"על עצמות המתים": קראו את הפרק הראשון מתוך ספרה של זוכת פרס נובל, אולגה טוקרצ'וק

    בכפר פולני נידח, חיה בגפה אישה קצת מוזרה שמעדיפה להתרחק מחברת בני האדם ומעדיפה את חברת בעלי החיים. כאשר מתרחשת שרשרת מיתות מוזרות של כמה מתושבי הכפר, היא מחליטה לחקור את העניין. קראו את הפרק הראשון מספרה של אולגה טוקרצ'וק

    • אולגה טוקרצ'וק
    וואלה! תרבות
    כריכת הספר "על עצמות המתים", מאת אולגה טוקרצ'וק (צילום: הוצאת אחוזת בית)

    ועכשיו שימו לב!

    בגילי, ובעיקר במצבי, אני חייבת לרחוץ היטב את הרגליים לפני השינה, למקרה שאצטרך להתפנות באמבולנס באמצע הלילה.

    אילו טרחתי באותו הערב לבדוק באלמנך גרמי השמים מה קורה שם למעלה, בכלל לא הייתי הולכת לישון. אבל נרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. הסתייעתי לשם כך בתה מצמח הכּשוּת, ובנוסף לקחתי גם שתי טבליות ולריאן. ולכן, כאשר באמצע הלילה העירו אותי דפיקות חזקות בדלת — דפיקות אלימות, פראיות, ולפיכך מבשרות רע — היה לי קשה להתאושש. קפצתי באחת ונעמדתי מתנודדת ליד המיטה, כי הגוף הרוטט, המנומנם, התקשה לעבור פתאום משינה תמימה אל המציאות. הרגשתי חולשה, הסתחררתי כמו הייתי על סף איבוד הכרה. זה קורה לי, למרבה הצער, לאחרונה, וזה קשור לתחלואים שלי. הייתי צריכה להתיישב ולחזור ולומר לעצמי: אני בבית, לילה, מישהו הולם בדלת, ורק כך הצלחתי להשתלט על עצבַּי. כאשר חיפשתי בחשיכה את נעלי הבית, שמעתי שהאיש שהלם בדלת מקיף עכשיו את הבית וממלמל לעצמו. למטה, בכוך המסתור לשעוני החשמל, יש לי מכל של גז פלפל שקיבלתי מדִיזִי בגלל הציידים הלא חוקיים, ובזה נזכרתי עכשיו. הצלחתי לגשש בחושך ולמשש את הצורה המוכרת, הקרירה, של מכל הריסוס, ורק אז, כשהתחמושת בידי, הדלקתי את האור בחוץ. הבטתי במרפסת הקדמית דרך האשנב הצדדי. נשמעה חריקת שלג, ובשדה הראייה שלי הופיע שכני, שאני קוראת לו תפלצת. ידיו הידקו סביב מותניו את שולי פרוות הכבשים הישנה שלו, זו שהוא נוהג ללבוש כשהוא עוסק במלאכות בית שונות. מתחת לפרווה הציצו רגליים בפיג'מת פסים ובנעליים כבדות, מתאימות למסעות בהרים.

    "תפתחי," הוא אמר.
    בפליאה גלויה הוא הסתכל בחליפת הפשתן הקיצית שלי (אני ישנה במה שהפרופסור ואשתו משליכים בסוף הקיץ; זה מזכיר לי אופנות שחלפו ואת שנות נעורי, וכך אני מחברת בין המועיל לסנטימנטלי), ובלי מילה נוספת נכנס פנימה.
    "תתלבשי, בבקשה. רגל־גדולה מת."

    מרוב תדהמה נעתקו המילים מפי, ובלי אומר נעלתי מגפי שלג גבוהים וזרקתי על עצמי את מעיל הפליז הראשון שהורדתי מהקולב. בחוץ, בְּכתם האור החיוור של מנורת המרפסת, הלך השלג והפך לקילוח איטי, ישנוני. תפלצת עמד לידי דומם, גבוה, כחוש, גרמי, כמו דמות ששורטטה בכמה קווי עיפרון. עם כל תנועה נשרו ממנו פתיתי שלג, כמו אבקת סוכר מעוגיות כוכבים.

    "מה זאת אומרת מת?" שאלתי לבסוף בגרון חנוק בעודי פותחת את הדלת, אבל תפלצת לא ענה.
    בכלל, הוא לא מדבר הרבה. אין ספק, מרקורי נמצא במזל המאופק שלו, כנראה גדי, או על חוד החרמש, בריבוע, אולי מול סאטורן. יכול להיות גם שמרקורי בנסיגה — הוא מתאפיין בסגירוּת.
    יצאנו מן הבית, ומיד אפף אותנו האוויר הקר, הלח, המוכר הזה, המזכיר לנו כל חורף מחדש שהעולם לא נברא למען בני האדם, ומראה לנו במשך חצי שנה לפחות כמה הוא עוין כלפינו. הכפור התנפל באלימות על לחיינו, מן הפה החלו מיתמרים ענני אד לבנים. האור במרפסת כבה אוטומטית, ואנחנו צעדנו בשלג החורק בחשיכה, כשפנס המצח של תפלצת מבקיע את החושך רק במקום אחד, ממש לפניו, ונע יחד איתו. אני דישדשתי באפֵלה אחריו.

    "אין לךְ פנס?" הוא שאל.
    היה לי, כמובן, אבל רק בבוקר, באור יום, הייתי יכולה למצוא אותו. ככה זה תמיד עם פנסים, רואים אותם רק באור יום.

    ביתו של רגל־גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת, ואני גרנו כאן ולא פחדנו מן החורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים.

    עכשיו ירדנו מן הדרך שהשלג נוקה ממנה קצת, זו שעוברת ביישוב שלנו ומתפצלת לשבילים המובילים לכל אחד מהבתים. אל ביתו של רגל־גדולה הוביל שביל כבוש בשלג העמוק, צר עד כדי כך שהיה צריך להניח את הרגליים זו לפני זו ולשמור כל הזמן על שיווי משקל.

    "זה לא יהיה מראה יפה," הזהיר תפלצת כשהוא פונה אלי ומסנוור אותי לחלוטין לרגע.
    לא ציפיתי לשום דבר אחר. הוא שתק רגע ואחר כך אמר כמצטדק:
    "הטריד אותי האור במטבח שלו והיללות הנואשות של הכלבה. לא שמעת?"
    לא, לא שמעתי. ישנתי, שיכורה מהכשוּת והוולריאן.
    "ואיפה היא עכשיו, הכלבה הזאת?"
    "לקחתי אותה משם, הבאתי אותה אלי, נתתי לה לאכול ונראה לי שהיא נרגעה."
    שוב רגע של שקט.
    "הוא תמיד הולך מוקדם לישון ומכבה את האור, בשביל החיסכון, והפעם הוא דלק ודלק. פס בהיר על השלג. רואים מחלון חדר השינה שלי. אז הלכתי לשם, חשבתי שאולי הוא השתכר, או שאולי הוא מתעלל בכלבה שהיא מייללת כל כך."
    חלפנו על פני הריסות של אסם, וכעבור רגע חשף אור פנסו של תפלצת שני זוגות עיניים בורקות, ירקרקות, זוהרות מן החשיכה.
    "תראה, איילות," אמרתי בלחש נרגש, ומשכתי בשרוול של מעיל פרוות הכבשים שלו. "הן התקרבו כל כך אל הבית. הן לא מפחדות?"

    האיילות עמדו בשלג שהגיע כמעט עד בטנן. הן התבוננו בנו בשקט, כמו תפסנו אותן באמצע פולחן שאת משמעותו אנחנו לא יכולים לתפוס. היה חשוך, ולא ידעתי לומר אם אלה אותן עֲלָמוֹת שהגיעו לכאן בסתיו מצ'כיה, או שאולי איילות חדשות. ובעצם, מדוע רק שתיים? באותו הזמן היו לפחות ארבע מצ'כיה.
    "לכו הביתה," אמרתי להן ונופפתי בידיים. הן נרעדו, אבל לא זזו. בשלווה גמורה הן ליוו אותנו במבטיהן עד הדלת ממש. הצטמררתי.

    ובינתיים תפלצת בטש ברגליו בפתח הבית הקטן והמוזנח, כדי להוריד מהן את פתיתי השלג. החלונות הקטנים נאטמו ביריעות פלסטיק ובניירות, את דלת העץ כיסתה יריעת זפת.

    ליד קירות המבואה נערמו עצים להסקה, בולי עץ בגדלים לא שווים. אין ספק, זה לא היה חלל נעים. הוא היה מלוכלך ומוזנח. בכל מקום הורגש ריח של רטיבות, עץ ואדמה — אדמה לחה, רעבתנית. וגם סירחון של עשן רב־שנים שהתנחל בקירות הבית בצורת שכבה שמנונית.

    הדלת למטבח היתה פתוחה קמעה, ומיד ראיתי את גופתו של רגל־גדולה שרועה על הרצפה. מבטי רק נגע בו ונסוג מיד. עבר רגע ארוך עד שיכולתי לשוב ולהסתכל לשם. זה היה מראה מחריד.

    הוא שכב בתנוחה מוזרה, מעוותת, כפות ידיו לצד צווארו, כמו מנסה לפתוח בכוח צווארון לוחץ. התקרבתי לאט, כמו מהופנטת, ראיתי עיניים פקוחות, נעוצות במקום כלשהו מתחת לשולחן. גופייה מלוכלכת, קרועה סמוך לצוואר. זה נראה כאילו הגופה נאבקה עם עצמה, ואחרי שהובסה — נפלה ומתה. נעשה לי קר מרוב אימה, דמי קפא בעורקי, והיה לי רושם שהוא נסוג פנימה, עמוק אל תוככי גופי. רק אתמול ראיתי את הגופה הזאת בחיים.

    עוד בוואלה!

    "סיפורי התיאטרון שלי": הביוגרפיה של עמרי ניצן לא מושלמת, אבל מלבה את הגעגועים

    לכתבה המלאה

    "אלוהים אדירים," מילמלתי. "מה קרה?"
    תפלצת משך בכתפיו. "אני לא מצליח להתקשר למשטרה, אנחנו שוב ברשת הצ'כית."
    שלפתי מהכיס את הנייד שלי, הקשתי את המספר שהכרתי מהטלוויזיה — 997 — וכעבור רגע נשמעה הודעה מוקלטת, בצ'כית. ככה זה כאן. הקליטה משתנה ממקום למקום בלי להתחשב בגבולות של שתי המדינות. לפעמים הגבול בין המפעילים מתביית לו לזמן ארוך על המטבח שלי, לפעמים הוא נמצא כמה ימים ליד ביתו של תפלצת, או במרפסת. קשה לנבא את גחמותיה.

    "היית צריך לצאת אל מקום גבוה מחוץ לבית, אל הגבעה," הצעתי לו עצה שעבר זמנה.
    "הוא יתקשח לגמרי לפני שהם יגיעו," אמר תפלצת בנימת דיבור שממש לא אהבתי אצלו, כאילו הוא החכם באדם. הוא הסיר את פרוות הכבשים שלו ותלה אותה על מסעד הכיסא.
    "אנחנו לא יכולים לתת לו להישאר ככה. הוא נראה איום ונורא, ואחרי הכול הוא היה שכן שלנו."

    התבוננתי בגופה המעוותת, המסכנה, של רגל־גדולה, והתקשיתי להאמין שרק אתמול פחדתי מן האיש הזה. לא חיבבתי אותו. ואולי זו אמירה מאופקת מדי — "לא חיבבתי". לאמיתו של דבר הוא נראה לי זוועתי, דוחה. בעצם אפילו לא חשבתי שהוא ברייה אנושית. ועכשיו הוא שכב על רצפה מלוכלכת, בלבנים מלוכלכים, קטן ורזה, חסר אונים ולא מסוכן בכלל. סתם, חתיכת חומר שבעקבות תהליכים בלתי נתפסים היתה לישות שברירית, מופרדת מכל דבר אחר. זה העציב אותי, נורא העציב, כי אפילו מישהו נאלח כמוהו לא ראוי למיתה. ומי בעצם ראוי? גם לי מחכה גורל דומה, וגם לתפלצת ולאיילות שבחוץ; יום אחד כולנו נהיה לא יותר מאשר גוף מת.

    פניתי לתפלצת בתקווה למצוא אצלו קורטוב של נחמה, אבל הוא כבר היה עסוק בסידור המיטה המבולגנת — מרבץ סתור על ספה מתקפלת מתפרקת. ניסיתי על כן להתנחם בעצמי. עלה בדעתי שמותו של רגל־גדולה יכול להיות במובן מסוים ברכה. המוות שיחרר אותו מהבלגן בחייו. וגם שיחרר יצורים חיים אחרים מעונשו. כן, כך פתאום הבנתי כמה טוב יכול להיות המוות, כמה צודק, כמו חומר חיטוי, כמו שואב אבק. אני מודה, כך חשבתי אז ובעצם כך אני חושבת גם היום.

    הוא היה שכן שלי, המרחק בין הבתים שלנו לא עלה על חצי קילומטר, אבל רק לעתים רחוקות היה לי קשר עם רגל־גדולה. למזלי. הייתי רואה אותו בדרך כלל מרחוק — דמות קטנה, מגוידת, תמיד מתנודדת מעט, החולפת על רקע הנוף. בלכתו נהג למלמל לעצמו, ולפעמים האקוסטיקה ורוחות הרמה היו מביאות לי שרידים של המונולוג הזה, שהיה פשוט ולא מגוון. אוצר המילים שלו היה מורכב בעיקר מקללות שאליהן צירף רק שמות פרטיים משתנים.

    הוא הכיר כאן כל פיסת קרקע, נדמה לי שהוא נולד כאן ומעולם לא הרחיק מעבר לעיר הסמוכה קְלוֹדְזקוֹ. הוא היטיב להכיר את היער — ממה אפשר להרוויח, מה למכור למי. פטריות, אוכמניות, עץ בעירה גנוב, זרדים להבערת אש, מלכודות, המרוץ השנתי של רכבי שטח, ציד. היער פירנס את השד הקטן הזה, ועל כן היה עליו לכבד את היער. והוא לא כיבד אותו. פעם, באוגוסט, כשהיתה בצורת, העלה באש שדה אוכמניות גדול. הזמנתי את מכבי האש, אבל הם לא הצליחו להציל הרבה. מעולם לא נודע לי מדוע עשה את זה. בקיץ היה נודד בסביבה עם מסור וכורת עצים חיים, מלאי לשד. כאשר הערתי לו בנימוס, מתגברת רק בקושי על הכעס, הוא ענה בפשטות, "תעופי לי מהעיניים, מכשפה זקנה." רק במילים גסות יותר. להשלמת פרנסתו, תמיד היה גונב משהו, סוחב, מתחמן; אם הקייטנים השאירו בחצר פנס או מזמרה — רגל־גדולה היה מיד מריח הזדמנות וחוטף הכול, ואחר כך מוכר את זה בעיר. לדעתי הוא היה ראוי כבר לאיזה עונש, בכמה וכמה הזדמנויות, או אפילו למאסר.

    לא יודעת איך הוא הצליח להתחמק כל פעם מחדש. אולי היו מלאכים ששמרו עליו. לפעמים המלאכים מתייצבים בצד הלא נכון.

    ידעתי שהוא עוסק בציד בלתי חוקי בכל הצורות האפשריות. הוא התייחס ליער כאילו היה המשק הפרטי שלו — כל מה שביער שייך לו. הוא היה בוזז באופיו.

    לילות רבים לא ישנתי בגללו. מחוסר אונים. כמה פעמים טילפנתי למשטרה — אם מישהו כבר הרים שם את השפופרת, הוא היה מקשיב לי בנימוס, ואחר כך כלום לא היה קורה. רגל־גדולה היה יוצא שוב למסלולו, עם צרור מלכודות על שכמו, והוא פולט צעקות מאיימות. כמו אליל קטן ורע. מרושע ומפתיע. תמיד שתוי במקצת, ואולי זה מה שגרם לו להיות מרושע כל כך. הוא היה ממלמל לעצמו ומכה במקל על גזעי העצים, כמו מבקש להניסם מדרכו. דומה היה שהוא נולד מעורפל חושים. לא אחת הייתי הולכת בעקבותיו ואוספת את המלכודות הפרימיטיביות, העשויות תיל פשוט, לולאות שקשורות לעצים צעירים כפופים במקצת, כך שהחיה הנלכדת היתה עפה למעלה כמו נורתה ממקלעת, ונשארת תלויה באוויר. לפעמים הייתי מוצאת חיות מתות — ארנבים, גיריות, איילות.

    "אנחנו חייבים להעביר אותו לספה," אמר תפלצת.
    לא מצא חן בעיני הרעיון הזה, לא מצא חן בעיני שאני צריכה לגעת בו.
    "אני חושבת שעלינו לחכות למשטרה," אמרתי. אבל תפלצת הכין כבר מקום על הספה המתקפלת והפשיל את שרוולי הסוודר שלו. הוא הביט לעברי כשבעיניו הבהירות מבט חוקר.
    "לא היית רוצה שימצאו אותך ככה. במצב כזה. הרי זה לא אנושי."

    כן, כן, אין ספק שהגוף האנושי הוא לא־אנושי. במיוחד גוף מת.
    הרי זהו פרדוקס אפל שאנחנו צריכים עכשיו לטפל בגופתו של רגל־גדולה, שדווקא עלינו הוטלה הצרה האחרונה הזאת. עלינו, על שכניו שהוא לא כיבד, לא חיבב ובכלל לא החשיב.
    לדעתי, אחרי המוות צריך החומר להתכלות. זו היתה יכולה להיות השיטה הטובה ביותר לטיפול בגופות. הגופות המתכלות היו חוזרות אז ישירות לחורים השחורים שמהם הן באו. הנשמות היו נודדות במהירות האור אל האור. אם יש בכלל דבר כזה, "נשמה".

    התגברתי על התנגדות עצומה ועשיתי את מה שאמר לי תפלצת. תפסנו את הגופה בידיה וברגליה והעברנו אותה לספה. נדהמתי להיווכח שהוא כבד ובכלל לא נראה חסר תנועה. הוא נוקשה, לא נעים, כמו כלֵי מיטה מעומלנים יתר על המידה. ראיתי גם את הגרביים, או בעצם את מה שכיסה את כפות רגליו במקומם — סמרטוטים מלוכלכים, רצועות בד שנקרעו מסדין ישן שפעם היה לבן ועכשיו הוא אפור ומוכתם. אני לא יודעת מדוע מראֵה סמרטוטי הרגליים האלה הכה בי חזק כל כך, בחזה, בסרעפת, בכל הגוף שלי, עד שלא יכולתי עוד לעצור את הבכי. תפלצת, לעומת זאת, הביט בי בחטף במבט צונן, גוער בבירור.

    "צריך להלביש אותו לפני שהם יבואו," אמר תפלצת, וראיתי שגם הסנטר שלו רועד למראה העליבות האנושית הזאת (אם כי מסיבה כלשהי הוא לא היה מוכן להודות בכך).

    תחילה ניסינו להוריד ממנו את הגופייה המלוכלכת והמצחינה, אבל לא היתה דרך להורידה דרך הראש. תפלצת הוציא מכיסו אולר משוכלל ומורכב, וחתך את הבד לאורך החזה. רגל־גדולה שכב עכשיו לפנינו על הספה המתקפלת חצי־עירום, שעיר כמו טרול, צלקות על חזהו ועל ידיו, מכוסה קעקועים שאי־אפשר לפענחם עוד, ושלא הצלחתי לזהות בהם שום דבר משמעותי. עיניו היו עצומות למחצה ושיוו לו מבט אירוני, ואנחנו חיפשנו בארון ההרוס משהו הולם להלבישו, לפני שהגופה תתקשח לתמיד ותהפוך למה שהיתה באמת — גוש של חומר. תחתוניו הקרועים הציצו מתחת למכנסי טרנינג כסופים, חדשים לגמרי.

    בעדינות הסרתי את הסמרטוטים הדוחים וראיתי את כפות רגליו במערומיהן. נדהמתי. תמיד חשבתי שכפות הרגליים הן החלק האינטימי והאישי ביותר בגוף האדם, לא איברי המין, לא הלב ואפילו לא המוח — אלה איברים חסרי משמעות אמיתית, שזוכים ליחסי ציבור טובים מדי. בכפות הרגליים מסתתר כל המידע על האדם, לשם מתנקזת המשמעות האמיתית של קיומנו והדרך שבה אנחנו קשורים לאדמה. במגע עם האדמה, בנקודת המפגש שלה עם הגוף, מסתתר הסוד כולו — שאנחנו בנויים מיסודות של חומר, ובד בבד אנחנו זרים לו, מופרדים ממנו. כפות הרגליים הן התקע שלנו לשקע.

    ועכשיו כפות הרגליים העירומות האלה היו בשבילי הוכחה שמוצאו אחר. לא ייתכן שהוא היה אדם. הוא צריך היה להיות איזו צורה חסרת שם, אחת מאלה — כמאמרו של בלייק שלנו — שמתיכות מתכות לנוזלים נוהרים, והופכות סדר לכאוס. אפשר שהיה סוג של דֶמון. יצורים דמוניים ניכרים תמיד על פי טביעות שונות בקרקע של כפות רגליהם.

    כפות הרגליים האלה — ארוכות מאוד וצרות, על אצבעותיהן הדקות וציפורניהן השחורות וחסרות הצורה — נראו כמסוגלות ללפות ולאחוז דבר־מה. הבוהן ניצבה מעט בנפרד משאר האצבעות, כמו אגודל. על כולן צמחו שערות שחורות, סמיכות. מישהו ראה אי־פעם מראה כזה? תפלצת ואני החלפנו מבטים.


    "על עצמות המתים"/אולגה טוקרצ'וק. מפולנית: מרים בורנשטיין, הוצאת אחוזת בית.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully