תארו לכם סיפור: אליטה פריבילגית, סדיסטית וניהיליסטית צופה להנאתה לצרכי אסקפיזם או ריגוש במשחק אכזרי שבו אנשים ממעמד נמוך יותר מתחרים זה בזה עד מוות, כשהכללים משתנים באופן שרירותי תוך כדי המשחק.
אם נדמה לכם שראיתם את זה כבר - אתם צודקים: סדרת "משחקי הרעב" המצליחה סבבה בדיוק סביב הרעיון הזה. עכשיו קמה לה יורשת בנטפליקס שהפכה ללהיט עולמי ענק: "משחק הדיונון" הקוריאנית, שנראית כאילו סרטי "משחקי הרעב" פגשו את "פרזיטים" - כשבמקום פרודיה על עולם אדיש שהתמכר לריאליטי כהדחקה של דיכוי אלים, הפעם מדובר בסאטירה חברתית על יחסי הכוחות הבלתי אפשריים בין עשירים ועניים. וכמובן: הרבה דם, הרבה מתים, ומנצח אחד שחייב להכריע בין יצר ההישרדות לשמירה על אנושיות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לי ג'ונג ג'יאה הוא סונג ג'י הון - מובטל גרוש החי אצל אימו הענייה והחולה, ומכלה את ימיו בהימורים כפייתיים ועם חובות שאין באפשרותו לשלם. מפגש ספק אקראי מוביל אותו להצטרף למשחק מסתורי יחד עם עוד 455 בני אדם אחרים, כולם במצב חברתי דומה, כשהכללים מוסברים בידי חמושים שפניהם מכוסות.
השיטה חולנית: על המתמודדים לנצח שישה משחקי ילדות עם טוויסט בתמורה לפרס עצום, ומה שמתברר רק בהדרגה הוא שהמפסידים משלמים בחייהם, ושחבורת עשירים מנוונים ואדישים צופה ומהמרת להנאתה על חייהם של השחקנים (זו כמובן גם פרודיה על הצופים עצמם). בינתיים המתמודדים העלובים כורתים בריתות, מתוודים זה מול זה ועושים כמיטב יכולתם לשרוד, בעוד אחרים פושטים אט אט את כבודם וצלם האנוש שלהם. במקביל, שוטר שמחפש את אחיו שנעלם מצליח לחדור לתוך המתחם, ומזדעזע לגלות שלא רחוק מהעיר הגדולה מתנהלת מציאות אלטרנטיבית עם חוקים אחרים לגמרי.
בסיס הטירוף נעוץ בפער שבין משחקי הילדות והאסתטיקה האינפנטילית לרצחניות הפסיכופתית, ובעובדה שהכל נסוב סביב כסף ומעמדות. בעולם הזה, מתחת לסף כלכלי מסוים - החיים אינם נחשבים וניתן לשחק בהם; מעל סף מסוים מותר לעשות הכל. הסדרה מדגישה שבעולם עם פערים כה גדולים אי אפשר לדבר באמת על זכות בחירה או הסכמה, שהופכים למושגים ריקים מתוכן. למשחק האכזרי הזה ולכוחות שמאחוריו אפשר להתנגד רק עד גבול מסוים.
בשולי הדברים, קשה להתעלם מדימויי השואה של "משחק הדיונון", עולם שבו החיים שווים כקליפת השום, אנשים נקראים במספרם הסידורי ולא בשמם, והמתחרים נשרפים בתנורים לאחר מותם. גם שגרת הרצח השרירותית, חסרת הרחמים, שבה אין לדעת היום איזו צורת התעללות חדשה ואילו חוקים חדשים יביאו מחר להוצאה להורג, מרמזת לכך. אלה דימויים גסים כמעט במתכוון, שמטרתם להדגיש באיזו בקלות ניתן למעוך את כבודו וחייו של אדם.
גם אם נשים בצד את הדיון הזה, "משחק הדיונון" מספקת בינג' אפקטיבי וסוחף. הקונספט שלה שואב את הצופה, היחסים בין הדמויות - הסטריאוטיפיות אמנם - מעניינים והאסתטיקה בוודאי מרשימה, גם אם האלימות גרפית למדי. קל וכיף להמשיך לעוד פרק ועוד פרק ועוד פרק.
אלא שבעוד המסגרת עשויה היטב, נדמה שהפרטים הקטנים שבתוכה לא חודדו עד הסוף. עלילות המשנה חלשות, אלמנטים שונים אינם מוסברים כלל (מהו באמת הסיפור של הפרונט מן? מיהו איש המכירות?), העלילה צפויה להפליא והסוף כמעט מביך. החוסרים האלה מפריעים ל"משחק הדיונון" להפוך מבינג' משובח לסאגה משמעותית, אבל גם זה לא מעט בכלל.