בין קומדיה קורעת לכנות שורטת: 7 הרגעים שהפכו את "חזרות" לסדרה כל כך נפלאה

קשה מאוד לזקק את הרגעים הכי טובים בסדרה שכל כך שופעת בכאלה. פשוט יש הרבה יותר מדי כאלה ב"חזרות", הדרמה הקומית של נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר, שהסתיימה הערב (שני) בכאן 11. איך אפשר למשל לא להכניס את הרגע שכבר הפך לקלאסי, "אני נינה!"? או את צמד השחקנים הקשישים שממחיזים סצנה מתוך "אחד פלוס אחת"? לא פשוט, אבל מה שניסינו לעשות כאן הוא לבחור את הסצנות שגילמו בתוכן דברים גדולים יותר, כאלה שמכילים בתוכם גם את הרגעים הקטנים והאדירים האחרים, וגם את התמצית של "חזרות" כולה.

השיחה שאיריס (קולר) כפתה על תומר (דריגס) במכונית סומנה בקלות כרגע השיא בשלושת הפרקים הראשונים של העונה, שנשלחו למבקרים מבעוד מועד. השילוב בין היחסים הנשברים להתנהלות המעט-מופרעת של איריס הופך את הדקות האלה לדוגמא אולטימטיבית ראשונה לאופן המדהים שבו "חזרות" ממזגת בין נפיצות רגשית לקומדיה מעולה.

מעבר לכך שהשיחה מניבה את אחת השורות הטובות בסדרה - "אני רוצה לעזור לך אבל אין לי אינטרס!" - כולל ביצוע נסער ומושלם של קולר, בפרק האחרון היא מתגלה כנבואית. איריס אמרה אז לתומר בפירוש שהוא ירצה לחזור אליה והיא כבר לא תהיה שם, הוא אמר לה שהוא לא בטוח שהוא אוהב אותה והיא משיבה לו שהיא כן בטוחה. ואכן, מתברר שצדקה בכל דבריה. בין אם תומר משכנע את עצמו ובין אם באמת סוף סוף נפל לו האסימון, בסופו של דבר הוא אכן מתחנן לחזור אליה.

אולי הדבר הכי חשוב שנאמר בשיחה ההיא: "צוץ, זה נועד להיות". אמת שאולי לא מתבטאת באהבה רומנטית, אלא באיזושהי הרמוניה מקרטעת בין שני האנשים האלה, שמניבה משהו גדול ונצחי עוד יותר.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

"אני נינה!", התעקשה מיה (אגם רודברג) ללא הועיל בשלב מוקדם יותר של הסדרה. אבל כמו שהבהירה לה ורה (יבגניה דודינה), היא לא. חסר בה משהו מהותי, מלוכלך, פגום. על כן במודע מיה מטילה מום בחייה המושלמים ושוכבת עם יובי (אסף פרי), חברו הטוב של ארוסה, האיש שעד אז ראה בה בעיקר את הדופי ולא חסך את דעתו עליו.

כבר באותו יום האקט הזה הוכיח את עצמו עבור מיה. תרגיל של תומר במהלך החזרות גרם לה להיזכר בשורש יחסיה עם רעות ("הוא מהגליל"), בחיבור ביניהם, בסוד שהיא מסתירה ממנו. ואז, כשהיא אומרת "סליחה צוץ" בתפקידה במחזה, יוצא מתוכה חספוס אמיתי, ייסורי מצפון. במקום לתעל אותו אל הרגע כמו שהיא אמורה, מיה שועטת אל מאחורי הקלעים ומתקשרת אל רעות. היא מודה לו שהוא מאפשר לה להיות עצמה ואומרת שהוא מושלם בשבילה, דמעות זולגות על לחייה. רק שכל הזמן הזה, בעודה מפארת אותו, היא בוהה בעצמה במראה, כמו בוחנת את הרגש החשוף שוורה דיברה עליו, אפילו מרוצה בגללו. ידיה נעצו סכין בגב של האיש הזה שלכאורה היא כל כך אוהבת, ומיה אוהבת את מה שזה גורם לה להיות.

החיבור הזה בין מיה ליובי, איבה בין גבר לאישה שהופכת לתשוקה, הוא קלישאה עצומה, אבל אפילו ממנה מצמחת "חזרות" מורכבות וכנות של ממש, עדות נוספת לתבונה הרבה שלה.

דמותה של קארינה הפכה לאורך העונה הראשונה של "חזרות" לחביבת הקהל, ובצדק מוחלט. היא כל כך מתוקה ושולית מטבעה, דמות רקע קלאסית. בוודאי הכרתם איזו קארינה בבית הספר ובצבא ובעבודה, היא הייתה שם בסביבה והשתלבה איתה. זה חלק ממה שמיד הפך את הדמות למוכרת ואמיתית, כמובן גם בזכות משחקה המדויק של דניאל שפירא.

אבל קארינה היא גם הרבה יותר מזה. המינוריות שלה - כמו גם של שראל עוזר הבמאי (בן יוסיפוביץ' הנהדר) - מחדדת עד כמה היא כתובה ומגולמת בניואנסים מבריקים שהופכים את היקום של "חזרות" לשלם. במעט שיש לקארינה, הפרק השביעי הוא נקודת המפנה של דמותה. בחתונה של מיה, איריס פתאום תופסת את עפר (איתי תורג'מן) איתה בתא השירותים. השחקן המבויש מצטדק ומבטיח לאיריס שזה סתם, ממש סתם. ואז, לראשונה בהיכרותנו עם קארינה המופנמת, אנחנו רואים אותה עומדת על שלה, ועוד בפני מישהו שלכאורה מצוי בעמדת כוח גדולה בהרבה משלה. אסרטיבית ומכמירת לב בה בעת, היא מתריסה בפני עפר "אתה סתם" ועוזבת.

בפרק האחרון של העונה אף מתברר שזה היה חלק ממגמה. קארינה, שנראתה בתחילה כעלה נידף ברוח, הטמיעה דבר או שניים מהבוסית שלה וכעת לא מתקפלת בפני אף אחד. אין יותר חינמים, גש לדבר בעצמך עם ורה - וכל זה בלי לגרוע מעדינותה. אולי לא נכון לייחל שדמות שולית מעצם היותה תזכה לנפח גדול יותר, המנות המדודות האלה הן בוודאי חלק מחוזקה, אבל הלוואי שהעונה השנייה תקדיש לה לפחות פרק שלם, כזה שיביא את הדברים מנקודת מבטה.

אפשר שזו הסצנה העצובה ביותר בכל עשרת פרקי העונה הראשונה. עזרא הקשיש (יוסי סגל, כבר בן 83 יבדל"א) מבין שהגיע לסוף דרכו המקצועית. הקהל כבר מעיר שהוא מבולבל. גם ורה מציגה כאן לראשונה צד אמפתי ואנושי חף מכל ציניות כפי שלא ראינו אצלה עד אז. זו סצנה שמגלמת בה את שאר הפרק, החוסה בצילו של הכליון וההידחקות אל השוליים - הדמנציה המתגברת של עזרא מתיישרת עם זו שבמחזה השני של איריס, המזכה אותה בשבחים מצד ורה בעוד תומר נותר בצד; ועפר שמגלה כי הסדרה בכיכובו הרגה את דמותו.

תחת העננה הזו הגיעו לשיאן מספר עלילות לקראת הישורת האחרונה של העונה: תומר המנשק את איריס ואז מתפוצץ עליה ועוזב, עפר שמגיע לדירתה ומתחנן בפניה בתשוקה נואשת. בשל הצימוד לענייני המוות, כל שבירות הכלים והדרמות נראו כמו נסיונות פראיים לתפוס את החיים. לעומתם הפרספקטיבה של איריס, כפי שהגדירה אותה באוזני שרה הבוכייה, ממחישה באיזה מקום בריא ושלם היא נמצאת: "כולנו יודעים שנמות בסוף, מה, זה הורס לנו הכול?".

הפרשנות של תומר למחזה מלכתחילה נטתה לדרמטיות. בסצנה שהוסיפה איריס בפרק החמישי, זו שבה היא נרדמת באמצע סקס, הוא התעקש לשאוב משחקניו את הרגש הכי כן שמסתתר בהם. בפרק התשיעי, כשהוא כבר לא הבמאי יותר, הוא עדיין עושה את זה אבל ההקשר שונה. בתחילת הפרק הוא ואיריס נמצאים בפגישת גישור - מתברר שתומר תבע להוסיף את שמו כשווה זכויות לכתיבת "אחד פלוס אחת". לבסוף, על סף דמעות, הוא אומר את האמת: "המחזה הוא לא חצי שלי, אבל אני חצי מהמחזה".

ברגע הזה לראשונה זה זמן רב ניכר עומק בתומר כדמות. עומק שגם צובע את מה שבא לפני כן, בהם גם נטייתו לבימוי מעורטל, ככזה שנובע מתחושותיו המבולבלות כלפי הקשר בן חמש השנים שלו עם איריס. בהתאם, המראה של מישהו אחר מביים את המחזה שתומר הוא "חצי ממנו", בוודאי צורב מרות, בפרט כשהוא לוקח את זה למחוזות פינג פונג מהירים וגרוטסקיים. כאשר תומר יושב עם מיה ועפר בבית הקפה ומביים אותם עם הפאוזות השקולות - סצנה שבה תורג'מן ורודברג שוב מפגינים משחק מעולה - פתאום אותן מילים בדיוק מקבלות משמעויות שונות לחלוטין. זה בדיוק התפר שעליו מתנהלת "חזרות", בין סקרובול מצחיק לכנות שורטת, שהופך אותה לכה נפלאה.

במשך שתי דקות וקצת, בשוט אחד רציף שלא מש מעפר לרגע, מדגיש את מקומו באור של זרקור שאין לו שום רצון להיות בו, השחקן מציג את עצמו בפני קבוצה של מכורים למין. הוא מתחיל בלומר שהוא לא בטוח שהוא שייך לשם, שאצלו זה אחרת, "לא בקטע רע". הוא מתאר את חיבתו לחיים כרווק הולל, אבל לא משהו יוצא דופן. הסתבך לאחרונה בגלל הודעות, אבל לא משהו חריג, פייסבוק, אינסטגרם, כאלה. ואז מבליח בדבריו לפתע "אולי הגזמתי טיפה". והוא ממשיך ומתכחש, ואז מאבד את חוט המחשבה, ומתעשת ומספר שהיה אצל זונה "פתאום, לפני חודש", עד שלבסוף הוא מודה: "אולי קצת כן הלכתי לאיבוד". זהו מונולוג סתור ונוגע ללב, מגובה במשחק מלא נשמה של איתי תורג'מן, המביא את סיפורו של עפר אל שיא רגשי.

שמענו את סצנת הפתיחה של "אחד פלוס אחת" כבר פעמים רבות בעבר, אבל כשם שהמחיש הבימוי המאולתר של תומר עם השחקנים בבית הקפה בפרק התשיעי - יש מספר דרכים להביע את אותם משפטים, כמו גם לצרוך אותם. וזוהי המהות של חזרות. לא רק הסדרה, אלא של עצם המילה הזו. המעבר של איריס ותומר לדירה משותפת - אקט עצום, מתפקע מפוטנציאל, עמוס בארגזים שמכילים הוויות שלמות - הועלה על הכתב, שוכתב ויופה לטובת מחזה שמשקף אותו ולאחר מכן גם את שאר החיים המשותפים. חילופי הדברים האלה מתקופה שכבר התנפצה מאז, שוננו שוב ושוב ושוב בתהליך החזרות הארוך, עד שמזמן נשחקו ואיבדו מהפרספקטיבה שלהם.

עכשיו, בבכורת ההצגה, המילים האלה זוכות לתחייה חדשה. הדהודים על גבי הדהודים שמתקיימים פתאום באותו חלל: הקהל ששומע אותן בפעם הראשונה, השחקנים שחיים אותן בצורה חדשה לחלוטין, ושני אלה שבכל זאת חתומים עליהן ביחד, עומדים אחד מול השני בשולי הבמה, בלתי נראים, ואומרים אותן זה לזה בלי קול. וכזכור, יש בה גם שכבת מטא הנובעת מכך שכל זה נובע מהיחסים האמיתיים הנושנים של נועה קולר וארז דריגס.

בניגוד לפולמוס הפינג-פונג לעומת הפאוזות, במקרה של סצנת הלחישות קשה לדמיין דרך שבה היא לא תהיה טעונה בעוצמה. היא כזו כבר בשלב התסריט. היא יכולה הייתה להיות שוברת לב לו איריס ותומר היו שניהם בדמעות. היא עשויה הייתה להיות עצובה אם אחד מהם היה מפורק והשני לא. אבל היא לא. היא השילוב המושלם בין המתוק למריר. השניים מבצעים את הדיאלוג בחיוך, בחיבה הדדית, בקסם גדול. ומה שכה יפה הוא שכל הרבדים והחזרות של האירוע הזה - של הסדרה כולה, של המציאות עצמה - אצורות בשיחה האילמת ביניהם. באמצעות אותן מילים שחוקות הם אומרים אחד לשני את מה ששוכן תחתן: הזמן שחלף מאז שנכנסו לדירה ומאז שנפרדו, התמורות שעברו שניהם, ההתבגרות, ההתפכחות וההשלמה.