האופן שבו נטפליקס מודדת את ההצלחות שלה - או ליתר דיוק, האופן שבו היא מציגה אותן כלפי חוץ - הוא מקור קבוע לטרוניות מצד עיתונאי תרבות, אנליסטים, ואפילו מפיקים ושחקנים שיוצרים את התכנים הללו בפועל ולא תמיד יודעים מי צופה בהם. מצעד הכותרים הפופולריים, זה שמופיע בעמוד הבית כשאתם נכנסים לנטפליקס, מתבסס על צפיות של שתי דקות בלבד. לכן הרשימה הזו לא נקראת "התכנים הנצפים" אלא "הפופולריים", וזו גם הסיבה שברוב המקרים אי אפשר באמת לגזור ממנה מסקנות ותובנות. סדרות שנראות מצליחות עקב נוכחותן במצעד, עשויות להתגלות פתאום ככישלון. זה היה הדין ממש לאחרונה עם "פגע וברח", שבוטלה למרות נוכחות יפה בעשיריות בכל העולם. כך היה גם מוקדם יותר השנה עם "החבורה מרחוב בייקר", שקיפחה את חייה על אף שכבשה את המקום הראשון.
חרף ההסתייגויות האלה, ברור שהמקרה של "משחק הדיונון" שונה, שלא לומר פנומנלי. היצירה הקוריאנית חפה מכוכבים הוליוודיים (למעשה, מעט האמריקנים האלמונים שמשתתפים בה הם השחקנים הגרועים ביותר בסדרה), ולא מתבססת על מותג מוכר שעשוי להביא איתו מעריצים קיימים. הסדרה אולי שווקה היטב במולדתה, אבל מחוץ לקוריאה היא הפכה לסנסציה בלי קידום יוצא דופן, אלא מפה לאוזן - רשתות חברתיות, המלצות של חברים, ממים ואתגרי טיקטוק - מה שאומר שכוחה רק מוסיף ומתעצם. רגע לפני שליל כל הקדושים מגיע בסוף אוקטובר, "משחק הדיונון" הביאה לזינוק בביקוש לטרנינגים ירוקים כמו שלובשים המתמודדים במשחק, וכמובן תחפושת הצוות בכיפות האדומות ובמסכה השחורה - עם סימני משולש, מרובע ועיגול - היא אחד המוצרים המבוקשים לקראת החג.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הנסיקה של "משחק הדיונון" אף נעשתה במהירות מעוררת השתאות. בסוף החודש הקודם, תשעה ימים בלבד אחרי ש"משחק הדיונון" עלתה לשירות ב-17 בספטמבר, בישר המנכ"ל-השותף של נטפליקס, טד סרנדוס, שהסדרה נמצאת בדרך הבטוחה להפוך לתוכן שהכי הרבה לקוחות דגמו אותו בחודש הראשון לצאתו. עד כה התואר הזה היה שמור ל"ברידג'רטון", סדרה שיצאה בזמני הסגר של סוף 2020, כשאנשים רבים ישבו בבתים וחיפשו במה לצפות. כפי שניתן להבין מעצם הנתון, "משחק הדיונון" היא גם הסדרה הנוכרית המצליחה ביותר בתולדות נטפליקס, עוקפת בקלילות רבתי סדרות כמו "בית הנייר" ו"אליטה" הספרדיות, "לופן" הצרפתית ו"אפל" הגרמנית.
הסדרה עוקבת אחר סונג ג'י-הון (לי ג'ונג'-ג'יי), גבר דל ומרוט שמתגורר עם אמו הקשישה בשכונה ענייה בסיאול. מצבו הפיננסי המשתק מביא אותו אל משחק מסתורי המנוהל על ידי אנשים במסכות, אוברולים ותתי-מקלע, שבמסגרתו הוא ומאות אנשים נוספים עם בעיות פיננסיות מתחרים זה בזה בשורה של משחקי ילדים. המנצחים יכולים לזכות במיליארדי וונים (מאות מיליוני שקלים) שיסייעו להם לצאת מכל חוב אפשרי, אבל מה שהם לא יודעים כשהם נכנסים למשחק, זה שהמפסידים מוצאים להורג.
מה שכל כך מפליא במקרה של "משחק הדיונון" הוא שלא מדובר בסדרה לכל אחד. היא מלאה באלימות מפורשת וקשה, איברים מתרסקים, מיתות מזוויעות ומוחות שפוכים. ממש לא קלילה ומלבבת כמו "ברידג'רטון" או טלנובלית ונוחה לעיכול כמו "בית הנייר". ייתכן מאוד שמהסיבה הזו, "משחק הדיונון" בסופו של דבר לא תהפוך לסדרה הכי נצפית של נטפליקס. קרוב לוודאי שלא מעט מאלה שדוגמים אותה כרגע הם כאלה שמבקשים להבין על מה כולם מדברים, אבל אז מפסיקים עמוק בתוך הפרק הראשון כשהם נתקלים באכזריות הבוטה והמדממת שלה. זה מספיק בשביל ש"משחק הדיונון" תנסוק אל המקום הראשון במצעד הסדרות הפופולריות ב-90 מדינות, אבל לא כדי שתתברג יחד עם אותן "ברידג'טון" ו"בית הנייר" (וגם עם "דברים מוזרים", "המכשף" ו"את") במעלה רשימת הסדרות שהצופים צרכו בהן את מספר השעות הגבוה ביותר. משמע, סדרות שהצופים השלימו בהן את כל העונה.
כך או כך, "משחק הדיונון" היא תופעת תרבות גלובלית מטורפת, וללא ספק פורטת על איזשהו מיתר קולקטיבי בלבותיהם של צופים בכל העולם. כמשתמע, בסופו של דבר מדובר במעשייה נוספת על עשירים שצדים להנאתם עניים או סתם מוכי-גורל, מהסיפורים העתיקים בתולדות הזמן. אף על פי כן, "משחק הדיונון" הגיעה בעיתוי המושלם מכל היבט. היוצר הוואנג דונג-היוק, שגם כתב וביים את כל פרקי הסדרה, סיפר לוול סטריט ג'ורנל שהרעיון עלה בדעתו כבר לפני עשור, כשעוד גר בבית אמו וסבתו, אבל אף גורם שידור לא היה מעוניין בה: היא נראתה להם מופרכת וגרוטסקית מדי. בצוק העתים, לא בשונה מהדמויות בסיפורו, הוואנג אף נאלץ למכור את המחשב הנייד שלו כדי לשלשל לכיסו קצת כסף.
המצב השתנה לפני כשלוש שנים, כשנטפליקס החליטה שמלחמת המעמדות בבסיס הסדרה מהדהדת בהחלט למציאות הקיימת. מאז גם התפשטה מגפה עולמית שרק חידדה את הפערים בין העניים לעשירים, לא רק בהיבטים פיננסיים אלא אף בריאותיים: העניים הם תמיד אלה שנדבקים, חולים ומתים יותר, וזה בנוסף לבעיות הבריאותיות השגרתיות שמגיעות עם צרות כלכליות, כגון חרדה ודיכאון ונגזרותיהם הפיזיות. בעוד רבים עדיין מלקקים את הפצעים מהקריסה הכלכלית של 2008 וחשים יום יום את השפעותיה, המיתון הכלכלי החדש רק הוסיף דלק למדורה. מיליוני אזרחים ברחבי העולם מצויים בחובות גדולים ומייאשים ממש כמו גיבורי "משחק הדיונון".
גיבור הסדרה משקף את היעדר השוויון ואת ההתעללות של הקפיטליזם רעול הפנים - יד נעלמה, פשוטו כמשמעו - באזרח הקטן. ג'י-הון הוא פיון במשחק מסוכן של אחרים, כאילו בעל בחירה חופשית אבל בעצם לא ממש, ובתוך כל זה משתדל נואשות לשמור על צלם אנוש למרות הכל. למרות המדים המצועצעים והמופרכים והתרחיש הקיצוני בואכה בלתי-סביר, בבסיס הסדרה פועם משהו מאוד אמיתי, כואב ומזוהה מאוד, שחוצה גבולות ושפות. הוא נכון לצופה מקוריאה הדרומית כשם שהוא נכון לצופים מישראל, ארצות הברית, ארגנטינה, רוסיה, דרום אפריקה ואפילו קטאר - דוגמאות ספורות למדינות מני עשרות שהסדרה מככבת בהן במקום הראשון.
נוסף לשיקוף המציאות העכשווית המסוים הזה, "משחק הדיונון" מגיעה גם בעיתוי יצירתי מושלם. אותן סדרות זרות מצליחות של נטפליקס שהיא עוקפת עתה בדרכה על הפסגה, הן אלה שסללו לה את הדרך. לא רק בכך שהרגילו את מנויי נטפליקס לסדרות בשפות שאינן אנגלית, אלא ממש במוטיבים. "לופן" עוקבת אחר גנב פריזאי, בן למהגר, המבקש לנקום בעשיר האכזר שהרס את חייו. "בית הנייר", סדרה על מעללי קבוצת גנבים ששמה לה למטרה לשדוד את הון העתק במטבעה המלכותית של ספרד, היא בבסיסה סיפור עוקץ של אזרחים מן השורה היוצאים נגד המערכת הקפיטליסטית הגדולה והדורסנית. בשני המקרים אנחנו בעד האנשים הקטנים, בשני המקרים אנחנו מריעים להם בתקווה שיקחו את כל הקופה. כך בדיוק קורה גם ב"משחק הדיונון".
אחרי שנים של השקעה בסדרות זרות, נטפליקס יודעת איך למקסם את האפיל חובק-העולם, ומנגד למזער פרטים תלויי תרבות שעלולים להכשיל את היצירה. כדי להגביר את המשיכה הגלובלית (והטיקטוקית) של הסדרה החדשה, אנשי החברה קישטו וסגננו אותה בעיצובים עזים, צבעוניים - ומוכרים. למעשה, הבהלה לתחפושות האלווין מהדהדת לתרחיש דומה שאירע לפני שנים ספורות עם "בית הנייר" - גם שם אוברלים אדומים ומסכות מובחנות היו מרכיב עיקרי באסתטיקה, וגם במקרה הזה ייתכן שבפורים הקרוב תתבלבלו בינם לבין מחלקי העיתונים של ישראל היום.
מעבר לזה, התרבות הקוריאנית מתפרסת אל המערב בשנים האחרונות בצורה חסרת תקדים. להקת הבנים הקיי-פופית BTS היא אחת הלהקות הגדולות בארצות הברית, על אף שהם שרים רוב הזמן בשפת אימם. הסרט "פרזיטים" של בונג ג'ון-הו - אף הוא עוסק במעמדות וביחסי הגומלין ביניהם - היה לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית וזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. נטפליקס עצמה השקיעה בשנים האחרונות מאות מיליוני דולרים בתוכן קוריאני מקורי, ולמרות שאף אחד מהכותרים לא התקרב לממדי השגשוג של "משחק הדיונון", בכללותם הם אחראים על עלייה של מאות אחוזים בצריכת סדרות קוריאניות בנטפליקס בשנתיים האחרונות, מרגילים את הטעם ומכשירים את הדרך.
כשלוקחים את כל האלמנטים האלה בחשבון, לצד העובדה שבסופו של דבר אכן מדובר בסדרה שכתובה ועשויה היטב, נדמה ש"משחק הדיונון" הגיעה בדיוק בזמן הנכון כדי למלא חלל ולהרוות צמא. גם אם רבים ייכנעו למראות האלימים ויפרשו לפני שיגיעו לסוף העונה הראשונה, את המקום המדהים שחצבה לעצמה בתרבות הפופ - איש לא ייקח ממנה.