הבמאית וכלת פרס ישראל לתיאטרון, נולה צ'לטון, הלכה היום (שישי) לעולמה בגיל 99. צ'לטון הייתה אחת הדמויות המרכזיות והבולטות בתיאטרון הישראלי. היא הייתה מחזאית, במאית ומורה למשחק ולדרמה. היא הייתה פרופסור בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לאמנות הבמה לשנת 2013. בנוסף זכתה בפרס כינור דוד בשנת 1974.
מוני מושונוב ספד לצ'לטון בשיחה עם וואלה! תרבות: "עצוב מאוד, קשה לי. נולה צ'לטון השפיעה על כל כך הרבה אנשים והשפיעה הרבה גם עליי. היא עיצבה אותי, עזרה לי, הייתה לנו שפה משותפת. היא הייתה מורת המשחק הראשונה והעיקרית שלי. הייתה לי זכות לקחת חלק בכמה הצגות מרתקות שלה, 'ליל העשרים', 'אחרון הפועלים' 'קריזה', 'החווה', 'גוג ומגוג'. כל ההצגות ששיחקתי אצלה היו הצלחות גדולות. פשוט היה בה איזה פלא וקסם. זה היה רק חלק בתוך כל העשייה הגדולה שלה. מבחינה מקצועית היא פתחה לי דרך, הפכה לי את המקצוע למסקרן וחשוב כי האדם עומד במרכז העשייה אצלה. הרגשתי את האהבה הגדולה שלה אליי. היא עזרה לי להרגיש קצת יותר בטוח ופחות נבוך במקצוע הזה ובהבנה שלו.
"התיאטרון שהיא עשתה והיה לי את הזכות להשתתף בו היה תיאטרון חדש, פורץ דרך, מעורב בכאן ועכשיו, בדרך הביטוי הייחודית שלה. מה שהיא עשתה בתיאטרון הדוקומנטרי בשנות השבעים בארץ היה פלא. היא נתנה קול ובמה למיעוטים, שלא יכלו לבטא את עצמם. שיעורי המשחק שלה היו מדהימים. היא הפכה את המקצוע הזה מסתם מקצוע של ללמוד בעל פה טקסטים ולקבל הוראות של הממונים - למקום שבו אתה מרגיש שאתה יוצר משהו, מנסה לשכנע את הקהל, לרתק אותו ולהכניס אותו לסיפור. היא עבדה כל הזמן, עד לפני מספר חודשים. לא ביקרתי אותה הרבה בשנים האחרונות. לפני 10 ימים הבנתי שאני צריך לבקר אותה ודיברנו. בשיחה האחרונה היא אמרה לי לבוא שוב כי היא לא רוצה לאבד אותי. עצוב".
איגוד בימאי התיאטרון ספד לצ'לטון: "האיגוד מרכין ראש עם מותה של של מגדלור התיאטרון הישראלי, פרופ' נולה צ'לטון. נולה היתה המורה של כולנו - מגדולי שחקני הוליווד , דרך רבים מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי ועד למדריכי תנועת תרבות שממשיכים את דרכה גם היום בעירות הפיתוח. נמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית לזכרה".
צ'לטון נולדה בניו יורק בשם סילביה טרוגר להורים שהיגרו מרוסיה. היא למדה משחק בארצות הברית בשנות ה-50. בניו יורק ביימה בין היתר שתי הצגות באוף ברודוויי עם השחקן דסטין הופמן. בשנת 1963 הגיעה לישראל כתיירת ומאז החליטה להשאר בארץ. מתחילת שנות השבעים החלה ללמד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בשנות השמונים קיבלה דרגת פרופסור-אמן. בשנות השבעים החלה לביים בסגנון התיאטרון התיעודי. שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. היא ביימה את המחזה הסאטירי "דו-קיום" שעסק בנושא הפלסטיני, "אופניים לשנה" בנושא עיירות הפיתוח ו"הימים הבאים" בנושא הזיקנה.
בין המשתתפים בפרויקטים בימתיים שהובילה היו תלמידיה באוניברסיטת תל אביב איציק ויינגרטן, עופרה ויינגרטן, מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, דליק ווליניץ, ארנון צדוק ועוד. ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהייתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית כנגד האוכלוסייה המזרחית. ב-1999 ביימה בתיאטרון הבימה את המחזה "זרים" מאת יהושע סובול בהשתתפות מוני מושונוב וסנדרה שדה. בגיל 95 פרשה מהוראה. בשנת 2019 חברה לדליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו של עמוס עוז.