נועה קולר וארז דריגס, יוצרי וכוכבי הסדרה "חזרות". ראובן קסטרו
צילום: ראובן קסטרו

חזרה בזמן: 10 הסדרות הישראליות הטובות של שנת תשפ"א

לוחמי טנקים נועזים, סוחרי סמים ואפילו רוצחים בגיל ההתבגרות, חברות כנסת מפתיעות וטוראיות בטירונות, אנשי תיאטרון על הבמה וזמרות מיוחסות שמנסות לפרוץ - את כל אלה יכולנו למצוא השנה על המסך בשטף של יצירה מקורית

עידו ישעיהו ונדב מנוחין

קשה לסכם את השנה בטלוויזיה בלי לדבר על האופן שבו היא תיווכה לנו את המציאות גם מחוץ לסדרות, לריאליטי והדוקו. אם בחצי השני של תש"פ נותרנו סגורים בבית מול הטלוויזיה כשהקורונה השתוללה בחוץ, הרי שתשפ"א לא הביאה איתה בשורות חדשות מהבחינה הזאת. מגל לגל ראינו על המסך את המספרים עולים ויורדים, וריאנטים צצים ונעלמים, ומומחים - אמיתיים ומטעם עצמם - מתווכחים כמעט על הכל.

והיו כמובן גם הרבה חדשות אחרות: המהדורות הארוכות עיצבו את האופן שבו הציבור חווה אירועי מפתח כמו חילופי הממשלה, ואי אפשר שלא להזכיר רגעים טלוויזיוניים כמו הדיווחים מחתימת חוזי הנורמליזציה בבית הלבן; השידורים מדי שבת מזירת ההפגנות בבלפור; תיעוד ניסיון הלינץ' בבת ים; ותכניות מטלטלות כמו הריאיון של "עובדה" עם שירה איסקוב או מערכון מדהים כמו שאולי שקורא למלחמת אזרחים. כל אלה היו להרבה יותר משיחת היום - והותירו חותם עמוק על האופן שבו האירועים הללו נצרבו בתודעה הציבורית.

אבל אנחנו כאן, בכל זאת, כדי לדבר על יצירה. בחרנו עשר סדרות שהתעלו מעל היתר, ומהרשימה עולה גיוון מפתיע בנושאים ולא פחות מכך בסגנונות. לא יכולנו לצפות לפני שנה שנדבר כאן עכשיו על קומדיה שחורה מוזיקלית, סיפור התבגרות שהוא גם מותחן פשע, או דרמת מלחמה תקופתית. מי שסוחט גם השנה את מירב המחמאות הוא תאגיד השידור הציבורי - שתופס יותר ממחצית המקומות ברשימה. ללא ספק, זאת הייתה שנה מוצלחת גם לגילי איצקוביץ', אימרי ביטון, דני שטג וגורי אלפי, בין היתר, שמופיעים בתפקידים בולטים ביותר מסדרה אחת ברשימה.

אז הנה הן: עשר הסדרות הישראליות הגדולות של תשפ"א, לדעתנו.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

קולחות ויעילות. "בלקספייס" ו"השוטרים" (צילום: צילום מסך, אוהד רומנו)

10. בלקספייס (רשת 13) / השוטרים (קשת 12)

שני הערוצים המסחריים, קשת ורשת, סיפקו לנו השנה שתי סדרות מתח שאמנם רחוקות משלמות, אבל כאלה שהיו מספיק יעילות ומבדרות, כדי להשתלט היטב על השיח במדינה לאורך השבועות שבמהלכם שודרו.

"השוטרים" גוללה סיפור מרתק וסוחף אפילו אם לא מעמיקים בו. זוהי דרכן של מעשיות נקמה - קשה לפספס איתן. הן פורטות על רגשות אנושיים בסיסיים שמסייעים לנו להזדהות מיד עם הגיבור ועם מלחמתו. המשחק מצוין רוב הזמן, העשייה מהוקצעת, והפסקול המוצלח טוען הכל בדרמה וחרדה. גם מי שמכיר על פרטיו את הסיפור על השוטרים הסוררים של נהריה, יכול ליהנות לכל אורך העונה משפע רגעי המתח והאקשן, שנעים בין היעיל למורט-עצבים, בין אם הגיבורים ניצבים כנגד ארגון פשע רצחני ובין אם הם מול עמיתיהם שמנסים ללכוד אותם. כל זה מספיק כדי להפוך את "השוטרים" לצפייה קולחת וללהיט מוצדק.

לעומתה, ההישג של "בלקספייס", מותחן על ירי המוני בתיכון בישראל, רחוק מלהיות פשוט: היא רקמה עלילה שלא רק עסקה במקביל בנערים ובמבוגרים, אלא גם חצתה גילאים בקרב הצופים עצמם, והרעידה מיתרים עמוק בנפשם. ההורים כאילו קיבלו הצצה מדאיגה וסנסציונית לנוער של ימינו, כמו שהם אוהבים, ואילו בני עשרה בכל זאת מצאו משהו כן מבעד למופרכות ולמשחקי הניחושים. סדרה כמוה היא בדיוק מה שנדרש בערוצי הברודקאסט הישראלים: סיפור מתח מרובד בפסיכולוגיה קלה להזדהות, ועושה זאת בצורה יעילה, מסקרנת ומחושבת.

ובזאת קיבלנו את גורי אלפי בפעם הראשונה מתוך שלוש במצעד הזה.

הישגים כבירים בשיח הציבורי. "שעת נעילה" (צילום: כאן 11)

9. שעת נעילה (כאן 11)

"שעת נעילה" הייתה בו בזמן הצלחה פנומנלית וכישלון צורב, ביותר ממישור אחד. ראשית היה זה הפער בין הצורה והתוכן. בכל הקשור למעטפת - אקשן, מוזיקה מקורית, פתיח, צילום - הסדרה נהנתה מאיכויות נדירות. במקביל, כל יתר מרכיביה - התסריט, המסרים העולים ממנו, מלכודות הקיטש, דימויי האלימות הוולגריים, ובהחלט גם המשחק המוגזם והבלתי אמין לאורך חלקים נרחבים ממנה - התגלו כחולשות איומות, שהפכו חלקים מ"שעת נעילה" למעיקים לצפייה.

ישנה גם האמת ההיסטורית. רבים מתחו ביקורת על אי-דיוקים כאלה ואחרים. חשוב להעיר על כך בסדרה כה יומרנית, אך זהו לא לב העניין. מי שמתעניין בתקופה יחקור אותה בכל מקרה בכלים אחרים, וממילא ליוצרים ישנה החירות ללוש את ההיסטוריה כדי להעביר מסר זה או אחר, או אפילו לערבב בין הזמנים. למרות שהייתה לה עמדת יסוד מרתקת - הפניית הזרקור אל החיילים במקום אל הגנרלים וראשי המדינה - אחת הבעיות נבעה מהמסר שנובע מהפרספקטיבה הצרה: מהיעדרו של העורף, מהיעדרן הכמעט-מוחלט של נשים, מדלות הדילמות והקונפליקטים הפנימיים. ניתן היה ליצור עוד נראטיבים אחרים שהיו מאתגרים עוד את הסיפור הראשי. כלומר, הבעיה ב"שעת נעילה" אינה עיוות ההיסטוריה, אלא בהצגה שטוחה של אירוע רב-פנים בהרבה.

ועם זאת, כסדרה שמצהירה על עצמה כאירוע לאומי, "שעת נעילה" יכולה לרשום לעצמה הישגים כבירים בתחום השיח הציבורי. חשובה במיוחד התרומה של הסדרה בעניין הדיון על הלם קרב והעיבוד של הטראומה הקולקטיבית, ובמובן זה "אחרי נעילה", התכנית המסכמת של קובי מידן בסוף כל אחד מהפרקים, שעסקה בעיבוד הטראומה, הייתה כלי משמעותי במאמץ הזה. "שעת נעילה" הצליחה לעורר דיון ועניין באירוע היסטורי בן כמעט יובל, לגרום לצעירים לחקור אותו ולמבוגרים לפתוח את הפצעים שלהם מאז - וזהו, ללא שמץ של ציניות, פשוט הישג ענק.

עוד בוואלה!

"ההפקה אבלה וכואבת": מת הקיפוד צנובר מהסדרה "שעת נעילה"

לכתבה המלאה
נפלאה. גילי איצקוביץ', "מותק בול באמצע" (צילום: מיכה לובטון)

8. מותק בול באמצע (כאן 11)

נקודת הפתיחה של "מותק בול באמצע" הקנתה תחושה כה חלושה, עמוסה בבדיחות גיחי גיחי שהחלו כבר בשמה ובשם הגיבורה, בגילומה הנפלא של גילי איצקוביץ'. די מהר התברר שאפשר לסמוך על שמואל הספרי, שכבר לפני עשור סיפק סאטירה טלוויזיונית מזוקקת בדמות "פולישוק". קשה לא להתאהב בדמותה של מותק שלי מרדכי (עדיין שם נוראי, באמת, אין שום תירוץ). האיכויות הגולמיות שאיצקוביץ' הביאה לתפקיד מתפתחות ככל שהסדרה מתקדמת.

בהרבה מובנים, הספרי מתייחס לכל הצופים שלו בתור "סוכריות הזעם", הילדות שמעריצות את פליטת הריאליטי הצעירה, מפני שכולנו כאלה. הוא עושה את זה בלי להיות דידקטי או מטיפני, אלא באמצעות דמויות שקשה שלא להתאהב בהן. להבדיל מפולישוק ההוא, מותק באמת רוצה להשפיע לטובה. חשוב יותר, מותק באמת רוצה ללמוד ולשפר את המערכת. אל תתבלבלו מעיניה היפות, מדובר באחת הדמויות החתרניות בתולדות הטלוויזיה שלנו. זאת שלא רק מדברת על שקיפות, אלא פועלת למענה כערך עליון.

כמו "סוכריות הזעם" ששוטפות את המסך לאורך העונה עם טוקבקים קורעים (חזרו וצפו בקטעי הסיום של הפרקים אם פספסתם), רוב הישראלים נחשפו לעבודת הכנסת בעיקר ממשדרי חדשות פופוליסטיים וצהובים שמתייחסים לאמירות נבובות של פוליטיקאים עלובים. מדהים שדווקא תכנית בידור קלילה באופיה חושפת באומץ איך שתדלנים השתלטו על ועדות הכנסת, איך עבודת האופוזיציה רוקנה מתוכן ואיך טובת הציבור נמכרה למען אינטרסים זרים.

(עמית סלונים)

עוד בוואלה!

בול בפוני: הסוף של "מותק בול באמצע" הזכיר לנו שלא מדובר בקומדיה, אלא בסדרת אימה

לכתבה המלאה
מרחיבה את הפרספקטיבה. "לבנון - גבולות הדם" (צילום: ארכיון תאגיד השידור הציבורי)

7. לבנון - גבולות הדם (כאן 11)

התזמון לא שיחק לטובת "לבנון - גבולות הדם", סדרת הדוקו המגוללת את תולדות הסכסוך המדמם שלנו עם השכנה מצפון, שעלתה חודשים לאחר ששלל פרויקטים טלוויזיוניים עלו לאוויר במלאת חגיגות 20 השנים ליציאה מלבנון. אלא שהיא עולה על היצירות הקודמות בנושא הזה כמעט בכל פרמטר של עשיית תיעודית.

השם שלה אולי מטעה, על שני חלקיו. ראשית, הקו-פרודוקציה הבינלאומית הזאת אינה עוסקת בלעדית בלבנון ובהיסטוריה והפוליטיקה שלה, אלא באופן שבו הכוחות הפועלים בה וישראל צעדו בעוז לתוך אסון הומניטרי. ובאשר ל"גבולות הדם" - הרי שמעלתה של הסדרה הוא שאינה מצייתת לשום גבולות שכאלה, לא בזמן, לא במקום ולא בכלל. גם בלי לחדש יותר מדי מבחינת מידע, שהרי ככלל הדברים ידועים, חשיבותה הוא במסגור, בעומק ובהיקף. הטענה המרכזית של הסדרה, אם אפשר לומר זאת, היא שהסכסוך בגבול הצפון אינו מוגבל לשתי מלחמות ואינו בשום אופן "הסתבכות" שנבעה משיקול דעת לקוי באופן חד פעמי, כי אם תוצר של שנים ארוכות של ערבוב בין אסטרטגיה, פנטזיה, אידיאולוגיה, לאומנות וחולשות אנוש.

אם בעבר הסיפור הזה סופר מנקודת מבט ישראלית-צה"לית בלבד, לכל היותר בתוספת סמלית של אנשי צד"ל, הישגה העיקרי של הסדרה הוא בהרחבת הפרספקטיבה לא רק במרחב הזמן אלא גם בריבוי הקולות, ובאמצעות רשת של כלל הקולות האלה נחשף הסיפור המלא - וזה סיפור נורא. אמנם חסר ב"לבנון - גבולות הדם" מבט מעמיק יותר אל העורף הישראלי ואל התחום התקשורתי-תרבותי, שכרגיל נרמס תחת הנרטיב הצבאי והגיאו-פוליטי, וגם המערכה האחרונה שלה חלשה; ועדיין - רק לעתים רחוקות עולה כאן סדרה תיעודית ברמה כזאת, ובפרט בנושא כל כך טעון ומייאש.

אי אפשר להתכחש לכך שזה עובד. "בני אור" (צילום: נטי לוי)

6. בני אור (יס)

כמו "בלאקספייס" לפניה, "בני אור" קרצה לנוער אחרי שנה שבה המסגרות והסמכויות קרסו, וכל המסלולים "הנכונים והבטוחים" התגלו ככאלו הנשענים על מציאות שברירית מאין כמוה. על המצע הזה התפתחה פנטזיה שמאפשרת לנערים, גיבוריה של "בני אור", לא רק את כל מה שאסור - סמים, אלימות, קרבות רחוב - אלא מרד מעמדה אקטיבית, של מי שיש לו שליטה וכוח במתרחש. המבוגרים עצמם אימפוטנטים, חלשים, חסרי יצירתיות - הורים, מורים, סטודנטים, אנשי חוק, עבריינים מבוגרים - לא יכולים לשבעה טינאייג'רים עם ביטחון עצמי. הילדים משחקים מבוגרים, ולא במקרה הם מזכירים להרצל העבריין את "בעל זבוב".

הרעיון הזה עובד בעיקר כמרקם הגדול מסך חלקיו, כפי שמתגלה כשפורטים את הסדרה לאלמנטים מצומצמים יותר. הרי לבד מאלי, גיבור הסדרה, אין בסדרה דמות עגולה אחת עם מניעים ומאפיינים רב ממדיים. קווי עלילה אחדים נזנחים, ואחרים מופרכים לחלוטין או קלישאתיים ושטחיים, שמוצלים על ידי מעט מדי דיאלוגים ביקורתיים ומודעים. גם רוב תצוגות המשחק פושרות ברובן, והופעות האורח של מפורסמים בתפקידים אקראיים אולי מפתיעות, אך בדרך כלל לא משכנעות ואף גורעות מהניסיונות שלה להציג עולם ריאליסטי כביכול.

ובכל זאת, זה עובד, וקשה להתכחש לכך. גם בזכות קצב אירועים מסחרר, הכריזמה של הנערים והתושייה הבלתי נגמרת שלהם שמצליחה כמעט תמיד לסובב את המציאות לטובתה נגד כל הסיכויים, וגם אם סופה לא מבטיח עתיד טוב במיוחד לגיבוריה.

תחושת אותנטיות יוצאת דופן. "המפקדת" (צילום: משה נחומוביץ')

5. המפקדת (כאן 11)

על אף שיש בה משהו כל כך מוכר, כי הרי כל העם צבא, "המפקדת" היא משהו חדש, מדויק, מצחיק וייחודי. יש בה מיזוג מוקפד ומכוון של מרכיבים שיוצרים רוב הזמן תחושת אותנטיות יוצאת דופן. היא מחושבת, חכמה ועתירת ניואנסים, מלאה בעגה צה"לית ספציפית שאינה טורחת להסביר אלא מצפה שנבין מההקשר, ובאופן כללי סומכת על האינטליגנציה של הצופים. האופן שבו התסריט בונה את העולם האבסורדי הזה - שבו נערות נאלצות פתאום להתקלח ביחד, מצייתות לנערות אחרות רק כי התגייסו לפניהן ו"מקבלות" אותן בזעקות "הקשב" - משחזר מול עינינו את היקום המקביל המופרך שהוא בסיסי טירונות 02.

הטוויה העדינה ניכרת בסדרה כל הזמן, ויותר מכל בדמותה של נועה. סער אדירה בתפקיד שמטבעו הוא מאופק, מעבירה כל העת את ההתנגשויות התמידיות הטמונות בדמותה ובסובב אותה. על פניו צה"ל הוא המקום המושלם עבור אישיות כמו שלה, נוקשה ועקשנית. אבל כידוע, הצבא רחוק מלהיות מופת להיגיון. ההיצמדות של נועה לפקודות ותקנונים וחוקים, הדחף שלה למצוא "כשלים" ודרכים "לתקן" ו"לשפר", גם במחיר כעס של פקודותיה ומפקדיה - הכל חלק מהצורך שלה להסדיר עולם לא באמת מוסדר.

ככל שהיא מתקדמת, מתברר ש"המפקדת" היא לא סיפור על מישהי שמצליחה כנגד כל הסיכויים, אלא על צעירה עם כישורים חברתיים אפסיים, קצינה שלא סיימה השלמה בגלל סוציומטרי, שאיכשהו הצליחה בכל זאת להתמצב בתפקיד פיקודי בצבא ההגנה לישראל. והיא גם סיפור על צעירה אבודה, טובעת, "יצורה", מכמירת לב, שחייה הן כמיהות בלתי מושגות.

מיטיבה לשחק בין הנאמר לנסתר. "שבאבניקים" (צילום: הוט)

4. שבאבניקים (הוט)

העונה השנייה של "שבאבניקים" פתחה את אופקיה של גיבוריה בעל כורחם - מהישיבה שהושלכו ממנה הם עקרו לרחביה, מעוז החילוניות הירושלמית. למרות השינוי בנוף, אופיה של הסדרה לא השתנה. המשחק הנצחי בין קסמו של החטא לתכליתה של האמונה, בין אשכנזים למזרחים, ובין המעמדות המובנים והנוקשים של החברה החרדית - הכל עדיין כאן, ואליהם נוספים ביתר שאת עניינים של הלב, כמתבקש מבחורי ישיבה בגיל כה מופלג.

בפרק השישי של העונה, שלומי זקס השדכן (גורי אלפי, פעם שנייה במצעד מתוך שלוש) מסביר לקבוצה של חילונים את משנתו בנוגע להלכי האהבה והשידוכים במגזר החרדי. "זאת, גבירותיי ורבותיי, רומנטיקה אמיתית", הוא גורס. "מה שאתה לא אומר ולא עושה חזק פי אלף ממה שאתה אומר ועושה". במשפט הזה מזקקת "שבאבניקים" את מהותה: על פניה סדרה קצבית, קולחת ומסוגננת, שלמרות זאת מיטיבה לשחק בין הנאמר לנסתר, ועושה זאת באופן שמחזק את שניהם.

בעיקר, "שבאבניקים" מפליאה לרתום את סערות הנפש הצנועות של גיבוריה ולהפוך אותן לדרמה אמיתית, נוגעת ללב. הריגוש העצום שפורץ מחיבוק ראשון ואסור עם בחורה, או לחילופין המצפון המייסר על חטאים שעבור רוב האנושות אין בהם ממש - רגעים יפים מאוד, משוחקים נהדר, שמחדדים את מעלותיה של הסדרה. בפער הזה שבין הכיף המובנה והמוחצן של "שבאבניקים", לבין יכולתה לתווך לנו את המינוריות רבת העוצמה של דמויות ומצבים נוכרים, שוכן כוחה הגדול והמענג של הסדרה.

חייבת להפוך לסדרת פולחן. "החנות שיש בה הכל" (צילום: מיכה לובטון)

3. החנות שיש בה הכל (כאן 11)

יש באמת משהו נפלא בעצם קיומה של תוכנית חריגה כל כך כמו "החנות שיש בה הכל". מחזמר מופשט, אירוני והומניסטי על חנות שיש בה באמת הכל - ממחלקת "דברים רומנטיים" דרך "חיות בית" ועד "דברים גדולים מדי", ובעצם נוגעת בכל סוגי האינטראקציות האנושיות שיכולות (ושלא יכולות) להתרחש במקום כזה.

מה שנחזה בתחילה כהתרחשות רגילה בין מוכרים ללקוחות, מסתבר מדי פרק כאירוע סוריאליסטי, מופשט, שמחטט בפצעים פרטיים ולאומיים. בסופה של הסדרה מופיעים גם הרגעים הנוגעים ביותר ללב שנכתבו לטלוויזיה המקומית על החיים תחת הקורונה. זאת סדרה צובטת, ולעתים קודרת, אבל גם מצחיקה נורא - והשירים נהדרים.

לא מפתיע בעליל, אם כן, שבין העומדים מאחוריה נמצאים התסריטאי/סופר עוזי וייל והבמאי איתן צור, אנשי "החמישיה הקאמרית", והטרובדור שלום גד ("בסוף המדבר"), שהשירים שיצר כאן משתלבים היטב בשטף היצירה המפעים שלו בעשור האחרון. החבורה הזו גיבשה לצורך העניין אוסף יוצא מן הכלל של שחקנים שגם שרים, כשאת ההצגה (והחנות) מנהל חי מאור, וסביבו, מאפרת בן צור ועמית אולמן ועד גרייניק ואלתרמן בהופעת אורח, חגיגה של ממש.

מעטים צפו ב"החנות שיש בה הכל", אבל אם יש צדק בעולם היא תהפוך לסדרת פולחן, והשירים מתוכה יקבלו גם גרסה בימתית מתבקשת.

קצוות של קרחונים. "הטבח" (צילום: אוהד רומנו)

2. הטבח (יס)

אין ספק שהדרמה בכיכובם של גל תורן וגורי אלפי (בפעם השלישית במצעד!) היא לא לכולם. בעדינות רבה ובתבונה משרטטת "הטבח" את הכרסום המתמיד באגו של גבר שהולך ומאבד את מעמדו, ולצדו גבר שכבר איבד את מעמדו ונאלץ להתחיל מחדש.

כבר מנקודת המוצא שלה, "הטבח" היא סדרה של קצוות קרחונים, של השתקפויות וניגודים, של אנשים שתולים את הציפיות שלהם בדברים ובאנשים אחרים. סדרה עדינה עדינה עדינה על משברים אפורים - או אפילו, אפשר לומר, על כמעט-משברים אפורים, כי רובם לא באמת מתממשים בסופו של דבר, אלא בעיקר גואים בנשמות של הדמויות ומתבטאים בדיאלוגים של הברות או ויכוחים מהירים. צופים רבים תפסו את הגישה הזו כהיעדר עלילה, וזה לגמרי מובן, אבל מי שמתמסר קולט את הלכידה של משהו הרבה יותר רחב, יפה ונוגע על הקיום האנושי.

"הטבח" מורכבת מכל כך הרבה ניואנסים אנושיים ומציאותיים עד שהדברים הכי פרוזאיים בה מרגשים. למשל בפרק האחרון - אימג' של אחד הגיבורים מתמוגג מהילדה שלו בתחרות הטניס, רגע אחרי שהצליח לשכנע אותה לא לוותר עליה רק בגלל שהוא עצמו איחר. אילו מין רגעים אלה שלא קורה בהם כלום? אבל זו סצינה שהיא עולם ומלואו - גם כובשת בפני עצמה, וגם התגלמות סופה של קשת עלילתית לדמות שהתעשתה על סדרי העדיפויות בחייה.

מה שכן, לא מעט נקודות יורדות לסדרה על הזנחה פושעת של הדמויות הנשיות - פספוס לא ייאמן במיוחד בהתחשב בכך שעם יוצרי הסדרה נמנית גם אישה. זה משהו שהעונה השנייה חייבת לתקן.

עוד בוואלה!

מאסטר שף: "הטבח" רוקחת תבשיל טעים מהמרכיבים הכי יומיומיים

לכתבה המלאה
בוהקת מעל כל שנת הטלוויזיה הזאת. "חזרות" (צילום: ראובן קסטרו)

1. חזרות (כאן 11)

בשיחת ווטסאפ פרטית בין שני מדרגי המצעד הזה, אחרי הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של "חזרות", כ"ג חשוון התשפ"א, כתב האחד "סדרת השנה" והאחר השיב בלקוניות "כן". בעשרת החודשים שחלפו מאז ועד היום התווספו ל"חזרות" עוד שבעה פרקים, שמונה פרסים וענן שחור שמעיב עליה בדמות ההודעות המטרידות ששלח ארז דריגס. ואף על פי כן, "חזרות" ממשיכה לבהוק מעל כל שנת הטלוויזיה הזו, ממש כשם שבהקה מעל עצם הקונספט שלה.

עוד בוואלה!

בין קומדיה קורעת לכנות שורטת: 7 הרגעים שהפכו את "חזרות" לסדרה כל כך נפלאה

לכתבה המלאה

על פניו הפרמיס שלה נשמע נישתי: זוג מחזאים שאך זה נפרד (נועה קולר ודריגס, שמככבים בסדרה ויצרו אותה עם אסף אמיר, שגם הפיק אותה) מקבל סוף סוף את ההזדמנות שלו לפרוץ מקצועית, ביחד. בפועל התוצאה חכמה, מצחיקה, מרגשת. "חזרות" פורסת רבדים על גבי רבדים שמחדדים שוב ושוב את אותו סיפור אמיתי, או כאילו-אמיתי. וזו גדולתה של הסדרה: השכבות שהיא מציעה על הסיפור הקיים מבהירות כי היא הרבה מעבר ליצירה שעוסקת במלאכת ההתכוננות. היא סדרה על הנטייה האנושית לשוב אל אותם דפוסים מוכרים, על הקושי להתנער מהפגמים שבנו ומהדברים שחשבנו שמגדירים אותנו, על הניסיונות להנדס בדעתנו היסטוריית מה-אם. מאוד לא חשוב אם כל ההתכתבויות של הסדרה עם המציאות התרחשו אחד לאחד. חשוב שהן מקנות תחושה של אמת, שרגעי הקסם שהן יוצרות אמיתיים.

יש גאונות אמיתית בהילוך הקליל שלה, כאילו זה עניין של מה בכך, על כל הקווים ששרטטה לעצמה: בין פאתוס לבין פאתטיות; בין התיאטרליות המובנית בעולם שהיא מתארת לבין האיפוק והאגביות האפקטיביים כל כך של הקומדיה שלה; בין המבט הציני על אחורי הקלעים לבין הלב הפועם כמתבקש מסדרה שבמרכזה סיפור על מערכת יחסים, מתובל כל העת בחמלה ובמתיקות. הכתיבה המעולה ומלאת הפנינים, המשחק הטבעי של כל המעורבים - הכול חובר כדי ליצור סדרה נפלאה. אפילו מושלמת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully