הדעה הזו אולי כותבת את עצמה, אבל לפעמים גם מאחורי דעות ממוחזרות ישנה אמת שחייבת להיאמר שוב ושוב, כפי שהומואים שיוצאים מהארון - צריכים לעשות זאת שב ושוב כל חייהם. פעם אחת מול הורים, אז מול החברים, ואז בעבודה, ואז במשרד הפנים, בעירייה ולעיתים מול הדיילת בטיסה.
והאמת היא שהיציאה של הזמרת - אולי הפופולרית בישראל - שרית חדד מהארון, נעשית מעט מדי ומאוחר מדי.
כן, כן, הטיעונים בעד ארוניות מוכרים ומעייפים: "לא צריך לשפוט", "איש איש והקצב שלו", "אולי המשפחה לא יודעת" וכמובן - הסבתא המיתולוגית ההיא, שתמיד נמצאת שם וכולם מפחדים שדווקא הידיעה הקשה מנשוא הזו - תביא אותה אל מותה! אבל האמת היא פשוטה הרבה יותר. לרוב, יציאה מאוחרת מהארון היא תולדה של פחד מעימות עם המשמעויות והשינוי, ראשית בין האדם לעצמו. אלא שהעמידה בחושך הארוני הזה במשך שנים כה ארוכות היא פריבילגיה שקיימת אולי לרואי חשבון או פקידי דלפק בעירייה. כאשר מדובר בדמות ציבורית פופולרית כמו חדד שניזונה ומתפרנסת מאהבת הקהל, לא בטוח שעומדת לה הזכות המוסרית לעשות זאת.
וישנו עוד טיעון, גזעני בעיקרו, לפיו העובדה שחדד נשארה בארון קשורה להיותה זמרת ים תיכונית/מזרחית, ולכן התקשתה יותר לבצע את המהלך הן מול משפחתה והן מול הקהל. אני מתקשה לחשוב על טיעון גזעני ומפלג יותר. ראשית לעובדות: חדד היא בין הזמרות האהובות במיינסטרים הישראלי. לתאר אותה או את הקהל שלה כ"מזרחי" זה כמו לתאר את הקהל של עומר אדם או עדן בן זקן ככזה. אני מציע לכל מי שמחזיק בטיעון הזה לבדוק את נתוני ההשמעות בגלגלצ (לא ממש תחנה ים תיכונית), לצפות בריאליטי שירה בערוצים החזקים בישראל או לבקר בחתונה ברמת השרון. מובטחות לו הפתעות.
לצד התמיכה בה, שווה לזכור שהנזק הגדול של חדד כבר נעשה. 20 שנה שמעריצים (ומעריצות) חיו תחת סיקור תקשורתי רופס ומתחנף של זמרת שהמסר העיקרי שלה בנושא היה שהומואיות היא בושה. מילא חדד הייתה איזו יהודית רביץ שנחבאת אל הכלים ולא מוכנה לשתף פעולה עם קמפיינים או כתבי רכילות. אבל נדמה שכמעט ואין דלת שחדד לא פתחה במשך השנים בפני כתבי הבידור והרכילות. על הבת שנולדה, ואז השנייה, כתבות צבע על הבית שרכשה, הריהוט שבחרה, ואינסוף ראיונות מגזין שירדו לרזולוציה האישית העמוקה ביותר. והכל תחת החוזה הבלתי כתוב עם התקשורת: אני משתפת פעולה עם הפרסום - אתם עם הסוד. כמובן שכל זה רק העמיק עוד יותר את הסאבטקסט: אם על הכל מותר לדבר חוץ מעל זה - כנראה שמדובר בבושה נוראית.
אז הנה כלל אצבע שנכון תמיד: המחשבה שאי שם בחדרה של 2010 או של קריית גת של 2018 ישבה לסבית בת 15 שהעריצה את חדד והבינה שעדיף לשקר, ליצור אמת מזויפת של אהבה לגברים (כמו מרבית שיריה של חדד), לדבר על הכל (ולהבליט בכך על מה אסור לדבר) ולחזור ולדבר בטרמינולוגיה השמרנית של "נטייה מינית" אשר קוברת את הגאווה ומצמצמת אותה ל"חדר המיטות". המחשבה שלעשות את כל אלו עדיף על פני להודות בכך שאת לסבית, היא לא מעצימה אלא מעציבה.
העובדה המשמחת היחידה היא שחדד לא הייתה לבד ב"בושה", אבל היא בהחלט השריד האחרון שלה. כיום כבר ברור שהקהילה חזקה הרבה יותר מזמר או פוליטיקאי מפורסם שכולם ממתינים למוצא פיו. לצאת מהארון בשנה שבה ישנם לפחות 5 חברי כנסת ושרים הומואים, שאפילו עיריית ראשון לציון ורמת גן מסבסדות את מצעד הגאווה, ואחרי שבג"ץ קבע כי גם הומואים יוכלו לבצע פונדקאות בישראל, רק מוכיחה כמה הגאווה הפכה לדגל שמי שלא מנפנף בו מעיד בעיקר על חוסר הרלוונטיות והחיבור שלו לציבור.
ומילה על אושיות קהילה כמו רן דנקר והראל סקעת, שגם הם בחרו לצאת מהארון אחרי שנים של הכחשות, בתקופה שכבר לא היה כל צורך חברתי בהן: הם לא בדיוק תו תקן לאומץ. גם חבר הכנסת איציק שמולי ועוד רבים אחרים. המעט שאפשר לעשות אחרי שעשית נזק כה רב הוא לצאת מהארון ולהיכנס לבונקר. לא להטיף. בעולם התרבות הישראלי יש מספיק פורצי דרך ומחוללי שינוי כמו עברי לידר וכמובן דנה אינטרנשיונל, שסללו לקהילה את הכביש המהיר. בואו נשמור להם את המדליה.