זה הסרט הכי מופרע של השנה, אבל בתוכו מסתתר סיפור אהבה יפהפה

לאחר שחולל היסטוריה בפסטיבל קאן ובקופות ארצות הברית, הלהיט הצרפתי "טיטאן" עולה מסחרית בישראל. מאחורי ההגדרות שלו כסרט "ביזארי" ו"מעורר חלחלה" מסתתר סיפור אהבה מלא חמלה ואמפטיה, אותו הבמאית ז'וליה דוקורנו מגישה בצורה מרשימה ויפהפייה

08/10/2021
טריילר הסרט "טיטאן" (קולנוע לב)
דירוג כוכבים לסרטים -4 כוכבים(צילום: עיבוד תמונה, .)

לפני כחודשיים, זכה הסרט הצרפתי "טיטאן" בדקל הזהב. ספייק לי, שעמד בראש חבר השופטים והשופטות, נימק את הזכייה כך - "ראיתי הרבה סרטים בחיים שלי. סרט שבו הגיבורה נכנסת להיריון מקדילק, עוד לא ראיתי".

ואכן, סרט כמו "טיטאן" עוד לא ראינו. יצירות קולנועיות רבות, מ"קראש" האמנותי של דיוויד קרוננברג ועד סדרת להיטי הענק "מהיר ועצבני", כבר עסקו בקשר המיוחד בין אנשים ומכוניות - אבל הם לא עשו זאת כמו הסרט הצרפתי, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע לאחר הקרנות בכורה בפסטיבלים של ירושלים ושל חיפה.

הפירוט העלילתי הזה, חשוב לציין, אינו ספוילר, אלא מתרחש כבר בדקות הראשונות של העלילה. את הגיבורה אנחנו פוגשים בתחילה כילדה, שמנסה למשוך בצמות של הוריה - אבל הם לא מעניקים לה ולו טיפת חיבה. הניסיונות שלה לגרור איזשהו יחס מצידם מסתיימים בתאונת דרכים קשה, שמותירה אותה עם משיכה יוצאת דופן למתכת. וכך, כאדם בוגר, אנו פוגשים אותה מקיימת יחסי מין עם פיסות מתכת למיניהם, אם זה פירסינג ואם זה מכוניות.

ילדותה הותירה בה חותם גם מבחינה נוספת: היא מעולם לא קיבלה אהבה ולכן גם לא יודעת לתת אותה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. המעשים הרצחניים האלה מחייבים אותה לברוח מהמשטרה, ובניסיון להסתיר את זהותה היא עוברת טרנספורמציה גופנית כואבת כדי להתחזות לבנו האבוד של כבאי, שכל כך נואש לחבק מחדש, שהוא מעמיד פנים שהאמין להעמדת הפנים שלה. מה יעלה בגורלם, ובגורל הבן המשותף שלה ושל מכונית הקדילק? כל מה שכתבנו עד כה הוא רק השלב הראשון של מסלול המירוצים הזה.

עוד בוואלה!

"חששתי לעשות סקס עם מכונית, אבל התמודדתי": ריאיון בלעדי עם כוכבת הסרט

לכתבה המלאה
שבר שיאים קופתיים באמריקה. מתוך "טיטאן"(צילום: פסטיבל קאן)

כבר מהדקות הראשונות של הסחרור הקולנועי הזה, ברור עד כמה טובות ובטוחות הידיים שעל ההגה. את הסרט ביימה ז'וליה דוקורנו, שזה סרטה השני אחרי "נא", מן הזוועתונים המרשימים, האפקטיביים, הבלתי נשכחים וגם מעוררי הקבס של העשור הקודם. בזכות "טיטאן", היא הפכה לאישה השנייה בלבד בהיסטוריה שזוכה בדקל זהב, ועבודתה כאן גם מנציחה את מעמדה כאחת הקולנועניות המוכשרות שפועלות היום. הצרפתייה כבר ביימה פרקים בסדרה" Servant" של אפל טיוי פלוס, וקל להמר שהיא עוד תביים הרבה פרויקטים הוליוודיים בשנים הקרובות.

דוקורנו, כפי שאפשר היה להתרשם כבר ב"נא", יודעת להשתמש במצלמה כדי לעורר תגובה רגשית. לא עוברות חמש דקות, והסרט מציג בפנינו משיחת מכחול כה עזת מבע, עד שהתחשק לי לקום ולהריע לבמאית בכל אחת משלוש הפעמים בהם צפיתי ב"טיטאן". גם כשחולף אפקט ההפתעה, הוא עדיין מרשים.

דוקורנו ניחנת בשליטה פנומנלית בכל אמצעי המבע - המצלמה, העריכה, השימוש בחלל, הצבעים והפסקול, שנע בין להיטים כמו "מקרנה" ושיר של להקת האינדי האמריקאית פיוצ'ר איילנדס. המעבר מעולם המכוניות לעולם הכבאות מאפשר לה להשתמש בדימויים של אש ושל גופם הלוהט של הכבאים, וגם את זה היא עושה בצורה מהפנטת. התחרות הרשמית של פסטיבל קאן היתה מן האיכותיות שראינו בעשור האחרון, אבל הבמאית הצרפתייה הרוויחה את הפרס ביושר, כמו גם את ההצלחה הקופתית היחסית של סרטה בקופות ארצות הברית.

הבחירות האמנותיות של הבמאית אינן מובנות מאליהן. כך, למשל, הליהוק. את תפקיד הכבאי מגלם ונסן לנדון, מוותיקי ובכירי השחקנים בצרפת, אך מולו עומדת אגתה רוסל, שזה התפקיד הקולנועי הראשון שלה, וקודם לכן עמדה מול המצלמה כדוגמנית בלבד. בנוכחות של שניהם יש משהו לא נעים, מתריס אפילו, והיא מקשה עוד יותר על הצפייה בסרט, שהוא חוויה מאתגרת גם כך.

כמו לשתות שמן קיק. מתוך "טיטאן"(צילום: קרול בתול)

"טיטאן" קשה לצפייה בגלל תצוגות המשחק המתריסות, ובגלל המחזות הקיצוניים שיש בו: סקס עם מכונית, רציחות ברוטליות ודמות שמרסקת את אפה בכיור הן רק דוגמאות ספורות לכך. אך עוד יותר מכך, הוא קשה לא בגלל מה שרואים אלא בגלל מה שמרגישים, והתחושות המכבידות שמתעוררות לכל אורכו.

למה דוקורנו עושה לנו את זה? מה היא רוצה להגיד? על פניו, יש ב"טיטאן" חולשה תסריטאית: הסצינות נראות לעתים תלושות זו מזו, כמו סרטים קצרים שנפתרו יחד ביד גסה לשמיכת טלאים. אך בסופו של דבר, כולן מתגבשות ונעמדות מאחורי רעיון ברור וחזק אחד. דוקורנו מציגה כאן מפגש בין דמות שהוריה לא לימדו אותה לאהוב, ולומדת לראשונה מה זו אהבה - ובין ההורה החלופי שמצאה לעצמה, שאיבד את היכולת לאהוב לאחר שאיבד את בנו, אך כעת לומד לעשות זאת שוב. אהבה, אומר הסרט, היא כמו אור וגם כמו עור, היא מתקלפת ואז צומחת מחדש.

ואהבה, מוסיף הסרט בנימה שאופיינית לתקופה בה נעשה, היא אהבה, ולא משנה מה. "טיטאן" הוא סרט על הבנה והכלה של זהויות שונות - של הדמות הראשית, שנולדה בזהות מגדרית מסוימת אך משנה אותה, ושל הצאצא שלה, פרי אהבתם של מתכת ושל בשר ודם. גם הוא יקבל חיבוק חם.

דוקורנו, כך קראתי השבוע, נהנתה לצפות בסרטים כמו "המנסרים מטקסס" עוד בהיותה בת שש. היא היתה חסרת גבולות כילדה; חסרת גבולות באותו סרט ביכורים שלה, "נא"; וכמובן שהיא חסרת גבולות גם כאן. הסרט מבקש לברוא עולם חדש, שבו כבר אין גבולות, וכדי לעשות זאת, הבמאית נדרשת לבחון את הגבולות שהיו קודם לכן, למשל גבולות של טעם טוב וגבולות של גוף, ואז מותחת אותם עד הקצה ושוברת אותם. זו, מן הסתם, חוויה מפרכת, מאתגרת, תובענית וקשה, אך היא משתלמת בזכות מה שנולד מתוכה.

דרוש מאש-אפ עם פרק הקדילק ב"סיינפלד". מתוך "טיטאן"(צילום: קרול בתול)

מה לא אמרו על "טיטאן"? - "ביזארי", "מזעזע", "מחריד", "מסויט" ו"מעורר חלחלה" הם רק כמה מהכתרים המפוקפקים שהודבקו לו. מול כל הציטוטים הללו עומד זה של הבמאית, שהתעקשה פעם אחר פעם כי מדובר בסיפור אהבה.

לעתים קרובות, הנחתום לא מעיד על עיסתו, אבל הפעם היוצרת צודקת. "טיטאן" הוא סיפור אהבה, מלא יופי, חמלה ואמפטיה. אם התינוק המשותף של הגיבורה ומכונית הקדילק נמצא כעת אי שם בעולם, שיידע שאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully