באחד מקטעי הסטנדאפ שמלווים את הסדרה "סיינפלד", מספר ג'רי על השנאה שלו לפרקי טלוויזיה שנגמרים בצמד המילים: "המשך יבוא". "זה נורא כשאתה יכול להרגיש את ה"המשך יבוא" מגיע. נשארו רק חמש דקות לפרק והם לעולם לא יצליחו לסיים את מה שהם התחילו", הוא מספר ומבהיר: "הסיבה המרכזית שאנחנו צופים בטלוויזיה היא בגלל שתכניות מסתיימות. אם ארצה סיפור ארוך ומשעמם בלי פואנטה, יש לי את החיים שלי".
נזכרתי בקטע המצחיק הזה של סיינפלד (שבעצמו מופיע בפרק שנגמר ב"המשך יבוא") לקראת סוף הפרק של "אבודים" ששודר אתמול ברשת 13. אחרי יותר משעה של תכנית, עדיין לא הגענו לת'כלס. חלקים שכבר פומפמו במהלך השבוע בפרומואים עדיין לא שודרו, ונראה שיוצרי הסדרה עושים הכל כדי למתוח כמו מסטיק את הסיפור המרגש של שתי התאומות השוודיות שמנסות לפענח את סיפור האימוץ המסתורי שלהם מישראל. לא צריך להיות דוקומנטריסט מנוסה כמו דוד דרעי ("סאלח, פה זה ארץ ישראל"), במאי התכנית, כדי להכריע שאפשר היה לקצר את שני החלקים משמעותית ולהציג אותם בערב אחד.
סיבה נוספת שגרמה לי להיזכר בסיינפלד היא העובדה שכל 180 הפרקים של הקומדיה המיתולוגית עלו לנטפליקס, והם זמינים כרגע בלחיצת כפתור יחד עם עוד עולם תוכן מטורף ובלתי נגמר שמחכה לי ברשתות הסטרימינג. נשגבת מבינתי העובדה שמכל התוכן הטלוויזיוני האינסופי שזמין כרגע לציבור בישראל, מישהו יבחר לצפות דווקא בערוצים המסחריים המקומיים, שנראה שעושים הכל כדי להיות בלתי ניתנים לצפייה.
אני נטפל דווקא ל"אבודים", אולי בגלל שמכל התוכן הבידורי הרדוד בערוצים המסחריים צופית גרנט מצליחה לעשות את הבלתי ייאמן ולהביא תוכן מקורי ראוי למסך. זה לא רק הסיפורים המרתקים אלא הצילום המבריק, המוזיקה המקורית שיושבת בול ועבודת העריכה המושלמת שגורמת לשיחות שלמות שנערכות בשלוש שפות להישמע זורמות וקולחות. "אבודים" מצליחה לא רק כי היא מביאה סיפורים טובים, אלא כי היא מצליחה לגעת בנקודות רגישות בחברה הישראלית. תיאור חוסר האמון במערכת, תחושת ה"יהיה בסדר" והברדק הבירוקרטי לא נעשה בצורה דידקטית, אלא ברוחב לב ומרצון אמיתי לעשיית טוב, גם אם רק אנקדוטלי.
ועדיין, גם אם מדובר באחד המוצרים הכי מוצלחים שלהם, ברשת 13 עושים הכל כדי להפוך אותו לבלתי נסבל לצפייה, עם פרסומות שעולות על המסך בכל רגע, מכווצות אותו מלמטה או מהצדדים, והופכות את התוכן עצמו למין מקדם מכירות מוזר. לשיא זה הגיע כשהמסך התכווץ לחצי בזמן שאחת האחיות השוודיות דיברה, כדי לקדם את הפרק של מחר של "אבודים", והפך את קריאת הכתוביות לבלתי אפשרית. עם הצופים שאינם דוברים שוודית שוטפת סליחה. כן, אנחנו יודעים שהערוצים חיים מפרסומות, אבל יש גבול לפגיעה בחווית הצפייה. בכלל, גם יוצרי התוכן עצמם צריכים להרים קול זעקה נגד הפגיעה שעושים לתכניות שלהם על המסך.
אבל יותר מהכל זו הייתה המניפולציה המיותרת שנועדה לבנות מתח לקראת שידור פרק ההמשך, שישודר הערב. מעל לשעה של מריחת זמן. אם היינו מורידים שוט של ערק בכל פעם שצופית גרנט אמרה "וואו" בתדהמה בפרק, היינו גומרים במיון. גרנט ודרעי מציגים בפנינו את עבודת הנמלים של תחקיר טלוויזיוני, תוך כדי שהם עוברים על כלל חשוב: העלילה חייבת להתקדם. בסוף הפרק נשארנו עם אותן עובדות שלמדנו כבר בפרומו: שתי אחיות שנמסרו לאימוץ מישראל לשוודיה מגלות שמשהו "פישי" בתיק האימוץ שלהן. הרבה רגעים דרמטיים ופמפוזיים היו במהלך הפרק, אבל הצופים לא באמת למדו מהם מידע חדש, והפרק נגמר עם היציאה של האחיות לישראל.
עוד לפני התכנית, התראיינה צופית גרנט לנריה קראוס במהדורת חדשות 13, כחלק מהפרויקט המוצלח שבמסגרתו מהדורות החדשות להפוך את עצמן לכלי קידומי לתכנים המסחריים של הערוץ. לזכותה של קראוס ייאמר שבתוך שלוש דקות בערך היא הוציאה מגרנט יותר פרטים על הסיפור ("מצאתי את עצמי חוקרת מקרה רצח") ממה שהוצג בפרק הבכורה של "אבודים", ואפילו הוציאה סקופ מגניב לפיו אברם גרנט ושולי רנד חוגגים יום הולדת באותו יום. מה הסיכוי?
הערב ישודר ברשת 13 החלק השני של הסיפור, כביכול המעניין יותר, אבל ארור אהיה אם אפול שוב למלכודת הפרומואים. ובכלל, יש לי עוד פרקים של "משחקי הדיונון", "מה שקורה בצללים", "תכנית הבוקר", "רק רציחות בבניין" ו"חינוך מיני" להשלים, שלא לדבר על סדרות דוקו מצמררות עם סיפורים מרתקים מרחבי העולם - וזה עוד לפני הבינג' הנוסטלגי של סיינפלד. בפעם הבאה שיש לכם סיפור טוב, נסו לספר אותו כמו שצריך. אם עדיין לא שמתם לב, הצופים כבר מזמן לא שבויים שלכם.