אכן, מאוד אינטימי כאן עם 37 זמרות הליווי

בחוברת שמצורפת לאלבום ההופעה החיה הכפול שלו, "In The Flesh", מדבר רוג'ר ווטרס על סלידתו הרבה ממופעי איצטדיונים ראוותניים. על כך שבקונצרטים הענקיים של הפינק פלויד הוא למעשה התחבא מאחורי האפקטים המיוחדים. על קשר חדש ואינטימי שנוצר בינו ובין הקהל שלו, שאותו הוא חוגג באלבום הזה שמתעד סיבוב הופעות ראשון מזה 12 שנים בארצות הברית.

קשה לי לומר שאני מזהה את האינטימיות שנוצרה. ווטרס הולך כאן על הפקה גרנדיוזית לפי כל קנה מידה, כולל שלוש זמרות הרקע (הלא מוצלחות, במקרה זה), וכשעשרה נגנים עומדים על הבמה (בדמיוני, גירסת הדי.וי.די בוששה לצאת), קשה לומר ששירי הפינק פלויד, חזקים עד כמה שיהיו בפנים, מקבלים נופך אינטימי.

אכן יש בדיסק כמה ביצועים נחמדים, אך דומני כי לחלק מהם יפה היה להישאר בזיכרון חרוטים על ויניל. הסיבה היא שלצד שירים שאינם מזיקים ובאמת מגבירים את התיאבון לשמוע את הביצועים המקוריים, ישנם מקרים יותר חמורים היסטורית. קשה לשמוע מה שווטרס עשה כאן ל"וויש יו וור היר" (לא מספיק הווייקליף?).

רוג'ר הפך מעט זקן. מסריו עדיין חדים וחשובים, אך ניכר שלא עומד לו הקול. הוא נאלץ להישען תכופות על זמרות הליווי (הלא מוצלחות) ולסמוך על זה שנתנחם בכך שהסאונד פיצוצי והנגנים אחלה. בכלל, הוא פתאום נשמע כמו מרק נופלר. אבל מותר לו. אלה השירים שלו, ורוב הביצועים באמת בסדר כשלא משווים אותם. אם מישהו באמת חייב לשמוע עוד גירסה ל"מאני", או קונה את המטאמורפוזה של נופלר (סליחה, ווטרס), אז שיקנה את הדיסק.