נקודת מפנה בהיסטוריה של גרמניה והעולם כולו נרשמה ב-27 בפברואר 1933, ליל שריפתו של בניין הרייכסטאג. הנאצים האשימו במעשה את הקומוניסטים, מה שביסס את מעמדם וסייע להם לסלק סופית את אויבי נפשם משאיפות השלטון, מגרמניה, מהחיים החופשיים ומהחיים בכלל. ואמנם, ברמה התודעתית, לפחות בשנים הראשונות שאחרי המלחמה, ומול הנאצים הרעים - הקומוניסטים שויכו לצד של הטובים. האמנם כך זה היה? ובאמת, תפסו גם היום ישראלי פלוני ברחוב ושאלו אותו על פעילות הקומוניזם בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. מה הוא יידע לספר לכם?
האמת היא שפעילותם של תומכי הקומוניזם לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה תמימה או רכה כלל וכלל. התנועה הזאת הייתה אכזרית ללא גבולות, אך פעילותה הוצנעה באופן יחסי. אנחנו מכירים בקווים כלליים את סטלין והטיהורים הגדולים, את ההרעבות ההמוניות ואת הקרב על סטלינגרד, אבל מאחר שהנאצים, במיוחד עבורנו כיהודים, תפסו את עיקר העניין ותכניות הלימוד, החלק הסובייטי, על משמעותו העצומה, נדחק לספסלים האחוריים. מהסיבה הזו בעיקר, יחד עם שלל סיבות אחרות, "הסוכנת סוניה" של בן מקנטייר הוא ספר שחובה לקרוא.
"הסוכנת סוניה" היה שם הקוד של אורסולה קוצ'ינסקי, מרגלת קומוניסטית ממוצא גרמני, שבמשך 20 שנה פעלה למען ברית המועצות. קוצ'ינסקי תרמה במישרין ובעקיפין לאירועים שישנו את ההיסטוריה, בראשם שתילת חפרפרת בתכנית הגרעין הבריטית, שהובילה לפיתוח פצצת האטום הרוסית. לאחר חריש עמוק ובניית פסיפס מבני משפחה, מקורבים וחפירה עמוקה בנבכי הארכיונים השונים, הצליח מקנטייר להרכיב עוד יצירת מופת ולהציג שוב בזכוכית מגדלת את עולם הריגול הסובייטי, כפי שהיטיב לעשות קודם לכן ב"מרגל בין חברים", על גדול הסוכנים הסובייטיים קים פילבי, וב"המרגל והבוגד" הנהדר.
עם עלייתו של "לא זמן למות" למסכי הקולנוע, מקנטייר מזכיר, שוב, ב"הסוכנת סוניה" שעולם הביון האמיתי רחוק שנות אור מהדמות הגדולה מהחיים של ג'יימס בונד שרקם המרגל לשעבר איאן פלמינג. אורסולה קוצ'ינסקי הייתה דמות אפרורית, שהמנוסות החשאיות והפעולות המלוכלכות-אך-מבריקות שלה היו רחוקות מכל פיסה של זוהר. היה לה קסם שחילץ אותה מהטיהורים של סטלין וגרם למרגלים שנתפסו לא להסגיר אותה, על אף שהייתה על הכוונת של הבריטים במשך שנים רבות. על הקסם הזה שופך מקנטייר אור.
הקורא, מטבע הדברים, מתחבר לאורסולה, אך כטיבם של כל המרגלים באשר הם, גם האישיות שלה הייתה רבודה ומלאת קונפליקטים והמעשים שלה, על אף כוונותיהם הטובות, הובילו רבים אל מותם. על אף שהאמינה בכל מאודה בצדקת דרכה, היא לא שירתה את הטובים, שהרי הקומוניזם ומפעיליו היו לתנועה רצחנית לא פחות מהנאצים. נאמנותה לסטלין הייתה גדולה מנאמנותה לבעלה ואבי בנה הבכור רודולף המבורגר, וככלל די דפקה את חייהם של צאצאיה. למרות זאת, יש לציין כי היא לא הייתה מאטה הארי ואפילו לא אגנס סמדלי, העיתונאית האמריקאית שהכניסה אותה לעולם הריגול והרבתה להחליף מאהבים ומאהבות. קל היה למקנטייר להפוך את אורסולה לפתיינית, אך הוא לא עשה זאת, ובצדק. הרומנים המעטים של אורסולה והתוצר שלהם - שלושה ילדים משלושה אבות שונים - סייעו לקדם ולהעצים אותה.
זו נקודה חשובה. בניגוד לגיבורי ספריו הקודמים, הפעם מקנטייר התחקה אחר סוכנת ולא סוכן. העובדה שמדובר באישה אינה טריוויאלית כלל. אורסולה, כפי שעולה מהספר, עמדה במשך שנים תחת עיניה הבוחנות של MI-5, סוכנות הביון הבריטית. בשל הדומיננטיות הגברית והמחשבה הפטריארכלית שאפיינה את רוב השנים במאה ה-20, ראשי הארגון לא הצליחו להאמין שאם לילדים, גם אם תומכת קומוניזם מובהקת, תצליח להסב להם נזק כה רב: "נשיותה, אימהותה, הריונה וחייה השלווים לכאורה סיפקו לה את ההסוואה המושלמת. גברים פשוט לא האמינו שעקרת בית שמכינה ארוחת בוקר מאבקת ביצים, שולחת את ילדיה לבית הספר ורוכבת על אופניה ברחבי הארץ הכפרית מסוגלת להיות מרגלת של ממש. אורסולה ניצלה באכזריות את היתרון הטבעי של המגדר שלה".
דרך התיאור הזה עובר מקנטייר לגיבורת משנה אחרת מהמין הנשי, אחת שיכלה להשפיע על ההיסטוריה לולא הייתה מוקפת בכל כך הרבה גברים חדי ממדיות. "רק אישה הייתה מסוגלת לראות את האמת מבעד לתחפושת הזאת", הוא כותב, "והיא כבר עקבה אחרי אורסולה כצייד אחרי טרפו". מדובר במיליסנט באגוט, בכירה ב-MI5, שלולא התמימות, הזחיחות וכוונות הזדון של עמיתיה, הייתה שמה קץ לפעילותה של הסוכנת סוניה הרבה לפני סיומה הטבעי. בהמשך הוא מתאר את הסוכנות הבריטית כמערכת אטומה ושוביניסטית, כפי שניתן היה לצפות בתקופה ההיא, שהייתה אחראית למחדלים רבים רק בשל הדעות הקדומות שלה. והיא לא הייתה היחידה.
מקנטייר הוא אחד שיכול לפתוח את דלת המזווה, להוציא קופסת שימורים עם מלפפונים חמוצים ולכתוב על אודותיה 400 עמודים מרתקים. כפי שהוכח גם ב"המרגל והבוגד", אולי ספר הריגול הטוב בהיסטוריה, האפרוריות היא שיוצרת את הקסם. הוא מכניס את הקורא לתוך עולמם של גיבוריו, כך שדווקא דרך התיאורים הסיזיפיים אנו מצליחים לחוש במתח. הוא יודע להוביל ומייצר מסתורין מרגעים אגביים ודרמטיים כאחד, מכניס דעתנות לתיאור פעולות הרואיות ומחדלים וניכר שהוא עצמו עבר תהליך בזמן כתיבת הספר. "הסוכנת סוניה" הוא עוד יצירת מופת מאלפת ומעלפת, אנטי-ג'יימס-בונד, שיגרום לכם לעצור את הנשימה ויעיף לכם גם הפעם את הסכך.
הוצאת תכלת, 403 עמודים / תרגום: יוסי מילוא