ההצגה הזו זועקת נגד רצח נשים בעוצמה. קשה להשתחרר מהמחנק בסופה

    ההצגה "רצח בהסכמה", שמוצגת השבוע בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, נוגעת באחד הנושאים הכאובים בחיי החברה הישראלית: רצח נשים ואלימות נגדן. יותר מכל היא מייחלת שמות הנשים יפסיק להתקבל בחברה שלנו כהרגל, כעוד דיווח עיתונאי, כעוד הפתעה לכאורה

    • פסטיבל עכו

    סרט סימון משטרתי מקיף זירת רצח. את הסרט מחזיקים הצופים בהצגה, מעין שותפים פסיביים להתרחשות שבה הם צופים. כתבת מלהגת קלישאות של עיתונאים המדווחים על עוד רצח של אישה; "ובכן יונית, שכנים ומכרים וחברים רבים יושבים פה המומים, עדיין מתקשים להאמין". עוד רגע יעברו העיתונאים לדווח על עוד אישה שנרצחה, על עוד ילדים שהתייתמו. שוב כולם יצפו מסביב, מתקשים להאמין.

    ההצגה "רצח בהסכמה", שביימה חנה ואזנה גרינולד ואשר מוצגת השבוע בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, נוגעת באחד הנושאים הכאובים בחיי החברה הישראלית; רצח ואלימות נגד נשים. הצפיה בהצגה מעוררת למחשבה שמדובר בעצם בטרור נגד נשים. בנאליזציה של רצח שבהצגה משתקפת בסיקור העיתונאי שכבר מקובע בתוך שטאנץ; עוד אישה נרצחה, עוד מקרה שמתקבל בתחילה בהפתעה ואחר כך מגלים שהיו סימנים מקדימים, עוד סיפור שתכף ייבלע בשכחה ואנחנו צופים מסביב.

    גברים אינם נמצאים על הבמה. ההצגה משוחקת בעוצמה על ידי תהילה אזולאי שאול (שגם כתבה את המונולוגים), סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר ורחלי פנחס. אבל הגברים נוכחים, לא רק בקהל המקיף את זירת הרצח והאלימות, אלא בכל סיפור וסיפור שמעלות השחקניות. סיפורים של הטלת מורא, של קודים חברתיים שמניחים את המצע לקשר כוחני ואלים, של חיים בחשש מתמיד מפני הבאות וההתעקשות לשמר חיי נישואין - קשים ומאיימים ככל שיהיו.

    עוד בוואלה!

    פסטיבל עכו 2021 חוזר מהזום לרחבי העיר: "מסייע לאמנים להגשים חלומות"

    לכתבה המלאה
    אין גברים על הבמה. רצח בהסכמה (צילום: אילן בשור)

    כעיתונאי שמסקר מזה שנים גם אירועי פלילים ושביקר גם בזירות בהן נרצחו נשים בידי בני זוג אלימים וקנאים, ההצגה עוררה בי תחושה כי כולנו שותפים בדרך כלשהי לאותו טרור שמתרחש פה; לא עזבו אותי שלושה מקרים נוראיים של רצח נשים שאירעו במשולש שצלעותיו באורך מאות מטרים בלבד - דנה בנט שנרצחה על ידי גבר מופרע וסדיסט שכמו חיית טרף לכד אותה לרכבו בטרמפ תמים; רצח דור כרסנטי, שני ילדיה ובן השכנים, בידי בעלה; ורצח תהילה נגר בידי גבר שנהג בה כסוג של חפץ המצוי בידיו. הוא ניצל אותה ונהג בה ביחסי מרות וניצול, תוך גילויי אלימות, הטחת קללות, איומים והתעללות, עד שלילה אחד הטיח אבן שפה בראשה.

    משולש הרציחות הנוראי הזה ועוד עשרות מקרים של רצח נשים, צריך להקים קול זעקה עד השמיים. השחקניות בהצגה זועקות זעקה זו מעומק ליבן. זו זעקה לא רק על אובדן חיים של נשים, אלא בעיקר זעקה על מציאות חיינו המאפשרת זאת - בשתיקה, בעמידה מנגד, בקיום ההיררכיה הבין-מינית, בדפוסים חברתיים מעוותים, בהשלמה, באכיפה, בענישה. ובסוף ידווח הכתב - "כן, יונית, כולם פה מופתעים".

    ההצגה נושאת את שמה של פואמה שכתבה איריס אליה כהן, "רצח בהסכמה". "אַחֲרֵי מוֹתִי,/ סִפְדוּ לִי כָּךְ/ הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה, / וּרְאוּ -כעת אֵינָהּ אֶלָּא/ רַק צֵל", היא כתבה בהתבססה על שירו של ח.נ. ביאליק "אחרי מותי". שירת חייו של המשורר נפסקה באמצע, ושירת חייה של האשה הנרצחת? המונולוגים שמועלים בהצגה נלקחו ממציאות חיינו, מסיפורים אמיתיים. שירת חייהן היתה כלואה במערכות יחסים קשים. השחקניות מעבירות היטב את הלך הרוח של חיים במעין מלכודת שבו כלואות אותן נשים - רצון למשפחה, גידול ילדים אהובים שיש גם חרדה לעתידם אם יעזו להיפרד מבני זוגן, חשש מתמיד מפני הבאות ומה תהיה תגובת בן הזוג? רגע יתפרץ ורגע אחר כך ירצה אותה בתותים אדומים. חיים בתחושה תמידית של מחנק. המחנק הזה מלווה אותך לאורך ההצגה כולה.

    תחושת מחנק. "רצח בהסכמה" (צילום: מתן פרמינגר)

    אחרי שבשנה שעברה, תחת הגבלות הקורונה, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר נערך במתכונת שונה וללא קהל, השנה הקהל חוזר לאולמות. אבל השנה קשה שלא לחשוב על שאירע ממש באיזור מתחם ההצגות רק לפני מספר חודשים; אותם אירועים אלימים בימי מבצע "שומר החומות". האירועים הקשים האלה אף גבו את חייו של נופש שהיה במלון סמוך בעיר העתיקה.

    זו מציאות חיים קשה, רוויה באלימות. איזו תקווה יש לנשים שכלואות בתוך מערכות יחסים קשות, בשעה שהחברה כולה מתרגלת למציאות של אלימות יום-יומית? "אַחֲרֵי מוֹתִי,/ אַל תַּחְרִישׁוּ עוֹד/ צְּאוּ וְהָקִימוּ צְעָקָה גְּדוֹלָה/ לְבַל יִהְיֶה מוֹתִי הֶרְגֵּל", כתבה איריס אליה-כהן באותה פואמה שההצגה נושאת את שמה. המשוררת לאה גולדברג בשירה "תפילה" מייחלת לכך שהחרות שניתנה לה כבן אדם, היכולת "לראות, לחוש, לנשום, לדעת, ליחל, להכשל", ימשיכו להפעים אותה ולא יתקבלו באדישות. "לבל יהיה יומי עלי הרגל", היא מתפללת. אליה-כהן מייחלת שמות הנשים יפסיק להתקבל בחברה שלנו כהרגל, כעוד דיווח עיתונאי, כעוד הפתעה לכאורה.

    ההצגה זועקת זעקה זו בעוצמה גדולה. קשה להשתחרר מהמחנק בסופה.

    לאתר הפסטיבל

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully