ראש נצנץ

כן. ריצ'רד גיר, רנה זלווגר וקתרין זיטה ג'ונס באמת שרים ב"שיקגו". אפילו, ליתר ביטחון, איפשהו באמצע כתוביות הסיום, כתוב "שירה וריקוד של רנה זלווגר: רנה זלווגר", וכך גם לגבי האחרים. יש גם לציין שהם עושים עבודה לא רעה בכלל.

מיוזיקלס הם בדרך כלל סרטים ממש כיפים. אמנם בשנים האחרונות הכפישו קצת את הז'אנר עם כל מיני "מולין רוז'" (שהיה טוב כי הוא היה לא ייאמן, לא כי הוא היה טוב) ו"רוקדת בחשיכה" (המעצבן) ו"אוויטה" (אין צורך להסביר), אבל יצאו גם כמה הברקות, ובראשן – "סאות'פארק" ו"שיקגו". "שיקגו" מספק את הסחורה במלואה. יש לו את כל הרעש והנצנוצים שצריך, הוא קצבי, מצחיק וכיפי, הוא זוכר שהוא הגיע מהתיאטרון, אבל גם לא שוכח שהוא סרט קולנוע. אם לדקדק, "שיקגו" הוא כל מה שסרט בידורי צריך להיות. וזה הרבה.

פחות או יותר כל מי שהיה בקולנוע בשנה האחרונה כבר ראה את הטריילר ויודע מה קורה ב"שיקגו". רוקסי הארט (זלווגר) וולמה קלי (זיטה ג'ונס) מתקוטטות בבית הכלא על תואר רוצחת הג'אז הלהיטית של שיקגו ועל חסדיו של העו"ד החלקלק בילי פלין (גיר). לצידם מפזזים גם קווין לטיפה בתפקיד הסוהרת וג'ון סי ריילי בתפקיד קלאסי לג'ון סי ריילי.

לא ראיתי את גירסת הבמה של "שיקגו", כך שאין לי מושג מה היה במקור ומה השתנה בעיבוד הקולנועי, אבל בעיניי זה לא משנה את התוצאה הסופית. מה שלא יהיה לא מפחית מהקרדיט המגיע לבמאי רוב מרשל, שזהו, אגב, סרטו הראשון. "שיקגו" מצליח להיות קולנוע אפקטיבי מבלי להתכחש לשורשיו התיאטרליים. מרבית הקטעים המוזיקליים מתרחשים בראשה הקודח של רוקסי, החיה בפנטזיה על תהילה קברטית. בחירה זו מספרת באופן מאוד קולנועי את הסיפור דרך עיניה הפעורות של הדמות הראשית.

השימוש במצלמה בסרט הוא מאוד בסיסי. כמיוזיקל העוסק בעולם הבמה, התנתקות מהסגנון הפרונטלי של התיאטרון היתה פוגמת בו. כקונטרה העריכה מאוד מורכבת ומדויקת, והיא בין המרשימות של הזמן האחרון.

דווקא השירים פחות מצאו חן בעיני. המוזיקה טובה, אבל קשה להשוות את מילות השירים כאן לאלו ב"חנות קטנה ומטריפה", למשל, או ב"סיפור הפרברים", שם הן לא רק כיפיות ומצחיקות אלא גם מתוחכמות מאוד, ופותחות חלון לעולמן של הדמויות. זאת להוציא שני שירים מעולים – "טנגו בית הסוהר" ו"שנינו שלחנו יד לאקדח", שעומדים בכל הדרישות. בפסקול יש גם גירסת היפ הופ חמודה ל"טנגו בית הסוהר" בביצוע ליל קים, מייסי גריי וקווין לטיפה, ושני קטעי ג'אז טובים של דני אלפמן.

הסרט נפתח בהופעה מעולה של זיטה ג'ונס שלא מפסיקה להפתיע כאן לטובה. אמנם בעברה, כך אומרים, היא היתה נערת מקהלה, אבל עדיין קשה להאמין עד כמה היא מוצלחת ומרשימה פה. סצינת סטפס בית המשפט של ריצ'רד גיר היא מהרגעים הקצביים והמבריקים שנראו בשנים האחרונות. דמותו כאן היא פארודיה על כמה מתפקידיו המפורסמים, ורק בשביל לשמוע את קולו המאנפף שווה ללכת לסרט. בהקדם.