היא חוותה התגלות, הוא סוף סוף התעורר: הלילה הגורלי של דני ושני

הפרקים הקודמים נחתמו בסימן קשיי ויסות טמפרטורה. איתמר הרגיש, כרגיל, מחסור בבית וחום; דני הזהיר את שני מפני התה המהביל; וכן הלאה. בפרק הזה, משחקים ניצן ומנו חם-קר. נדמה לה שהיא מאכזבת אותו כי הוא רוצה לראות שהיא רוצה, ואילו היא בכלל הייתה רוצה לראות שהוא רוצה, אבל כל ניסיון שלה לפתוח בשיחת "יחסינו לאן" מעלה בדיחת קרש. הוא מתקשר במגע, היא מאבחנת, והיא מתקשרת במילים.

רק לפני המצלמות מצליח מנו להודות: יש חברות, משיכה, צחוק, אבל משהו חסר. אולי ריהוט לבית? לדברי מנו, דווקא ניצוץ. ניצן מנסה לעשות איתו שיחת "יחסינו לאן", מה שיהפוך למוטיב הפרק הנוכחי. "נחמד לך?", היא שואלת. "כן", הוא תורם את חלקו. "לפעמים יש לי תחושה שפחות נחמד לך ממה שאתה אומר, ואתה לא מראה", היא מגששת עוד. מנו מודה שהוא רואה ביניהם איזה קיר זכוכית נעלם. משהו לא קורה, מה שמכונה בחתונמית "ניצוץ". ניצן בולעת את הרוק. גם היא מרגישה את המרחק ביניהם, אבל מתקשה לשמוע את המילים האלה ממנו.

בדיעבד, אפשר היה לצפות את ההתרסקות. מלכתחילה, כוונותיו של מנו היו לי עמומות. ככל שנמשכה העונה, הלך והתבהר שמנו לא באמת רוצה בניצן, הוא פשוט מנומס ונחמד, וגם קצת מזויף. כל הפתיחות והסבלנות שיוחסו לו סביב השינויים שביקשה ניצן לעשות בבית, לא היו אלא סממן לאדישות. כשענה לה, "תעשי מה שאת רוצה" - אף פעם לא "נעשה" - התכוון לומר, "לא באמת אכפת לי". מבחינתו, עדיין אין "אנחנו". הוא בסך הכל מרצה אותה כדי להימנע מעימותים. שיהיה "סבבה". לפחות נוספה מראה לבית, כדי שיהיה לניצן עם מי לנהל שיחות.

גם בקרב הזוגות האחרים מגששים אחר סימנים לכוונות רציניות. בשיחת מודיעין פרסית, אוספת אמא של שני הוכחות לאהבתו של דני כלפי בתה: "עובדה שהוא ניקה לך, עשה לך מרק". שני מגלגלת עיניים, אבל פלורה לא מרפה ופונה לדבר עם החתן ישירות בדיבורית. מדהים בכל פעם מחדש לגלות איך הסאבטקסט "אמא די, את מביכה אותי" נשמע אותו הדבר בכל השפות.

שני לא ממהרת להגיע למסקנות, אבל מדווחת שמשהו נפתח ביניהם. קשה לדעת על דני, כי הוא נראה בכל רגע נתון כמו חייל ביומו ה-47 בשוחות במלחמת העולם הראשונה, אבל אני הולכת עם תחושת הבטן שלה. כדי להעצים את הרגע המתוק הזה ביניהם, משמיעה להם ההפקה משי וריטה. בפרק הבא, משתה אצל אחשוורוש.

בקצה המקרינג' של התכנית ממשיך שי להתכחש למציאות לפני המצלמות. "אז נכון", הוא מדקלם את התסריט הקבוע, "אנחנו לא מחזיקים ידיים, ולא ישנים ביחד, והלילה היא הפתיעה אותי בלילה עם מחבת רותח לראש, אבל חוץ מזה הכל מדהים". הוא תמיד מציין שהוא אופטימי, אבל האופטימיות הזו, כפי שניסה להסביר לו כבר דני הפסיכולוג, רק מרחיקה ממנו את הדס. מצד שני, כמה עוד נשאר לה כבר להתרחק.

בזמן שהמשיכה ביניהם צונחת לאפס, צמד תלמידות האולפנה השובבות לירון ועינת מתחממים בחיק האהבה, מלפפים איברים על רקע יפו החורפית. בדיוק כשעינת מתחילה להרגיש שהקומדיה הרומנטית הזו חוצה את גבולות הסביר, הבועה המתוקה שלהם מתנפצת: לירון ממאן לכתוב "פוראבר" בקצה המשוואה "עינת + לירון =" שסימנו על קיר. יודעת כל בוגרת כיתה ה' שבזאת רומנים מגיעים לסיומם.

גם אצל שי והדס נרקמת דרמה. בביקור אצל חבריה, הם נשאלים איך עבר הזמן המשותף שלהם יחד. "אנחנו מכירים רק שבועיים", מתפתלת הדס, וכמעט מוסיפה, "וואו, זה מרגיש כמו נצח". כדי לרכך את האווירה היא מפרגנת, "לא היה זוועה". לדבריה, החברות מתחזקת, אבל אין רומנטיקה. לדעתי, גם החברות לא מתחזקת. הדס פשוט מנסה בכל מאודה להיות נחמדה, ולחלץ "אבל"ים מתוך ערימת הפגמים שהיא רואה בשי. גם החברה לא רואה בו פוטנציאל אמיתי. בשלב מסוים, הן מדברות מעל הראש שלו, כמו שמדברים על סקס בנוכחות ילד בן 3. ממילא הוא לא יבין.

והרי שי באמת לא יבין אף פעם. הוא מחפש אצל הדס תשובות קונקרטיות, אך אלה נאמרו לו אלף פעם. הוא זה בוחר שלא להקשיב. אלו בדיוק הנקודות שבהן האופטימיות שלו באה לו בעוכריו: כדי לא להתמודד עם תחושות מרות, הוא מצייר לעצמו מציאות אלטרנטיבית, קסומה ואוהבת, משל היה הילד בסרט השואה "החיים יפים". הוא מתרגם בראשו מילים כמו "אני לא נמשכת אליך" לשירי ברני וחבריו, עד מחיקה מוחלטת של הדובר, במקרה הזה הדס. "אוקיי, ואם את צריכה לתת מספר מ-0 עד 100?", הוא ממשיך. "אין משיכה", נאלצת הדס להלום בו.

רבים באים בביקורת אל הדס; אומרים שהיא רעה, אנטיפתית, מתנשאת. אני חושבת שהיא סובלנית בצורה בלתי נתפשת, בטח כשהוא כמעט מאלץ אותה להיות אכזרית. כמה נורא להיות במצב שלה. לו הייתי צריכה להיות משודכת לו או לאיתמר, אני מודה בצער רב שהייתי הולכת על השני. לפחות ככה הייתי יוצאת טוב. עם שי, הייתי מגיבה בדיוק כמוה, והופכת לאויבת של מדינה שלמה. אבל אסור לה להיות נחמדה לשי יותר ממה שהיא עכשיו - גם ככה הוא מפרש אותה באופטימיות יתרה. אם תביע אליו מעט יותר חיבה, הוא עוד עשוי להכריז, "זהו, הדס התאהבה בי, קניתי לנו בית בקנטאקי".

בדירת הרווקים של מנו, ניצן מנסה את מזלה בבקשה שישתו פחות. אולי משם תגיע הישועה, היא חושבת, ויפתח חרך ללבו של מנו. משהו במעגל השתייה והמאנצ' הזה, היא אומרת מבלי לומר, ממסך אותם רגשית. ברגע שהיא מזהה את האכזבה על פניו, היא נסוגה אחורה. "יודע מה, לדבר זה לחלשים", היא צוחקת. לבי עליה. היא באמת בחורה נפלאה. מי יתן תמצא פרטנר ראוי לשיחה, יום אחד, אולי בזכות השינוי שמתחולל בה מאז ששילשל עליה עטלף.

דני ושני הולכים לשחק כדורסל במגרש ילדותו. רגע של נחת. אחרי שקבר פעם נוספת את פוטנציאל הכדורסל שלו, הוא ממשיך לצלול אל העבר באלבום שמכיל כמאתיים תמונות פורטרט של עצמו, ומגלה לנו את דני כפי שלא הכרנו מעולם: ילד עייף, נער עייף וחייל עייף. מי היה מאמין שיגדל לגבר העייף שהוא היום.

אם חשבתם שעינת הרפתה בינתיים מפרשת ה"פוראבר", לא ולא. עכשיו היא מתעמתת בנושא מול לירון, אממה, הוא לא יכול לתת ביטחון לבחורה שהכיר לפני שבועיים גג, כי הוא לא מרגיש בטוח לגביה. סוף סוף הסדקים ביניהם מתחילים להתגלות, וחברותיה של עינת יכולות לנשום לרווחה. בזמן שעינת מצלמת אותו, משום מה, ומצולמת בזמן שהיא מצלמת, נכנס לירון לאודישן החשוב בחייו - שיחת "יחסינו לאן" מתועדת מכל כיוון. עינת כבר לא בטוחה שהיא מרוצה מהליהוק.

"הוא לא נותן לי ביטחון", היא ממשיכה לגולל את הפרשה אצל יעל, שמעודדת אותה לדבר איתו. לפעמים חבל לי שאנשים פונים לפסיכולוגים ולא לחברה טובה, כי חברה הייתה אומרת לה את התשובה הנבונה, היעילה והאנטי-פסיכולוגית הבאה: די. עינתי, די. בחודש הראשון, על שני הצדדים להסתיר כמה הם מוטרפים. רק אחר כך מתחילים לחשוף את הפרטנר לטרללת ובמנות קטנות, כמו עם חיסון שפעת. שאלת על ביטחון, קיבלת תשובה הוגנת - המשיכי הלאה. ואם ממש בא לך להמשיך לדוש בנושא, כתבי לך את המחשבות בטבלת האקסל לאבות פוטנציאליים.

דני ושני הולכים לישון, לילה גורלי שבו היא חווה התגלות. בחלומה היא משודכת לבלונדיני בלתי רצוי - ודני איננו. היא מתעוררת בבעתה, חשה למיטתו ומחבקת אותו. זוהי הפעם הראשונה שנפרץ הסכר בין החדרים שלהם. ההתגלות של שני מפיצה מאורה גם על דני, שלשם שינוי נראה קצת ער, ומבין כי גם עליו מוטלת אחריות להצלחת הקשר. זאת ועוד, הוא למד לא ללכת מיד כשקשה, לתת צ'אנס לתהליך ומילים נוספות מחדר המומחים. "אולי יהיו לנו 42 יום, ואולי עוד 42 שנה", הוא מסכם. האם שמעתי נכון? הם הולכים לישון ביחד, חבוקים ומתוקים. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לעבור איתם את כל תנוחות היוגה.