היום הרביעי
דקות אחדות לאחר שרותה נפרדה מבנות דודה, הגיע מתיאו. כשעמד עם הגיטרה בפתח הבית, בוחן כדרכו את השטח לפני שייכנס, צפתה בו מפינתה. מבטו נמשך לכיוון החצר, אל המקום שבו ישבו שניהם יומיים קודם לכן, וכשראה את היושבים בחוץ חלפה עננה על פניו, והוא נראה לה מתלבט אם להיכנס או ללכת.
רותה הסיטה את מבטה לכיוון שאליו הסתכל, וזיהתה את משפחת טיומקין יושבים במעגל עם חיים. היא לא ראתה את בועז ואורלי כשהגיעו, אבל כשמבטה נפל על צדודיתו, לא היה לה ספק — הלסת החזקה, השיער הקצוץ, האף הישר כמו של אבא שלו והמצח הגבוה כמו של דבורקה. לרגע התכווץ לבה בעלבון, אך היא אספה את עצמה, ניגשה אל מתיאו והניחה יד על כתפו.
"הבאת את הגיטרה..."
"כן, חשבתי לנגן קצת. כמו שהייתי עם עומר. זה בסדר?"
רותה חשבה שזה נהדר. אחד הדברים שחסרו לה בשנים האחרונות היה הנגינה של עומר בכלל, והנגינה שלו עם חברים בפרט. הגיטרות שעמדו מאובקות בחדרו, ערימות דפי התווים וספרי השירים שלא נגע בהם כמעט מאז האשפוז האחרון, והשקט שהתלווה לכול — כל אלה היו מבחינתה סימן שנחרך בלבה להידרדרות המתמשכת, שלא עצרה אף פעם מרגע שהחלה.
היא הזמינה את מתיאו לצאת איתה לחצר. "עמוס פה בפנים, מלא אנשים, עדיף לנגן באוויר הפתוח..."
היא הובילה אותו החוצה. כשפתחה את דלת ההזזה, סובב אליה בועז את פניו במהירות וקם ממקומו. היא זיהתה בהלה בתנועותיו החפוזות.
"בועז..."
העלבון שהושתק לפני רגע קצר התעורר מחדש, אבל רותה הכריחה את עצמה לפרוש אליו את ידיה לחיבוק. עברו כמעט עשר שנים מאז שבועז ביקר לאחרונה בביתם, ומאז שניתק את הקשר עם עומר — לא החליף מילה גם עם רותה, מלבד הנהון הכרחי לשלום כשהיה נתקל בה בחדר האוכל, בדואר או בכולבו.
עומר התקשה לנהל שיחות של ממש לאחר שחזר מהאשפוז השני. התרופות הכבידו עליו, ויכולות הריכוז והתקשורת שלו היו מוגבלות מאוד, ולמרות זאת, היא זכרה בבהירות מספר רב של פעמים שבהן היה שואל אותה על בועז.
"שמעת משהו מבועז?"
"את יודעת אם בועז בבית?"
"התקשרתי לבועז והוא לא ענה לי. את יודעת אם הכול אצלו ואצל אורלי בסדר?"
ורותה היתה עונה לו שלא, היא לא יודעת מה עם בועז, אבל הוא בוודאי עסוק, יש לו ילדים קטנים ועבודה — זה לא קל, והוא בטח יבוא ביום אחר.
באחד הימים שוב שאל עומר את רותה על בועז, וכשאמרה לו שלא, שהיא לא שמעה ממנו, רטן בטון ילדותי שזה מעצבן. רותה ניסתה להגן על עומר ולספר לו סיפור שלא יעליב אותו, ואז הכניסה מגש עוגיות לתנור וביקשה מעומר להשגיח אך שמה טיימר כי ידעה שלא ישגיח, ויצאה וצעדה בצעדים חפוזים ונחושים אל הרפת.
"בועז טיומקין!"
היא עמדה בפתח הרפת וקראה בשמו.
"בועז טיומקין — אני יודעת שאתה פה..."
שתי נערות שכנראה שובצו לעבודה ברפת באותו יום הציצו אליה מתאי החליבה, ואחת מהן אמרה שהיא חושבת שהוא במשרד. רותה ניגשה אל המשרד — קרוואן ישן שהוסב לשמש את עובדי הרפת לצרכים המנהלתיים של הענף — ופתחה את דלתו לרווחה.
בועז ישב בכיסא המשרדי הישן והממורט שהוצב שם, ועיין במסמכים. כשהדלת נפתחה, הוא קפץ בבהלה — "רותה — ?"
"בועז טיומקין!" ידיה עלו מעצמן אל מותניה. "יותר משלושים שנה שאתם חברים, יותר משלושים שנה, ואין לזה שום ערך עבורך?! אני מבינה שאתה כבר לא יכול להיות חבר שלו, האמן לי, גם להיות אמא שלו זה קשה, אז אני מבינה! אבל להחזיר טלפון, להמציא תירוץ ולספר לו בעצמך, לתת לו להתרחק מבלי שייעלב יום אחרי יום אחרי יום, גם את זה אתה לא יכול?! אל תבוא! אל תתקשר כל יום! אל תנגן איתו — אבל למה לתת לו להיעלב ככה?! יותר משלושים שנה, בועז, אז אתה לא חייב להיות כזה חרא..." והיא הסתובבה והתרחקה משם באותם צעדים מהירים שבהם הגיעה, ידיה חותכות את האוויר בתנועתן החדה.
בועז ניסה ללכת אחריה, להגיד לה שזה לא בכוונה, ושהוא יבוא ושהוא מצטער, אבל היא לא עצרה, ולא הסתובבה אליו, ורק הרימה את ידה, מסמנת לו להרפות ממנה, וצעקה לאחור, "אתה תעשה מה שאתה מבין, בועז טיומקין..."
עכשיו עמדו בועז ומתיאו בפינת החצר ודיברו. מתיאו פתח את נרתיק הגיטרה שלו ושלף אותה, ובועז אמר שהוא כבר חוזר, יצא בריצה קלה וחזר אחרי עשר דקות ובידיו הנרתיק הנוקשה ובו הסקסופון המוזהב שהכירה מן החגים באולם הספורט ומקבלות השבת במועדון לחבר.
חיים הזמין בתנועת יד רחבה את שני הגברים הצעירים לבוא ולנגן לידו, על הספסל. מתיאו התיישב ובועז נותר לעמוד עם הסקסופון, ולאחר התכווננות קצרה של הכלים החלו לנגן.
כשמתיאו החל לפרוט על מיתרי הגיטרה, השתתקו השיחות בחצר, ועיני הנוכחים הופנו אל עבר הגבר הדק והגבוה השקוע בנגינתו, וכשהסקסופון הצטרף אליו, וצליליו החמים שטפו את הבית, קמו בזה אחר זה האורחים שישבו בסלון והצטרפו למעגל שהלך והתהדק סביב הצמד.
הם ניגנו שירים שרותה זיהתה מן השעות הארוכות שבהן היה עומר מנגן, איתם אך בעיקר לבדו, מתאמן וחוזר שוב ושוב ושוב על אותם הקטעים — עד שיגיע לשלמות בפריטה ועד שיעברו האצבעות בזריזות הנדרשת בין שריגי צוואר הגיטרה.
לולי ונומי חדרו את המעגל והתיישבו למרגלות המנגנים, מצטרפות בשירה. תחילה נשמעו רק קולותיהן, צלולים וחודרים, מתמזגים בצלילי הסקסופון והגיטרה, ולאט־לאט הצטרפו עוד ועוד מן העומדים ומן היושבים בחצר, ונהמה רכה של שירת רבים הקיפה את הנוכחים.
רותה נשענה על קיר הבית. ממקומה יכלה לראות רק את גבם של העומדים במעגל השרים החיצוני ביותר, אבל המוזיקה המוכרת, שנעדרה מן הבית זמן כה רב, נחה כמו תחבושות קרירות על פצעי נשמתה המודלקים.
כעבור כמעט שעה החלו המנחמים לפרוש בזה אחר זה, עוברים אצל רותה ללחוץ יד, לחבק ולנשק. לאט־לאט התרוקנו החצר והבית, ומספר הנוכחים הלך והידלדל עד שנשארו לא יותר מחמישה־עשר אורחים.
חיים העיף מבט לעבר הסלון. אסתר ודוידי נעלמו, וכיסאותיהם עמדו מיותמים בדיוק במקום שבו ישבו כל אחר הצהריים. בועז התכופף אל מתיאו ולחש משהו על אוזנו, ומתיאו הינהן והניח את הגיטרה לעמוד לצדו.
בועז ניגן לבד עכשיו.
הוא קירב את פיית הסקסופון אל פיו ונשף, וצליל חם ומלא בקע מן הכלי המוזהב.
רותה הזדקפה בבת אחת. ריאותיה התכווצו, והיא חשה את מגען של אלפי סיכות לוהטות על עורה.
היא זיהתה את הצלילים האלה ואת המנגינה הזאת, והיא זיהתה את הנגן הזה ואת הסקסופון הזה שמנגנים אותם, ועמדה קפואה במקומה מבלי יכולת לזוז, מביטה בבועז, שניגן עכשיו בכוונה גדולה.
המילים הידהדו בראשה —
Hello darkness my old friend
I've come to talk with you again
Because a vision softly creeping
Left its seeds while I was sleeping And the vision that was planted in my brain Still remains Within the sound of silence… הצלילים שטפו את החצר כמו כישוף, והאורחים האחרונים שנותרו עמדו במקומם ולא זזו. כשבועז סיים לנגן השתררה דממה בחצר, ועבר זמן עד שהנוכחים יצאו מקיפאונם וחזרו לנוע ולשוחח בשקט.
רותה ניגשה אל בועז, שבינתיים התיישב על הארץ עם הסקסופון, ספק מלטף ספק מנקה בטרם ישיב אותו אל נרתיקו הנוקשה.
"בועז..." קולה בקושי נשמע. הוא הרים אליה את עיניו הגדולות והינהן.
"בועז..."
"לא צריך, רותה..."
"זה היית אתה..."
בועז הסתכל בשאלה, כמו לא מבין את דבריה.
"בועז טיומקין, זה היית אתה — אל תעשה את עצמך. למה לא אמרת כלום?"
"אני לא מי שאת חושבת, רותה," הוא השפיל את מבטו וחזר להתעסק בסקסופון, ובנרתיק, ובאבזמי המתכת המשמיעים קול נקישה בפתיחתם ובסגירתם.
התמונות מן האשפוז השלישי עלו עכשיו בראשה — פועמות ורועשות.
האשפוז היה הפעם בהסכמתו של עומר, ולא נדרשו קשירות, אבל בתחילת האשפוז תקפו את עומר חרדות קשות, ולאורך תקופה ארוכה הוא לא הגיב לתרופות.
בימים הראשונים הוא היה בוכה כל אימת ששעת הביקור היתה מתקרבת לסופה, ומתחנן בפני רותה שלא תלך ושלא תעזוב אותו לבד, כי קר לו והוא פוחד והוא בטוח שימות הלילה.
לאחר שבועיים שבהם לא חל כל שיפור, ועומר רק הפך מבוהל יותר ויותר לקראת כל פרידה, הסכים דוקטור פיטרמן שרותה תישאר לידו לאחר שעות הביקור — "רק עד שיירדם..." היא הבטיחה.
מדי ערב היתה מקרבת כיסא עץ נוקשה למיטתו של עומר ויושבת לידו, הוא היה מיילל יללות קטנות, וגופו, שכבר החל להתעבות, נע באי־שקט בשעה שהיה בוכה וממלמל מתוך מחלתו דברים שלא הצליחה להבין.
היא לא נגעה בו באותם ערבים מייסרים. לא ליטפה ולא הסיטה את התלתלים, שהיו מדובללים ומוזנחים, מעל עיניו. היא ניסתה להיזכר עכשיו מדוע לא ליטפה. האם היה משהו שהרופאים אמרו לה, שאנס אותה להביט מבלי לגעת, או שהיה משהו במראה הגבר הבוגר, המיילל מתוך הזיותיו, שגרם לו להיראות לה פחות ילד שלה ולבכיו להישמע פחות בר־פתרון? יבבה כמעט בלתי נשמעת, שתסכול וכעס התערבבו בה, בקעה מגרונה כשהסתכלה בזיכרונה על דמותה היושבת, קרובה אליו כל כך, וידיה מקופלות בחיקה. כך היתה יושבת, אובדת עצות, זמן שנראה לה תמיד ארוך משהיה באמת, ממתינה לו שיירגע מעצמו ויירדם, ומדי ערב, בשעה תשע ועשרים בדיוק, היו חודרים מן החלון צלילי סקסופון, והשיר The Sound of Silence היה נכנס ומציף את החדר — מרהיב ומכאיב ונהדר.
הנגינה היתה מדויקת ומלאת חום ורגש, כאילו מישהו ניגן את השיר במיוחד בשבילם, והיא כל כך שמחה שיש שכן שגר קרוב כל כך לבית החולים, ושהוא אדם כל כך מוכשר, ושזה בדיוק השיר שבחר לנגן בביתו בכל ערב, אל מול חלון חדרו של עומר. בכל ערב בשעה תשע ועשרים היו הצלילים מגיחים ונכנסים מבעד לחלון הפתוח, מלטפים את רותה מבפנים, ועומר היה נרגע, שריריו היו נרפים, וידיו היו מניחות סוף־סוף למעקה הברזל המקיף את מיטתו, ובחלוף עשר או עשרים דקות הוא היה נרדם.
רותה היתה מכבה אז את המנורה הקטנה שהיתה תלויה מעל מיטתו של עומר, מביטה בו ישן ולרגע רגוע, אך לא נושקת למצחו, שלא יתעורר, וכעבור דקות אחדות היתה המוזיקה פוסקת, והיא היתה יוצאת לדרכה בחזרה לקיבוץ.
בדרך לרכב עוד היתה מנסה לנחש, מדי ערב, מאיזה מן החלונות של איזה בית עלתה הנגינה המכשפת, ומעולם לא עלתה על דעתה האפשרות, שסטודנט אחד בפקולטה לחקלאות ברחובות מתייצב מדי ערב מעברה השני של גדר בית החולים, מוציא סקסופון מוזהב מנרתיק שחור, נוקשה, ומנגן לחברו המאושפז את חברותם.
"כל העומֶרים שהיו לה" מאת אורנה ורכובסקי. הוצאת כנרת-זמורה.