גיל חובב יוצא מהארון ומחליט להביא ילד לעולם: קראו פרק מתוך "יותר קרוב מרחוק"

    ספרו החדש של גיל חובב כולל 11 סיפורים קצרים ונובלה אחת, שחלקם אישיים וביוגרפיים. בסיפור "מתי ידעתי" הוא מספר על יציאתו מהארון וההחלטה להביא ילד לעולם, והכל ברוחו המאד גיל-חובבית. קראו קטע מתוך הסיפור

    • גיל חובב
    וואלה! תרבות
    סיפורים אישיים. גיל חובב (צילום: רלי אברהמי)

    אף פעם לא סבלתי את הנסיכה דיאנה. אני נזהר מאנשים יפים, נוטה לא לסמוך עליהם, על התסרוקות שלהם, על בגדי המעצבים שלהם, על סדרי העדיפויות שלהם. אולי זו קנאה. אבל יש כלל אחד של הנסיכה המנוחה שאימצתי: בריאיון נידח ולא חשוב במיוחד, היא נשאלה איך מתמודדים עם להיות כל העת בעין הסערה, על הכוונת של כל צלמי הפפראצי. היא ענתה (ואני מצטט בחופשיות מהזיכרון, כמובן): "זה לא קל. את יוצאת מרכב וכולם עלייך. מה שאני עושה זה להרכין ראש, למקד את המבט בנעליים שלהם ולהתקדם לאן שצריך." בעצם, זו דוגמה נקודתית של ה-Keep Calm and Carry On הבריטי המפורסם. זה עבד בבליץ, זה עבד אצל הנסיכה דיאנה וזה עובד גם אצלי. ליתר דיוק - מכל מה שאפשר לעשות, זה הכי עובד.

    החיים סיפקו לי פחות הזדמנויות להיות בלב התעניינות תקשורתית ממה שהם סיפקו לנסיכה דיאנה. ועדיין, במקרים בהם מצאתי את עצמי בלב מהומה כזו שלא בטובתי, גיליתי שהכלל שלה עובד. למשל, תאונת דרכים. אתה נפצע, אבל לא באופן מסכן חיים. כן, יש דם. כן, המציאות הרגועה (או אשליית המציאות הרגועה) השתבשה. זה לא משהו שאינך יכול להתמודד איתו. אבל הסביבה, הו הסביבה: כולם עליך, והם בפאניקה. תרים רגליים; תוריד רגליים; תנשום; תנשוף; תשכב; תקום; וכמובן, מים. תשתה מים! ואתה בכלל לא צמא ובכלל לא התייבשת. זה סתם שבר ביד. מה הקשר למים? לך תסביר להם עכשיו.

    עם השנים למדתי: כוונותיהם טובות, הם רוצים לעזור, אבל הם מרוכזים בעצמם. גם אתה צריך לעזור להם. לתת מקום לחרדה שלהם, לצורך שלהם לפעול. ובחזרה לדיאנה: השפלת הראש, מיקוד המבט בנעליים של הסובבים אותך - זה באמת מה שיעזור לך להתקדם לאן שצריך? אני חושב שגם, אבל לא רק זה. זו ההתחלה. בזמן שאתה עושה את זה, אתה צריך להתמקד במה שאתה חושב. במה שאתה יודע שחשוב. במה שאתה מאמין בו. כי בסופו של דבר, אף אחד לא יכול לחשוב בשבילך. אתה חייב לעשות את כל הדרך בעצמך. כולל הטעויות, כולל העקשנות. לבד.

    לכולם, לכולם יש רעיונות מה אתה צריך לעשות. לכולם. זה טבעי. מה, שהם לא יחשבו? בטח גם לך יש רעיונות על איך הם צריכים להתנהג. פעם, שאלו את לאה גולדברג היכן היא כותבת את השירים הנפלאים שלה. אני יכול לדמיין מה עבר לשואלים בראש: בחדרה הקטן והסגור; בחורשת אורנים בירושלים; בקרון רכבת עגמומי; בפירנצה (גשם קל יורד). אלא שלאה גולדברג השיבה: "בתור לרופא השיניים."

    טוב לדעת (מקודם)

    איך צפוי להיראות עתידנו בעידן הרכבים האוטונומיים?

    יניב הלוי
    לכתבה המלאה
    כריכת הספר "יותר קרוב מרחוק" מאת גיל חובב (צילום: מודן הוצאה לאור)

    אז פעם, כשהייתי בן עשרים וחמש, ישבתי בתור לרופא השיניים וחשבתי אם לצאת או לא לצאת מהארון. מה יגידו, איך יקבלו, האם יישארו, מי יחרים וכל השמחה הזאת. פעימת כאב מפלחת מטוחנת ימנית תחתונה שלחה לי דו"ח מציאות: אתה חושב שאתה במרכז העניינים, אבל אם תצא מהארון ולמישהו תכאב השן - זה מה שיעניין אותו, לא אתה. אז בשביל אנשים אחרים ומה שהם יגידו תעוות את החיים שלך?! למחרת סיפרתי לכל העולם.

    ועדיין, כל אחד מאיתנו חי בתוך רקמה חברתית מסוימת. אנחנו תלויים בזולת, מתייעצים, משתקפים, מגיבים. גם אילו רצית, לא יכולת להיות לוויין בודד בחלל, וכמה טוב שאינך רוצה. וזה, תובנת החלל הזו, מה שתקע אותי כשהתחלנו לחשוב על ילדים. הומואים עם ילדים? מאיפה בא הרעיון המוזר הזה?!

    השאלה שהטרידה אותי לא הייתה אם זה יהיה נוח לסביבה. את השקפתי על דעת הסביבה וחשיבותה כבר הבהרתי בסיפור רופא השיניים. השאלה הייתה - האם אני יכול להיות הורה טוב ואוהב? הרי למה שייוולד תהיה אימא ויהיה אבא שהוא בן זוגי. מי אני בסיפור? הורה שלישי? אבא שני? דוד? לכל מי שהתייעצתי איתו היה רעיון, הייתה דעה, הייתה השקפה בנושא. אף אחד לא אמר "תראה, אני באמת לא יודע." אף אחד חוץ ממני.

    בתנו נולדה כשהייתי בן קצת יותר מארבעים. לקח לי חצי שנייה להתאהב בה עד מעל לראש. היא בבת עיני. הייתה ותהיה. ועדיין, בשנותיה הראשונות לא ידעתי מי אני. העולם שלי השתנה, הסתחרר, המריא. נוספו לו כל כך הרבה צבעים ופחדים ואושר ואהבה וצחוק. אבל מי אני? מה אני בשבילה?

    ערב אחד, כשהיא הייתה כמעט בת שלוש, השכבתי אותה לישון. זה היה התפקיד שלי, כולל להמציא סיפור חדש מדי ערב. החדר שלה היה דומם ואפלולי, אפוף ריח וניל משכר של ילדים, ואני ישבתי ליד סורגי המיטה והתחלתי לרקום אגדה: "פעם אחת, לפני הרבה-הרבה שנים, היה ארנב. הייתה לו אימא ארנבת והיה לו אבא ארנב ויום אחד..."
    "היה לו גם גילי ארנב?" עלתה השאלה מהמיטה.
    ואז ידעתי.


    "יותר קרוב מרחוק" / גיל חובב. הוצאת מודן.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully