פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להפוך את המילים לדם

      עידו הררי על ראיית העולם הנאצית, בעקבות ספרו המרתק של בעז נוימן

      את המסה "הקיפוד והשועל" פותח הפילוסוף הבריטי ישעיהו ברלין בשורה מאת המשורר היווני ארכילוקוס: "דברים הרבה יודע השועל, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול". בעיניו של ברלין, המשל הזה משמש כדי להדגים הבדל יסודי בין שני סוגים של תפיסות עולם: תפיסת עולם מורכבת, דיאלקטית, לפעמים בעלת סתירות, ומולה תפיסת עולם אחדותית, בהירה וחובקת כל. ספרו של בעז נוימן, "ראיית העולם הנאצית – מרחב, גוף, שפה" (אוניברסיטת חיפה - ספרית מעריב), מציג את הנאציזם כתפיסת עולם שיכולה להיות האב-טיפוס של הסוג השני. והמושג המרכזי של ראיית העולם הזאת הוא – באופן מפתיע ומזעזע – מושג החיים.

      כותרת הספר, ראיית העולם הנאצית, מתבססת על האופן שבו הנאצים עצמם ראו את שיטתם: לא אידיאולוגיה, לא תיאוריה, לא פילוסופיה ובוודאי לא פוליטיקה. המילים "ראיית עולם" נוגעות לשני היבטים מהותיים לנאציזם: ראשית, העולם. השימוש במילה הזאת ממחיש את התפיסה האורגנית של הנאצים. הכל קשור בכל, הכל חלק מעולם אחד חי ונושם. שנית, הראייה. בניגוד לתיאוריה או לפילוסופיה, בעיני הנאצים לא צריך לחשוב או לנתח את העולם. צריך פשוט לראות אותו. תפקידו של הנאציונל-סוציאליזם הוא להסיר את המסכות שהניחו שנים של חשיבה בורגנית, ליברלית, נוצרית ויהודית על העולם כפי שהוא. אז אנשים יביטו ויראו באמת, וממילא יבחינו שהעולם הוא חי אורגני אחד.

      מתוך ראיית העולם הכוללת הזו, בעז נוימן עוסק בשלושה היבטים: המרחב, הגוף והשפה. הרעיון שלו הוא לפרוס את ההיסטוריה לפרוסות רוחב, במקום לפרוסות האורך המקובלות. הנחתו העיקרית היא שהנאצים בנו את ראיית העולם שלהם באופן שהפך את מהות העם והאומה הגרמנית לבסיס לכל היבט של החיים. מולם, כמעין נגטיב או תמונת ראי שלפעמים אפילו אינה נראית, עומדת המהות היהודית. נוימן בוחן את ההיבטים בהם בחר לעסוק בכמה רמות, מרמת המושגים המופשטים ועד לרמה האורבנית היומיומית ביותר.

      הספר של נוימן מרתק. הגישה המחקרית שלו עוזרת להבין את הזוועות הנאציות (כמו גם, חייבים לומר, את סוד קסמן עבור הגרמנים) כמכלול אחד, אולי כפי שהנאצים הבינו את עצמם, בתוספת הרגישות המוסרית שהופכת את ההירואיקה הנאצית לרוע אנושי. אבל לא חשוב כמה נקרא וכמה נכתב על השואה ועל הנאציזם, בסוף תמיד נשאר משהו אטום ולא נגיש. גם אם לפעמים נדמה שגישה כזאת עושה מיסטיפיקציה של ההיסטוריה, הרי שדווקא הניסיון להיכנס לעומקם של הדברים, לקרוא את התיאורים המפורטים והפלסטיים ביותר של היומיום באושוויץ (ויש הרבה כאלה בספר), ממחיש עד כמה גדול הפער בין מה שהעיניים והמוח קולטים לבין מה שאפשר להכיל. לכל היותר, מצליח ניסיון כזה לאשרר את היותו של אושוויץ חור שחור בהיסטוריה ובמחשבה.

      בראיית העולם הנאצית, חשוב לומר, לא הייתה באמת הפרדה בין ההיבטים השונים שחקר נוימן. זה אולי המאפיין המובהק ביותר שלה: ראיית העולם הנאצית היא טוטלית. אין בה סתירות, אין אפשרויות, בעצם אין שינויים. את כל המורכבויות, ההבדלים וגווני הביניים שאפו הנאצים לבטל ולצמצמם לנקודת מרכז אחת, נקודה שקיבלה ביטוי מילולי בסיסמה "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד". העם הוא הגוף החי הנצחי והמוחלט, הרייך הוא מרחב המחייה של העם הזה, והמנהיג הוא זה שמאחד את העם ומוביל אותו אל עבר חייו הנצחיים במרחב ובזמן.

      כדי להפוך את ראיית העולם הזאת למוחשית, שאפו הנאצים להחזיק את העם הגרמני במצב תמידי של מתח מלחמתי. במלחמה מצטמצם הפער בין גוף לנפש, בין מילה למעשה, עד למחיקתו המוחלטת. בעצם, מתבטל הפער בין העולם לבין ייצוגו. הפער הזה, בעיני הנאצים – באמנות, בספרות, בשפה – הוא תוצאה של תפיסת עולם מנוונת, בה הפכה תיאוריה לחשובה יותר מהמעשה. ביטול הפער מאפשר לחזור ולחיות את החיים במלואם, וכך גם להחזיר את השפה למקורה הראשוני והטבעי. כי בידי הנאצים איבדה השפה את היכולת המטאפורית שלה. כשהיטלר דיבר על דם, נשפך דם. כשהוא דיבר על מלחמה, היתה מלחמה. כשאמר שהוא מקווה שיגיע היום בו יפסיקו הדיבורים ויתחילו המעשים, הוא התכוון בדיוק לזה. וכשהגיע לעמדת כוח, החלו המעשים ואושוויץ נעטפה דממת מוות.

      מול חוויית החיים הנאצית ניצבו, כאמור, היהודים. לפי הראייה הנאצית, היהודים לא מתו באושוויץ. הם הגיעו אליה מתים. מה שהתבצע באושוויץ לא היה רצח המוני, אלא טיהור מרחב החיים מגורמים שחייהם אינם ראויים שיחיו אותם. מכיוון שהיהודי לא מסוגל, מבחינה אורגנית, לחיות את החיים באמת - הוא לא באמת חי. ואם כך, עדיף לסיים את חייו המדומים. הנאצים הם אלו שהמציאו את המושג המודרני של המתת החסד. ההמתה החלה עם רציחתם של חולי נפש ומפגרים; לאחר זמן עברה גם אל היהודים. החסד, חשוב לומר, היה בעיניי הנאצים כפול: עבור הגרמנים החיים, וגם עבור היהודים המתים. הנאצים יצרו את היהודים כאחר המוחלט, כאחר שאת נוכחותו חייבים להרחיק: מהמרחב, מהשפה ומהחיים. וכפי שמותו של הגרמני אינו באמת מוות, כך חייו של היהודי אינם באמת חיים.

      זווית מרתקת על האופן בו הדירו הנאצים את היהודים מתחום החיים נמצאת דווקא בדיונם ביחס אל בעלי החיים. עם עלייתם לשלטון, הם העבירו סדרת חוקים שעסקה בהגנה על בעלי החיים. הרמן גרינג הכריז כי את מי שמתייחס אל חיות כאל "סחורה חסרת חיים" יש להשליך אל מחנה הריכוז. "החוק העממי", החוק הטבעי הלא כתוב אותו קידשו הנאצים, לא התייחס אל החיה בצורה כזאת. ההגנה על החיות, הוסיף גרינג, איננה רק כדי להגן על החיה עצמה אלא גם להיאבק באדישות, בגסות ובאכזריות של האדם ביחס לסבלה. אבל גם בקרב בעלי החיים יש היררכיה. את העכברוש, למשל, חיה טפילית שאינה רגישה לכאבים, לא רק ניתן אלא גם ראוי לחסל. בתעמולה הנאצית, העכברוש הוא דימוי נפוץ לתיאור היהודים. מכיוון שבשפה הנאצית לא היה מקום לדימוי, הפך היהודי באמת לעכברוש וזכה ליחס זהה. גם מול העכברושים היהודים, אגב, הקפידו הנאצים (לפחות באופן עקרוני) לשמור על צלם האדם שלהם: "אנו הגרמנים", אמר הימלר, "היחידים בעולם שיש להם יחס הוגן כלפי חיות, נר