ירושלים של מסבחה

זהבה בן היא מלכה: היא מלכת הזמר המזרחי והיא מלכה באופן כללי. עזבו אתכם מכל זמרות הרוק עם קול הציפציף – זהבה בן היא הצ'אקה קאהן של התחנה המרכזית. יש לה את אחד מקולות הנשמה הכי עצמתיים שנשמעו כאן מאז ומעולם. אי לכך, אין מתאימה ממנה לבצע קלאסיקות ישראליות של טקסים בבית ספר: זהבה כבר תכניס להם באבו-אבוה.

ב"בית אבי" היא עושה מהלך שהוא בר משמעות לערעור על האופן המונוליטי שבו התרבות הישראלית עיצבה את עצמה מימי קום המדינה. זהבה הפרענקית, ששרה משירי אום כולתום והופיעה בעזה, מבצעת כאן שירים של יעקב אורלנד, חיים חפר, רחל, וילנסקי, יהונתן גפן, יאיר רוזנבלום, סשה ארגוב ונעמי שמר. מהבחינה הזאת, זוהי ישראליות פן-ערבית על הכיף כיפאק, והפלא ופלא: גם מזרחיות שתובעת לעצמה בעלות על נכסי צאן ברזל של יפי הבלורית והטוהר. האזינו לזהבה מבצעת את "שיר הרעות" – רבין מתהפך בקברו כשמרוקאית מענטזת את "ונזכור את כולם".

זהבה עושה כאן את הקאנון של הקאנון: "היו לילות", "ואולי", "עץ הרימון", "זמר נוגה" (שיר האסטרונאוט), "ירושלים של זהב", "שלווה". כל פאתוס שירי הלהקות הצבאיות ויוצאי הלהקות הצבאיות ויהורם גאון בביצועו של הזמיר משכונת המצוקה בבאר שבע. כור היתוך במובן הכי דקונסטרוקטיבי שלו. רק השם של הדיסק, "בית אבי" (על פי שירו של חיים חפר), קצת הורס – זהו ניסיון ליצור זהות מלאכותית בין השירים האלה שזהבה מבצעת ומעולם לא גדלה עליהם. עבור זהבה, הקלאסיקות האלה הן הכל חוץ משייכות, הכל חוץ מבית אבא: השירים האלה הם עדות למועדון הסגור שהזמר המזרחי מעולם לא יכול היה לבוא בשעריו.

לכן זה אך טבעי שזהבה נוהגת בכל הקלאסיקות הללו ביראת כבוד: הביצועים שלה אמנם מביאים את החפלה למקום שבו מעולם לא היתה חפלה, אבל זהבה נשמעת כאן אשכנזית מתמיד. העוצמות של הקול שלה מתעמעמות מול כובד המשקל הדודאי.

ולכן זה כל כך לא מפתיע שזהבה נמצאת בשיאה דווקא בדיסק השני שהיא מוציאה עכשיו, "גירסאות לרוז", ובו גירסאות אלקטרוניות שהפיק חיים לרוז לשירים מתוך "בית אבי". הנה ב"חבאייתק", שירה של פיירוז, זאת זהבה שיודעת לתת בראש, דווקא כשהיא שרה בערבית. גם בשאר הקטעים ב"גרסאות לרוז", זהבה סוחטת מעצמה את המיטב, ממש כמו ב"אהבה אסורה", הקטע שחשף את האיכויות שלה בתחום הצ'ילאאוט: העיבודים האלקטרוניים העדינים מדגישים את הבכיינות של הקול הדרמטי שלה. זהבה האלקטרונית זהו שוס וורלד-מיוזיק שחייב לממש את הפוטנציאל שלו.

ואם כבר במזרחים אנו עוסקים, הנה "מיכאלה", הדיסק החדש של רון שובל. שובל הספיק לעשות בזמן האחרון סיבוב הופעות די מרשים בכל יצפאן-ג'ינג'י-מני פאר-יוני רועה-דודו טופז שהוא רק יכל, בעיקר בזכות "די מספיק", מלהיטי הקולולוש הגדולים של התקופה. נוכחותו האינטנסיבית של שובל בכל הערוצים ובכל הבוטיקים באלנבי, בעיקר שבה ומזכירה שישנה כיום חפיפה כמעט אבסולוטית בין מה שנקרא מוזיקה ישראלית לאותה מוזיקה מזרחית, האנדרדוג של פעם. כלומר, שעם מותו הכמעט ודאי של הרוק הישראלי, עם העדרותו המוחלטת של פופ מקומי ועם הגלגל"ציות, אין כבר דבר כזה מוזיקה ישראלית (בלי להתחשב בדינוזאורים הרגילים) – יש רק מוזיקה מזרחית ועוד איזה כמה תוספות בצד.

זהו נצחונה הגדול של המוזיקה המזרחית שלקחה לעצמה את מקומה הטבעי על סדר היום העממי-תרבותי, אבל רון שובל, למשל, הוא גם המחיר. "מיכאלה" הוא תקליט פארש – אין בו ולו שיר אחד שיכול לשחזר את ההצלחה של "די מספיק", וכל השירים בו הם מין להיטי סאן-רמו מהולים באווירת סינגולדה עצבנית. שובל הוא רומנטיקן דיסקים צרובים, ו"מיכאלה" הוא הפרצוף של המוזיקה המזרחית כשהיא מתמסרת יותר מדי לחוקי המשחק המערביים של תוכניות הטברנה.

רון שובל הוא לא קובי פרץ התותח ולא שלומי סרנגה, מהכוכבים והקולות הגדולים של העכשיו ומי שמייצגים את ההארד-קור המזרחי כשהוא באמת חוגג את האותנטיות שלו – הוא סתם עודף ממאה שקל שהדביקו על המצח של ליאור נרקיס.