)
הסהרורי של היום הוא הרוצח של מחרתיים
5.2.2003 / 10:40