צפינו בשואו של "הזמר במסכה" והבנו היטב איך הטלוויזיה הישראלית גוססת

יום יבוא, ובמילון יוסיפו את הערך "זבל טלוויזיוני" ולידו יהיה איור של אופירה אסייג תופסת את הראש בהלם. מה שאמור היה להיות גילטי פלז'ר בלתי מזיק הפך להיות עוגן רייטינג חסר ערך, שכל מטרתו הוא להציג "מלחמת רייטינג" מדומיינת בזמן שכל הצופים כבר נטשו לנטפליקס

17/10/2021
הזמר במסכה (צילום: קשת 12)

לפני משהו שמרגיש כמו אלפי שנים, בזמן ש"שידורי קשת" הייתה אחת מזכייניות ערוץ 2 הי"ד, פגשתי לשיחה את רון לשם, מי שהיה אז סמנכ"ל התוכן של הזכיינית. נודניק שכמותי, הבעתי בפני לשם את סלידתי מכך שרוב התוכן של הערוץ נשען על ריאליטי. צריך להבין, לצורך הפרופורציות, שאלה היו הימים של לפני "האח הגדול". הריאליטי הישראלי אז עוד היה בחיתוליו, עם תוכניות חמודות בדיעבד כמו "השגריר", "המטבח" ו"אורי גלר מחפש את היורש", אך מעל כולן נצצה תוכנית הדגל של הערוץ: "כוכב נולד".

לשם, אחד מאנשי התוכן המבריקים בישראל, הקשיב בנימוס, אך הבהיר לי שהוא גאה בריאליטי השירה המצליח. באותם ימים הכלל בתוכנית קבע שהמתמודדים חייבים לבחור שירים בעברית, דבר שגרם להרבה להיטי עבר נשכחים לחזור לפלייליסט. צעירים שמעולם לא שמעו את זוהר ארגוב פתאום ראו את "ים של דמעות" במשדר הנצפה בישראל. הדרמה האנושית של הראל מויאל והראל סקעת הביאה על הדרך את דובי זלצר ו"הנני כאן" למסה מטורפת של צופים. האמת? השתכנעתי. יכול להיות שזאת לא הטלוויזיה הכי מקורית והכי איכותית, אבל היי, כמה פעמים יוצא לך לשמוע את "וידוי" של אלכסנדר פן בפריים טיים של ערוץ 2 מבוצע בשלמות על ידי זמרת כמו מארינה מקסימיליאן?

במבט לאחור על אותם ימים, היינו תמימים. הפיצול של ערוץ 2 וההשתלטות של קשת על מה שנותר מהשידורים הלינאריים בישראל הפכו את מה שעדיין מכונה בטעות "שעות השיא", לפח זבל טלוויזיוני. כל הקסם שאפשר לזהות בדיעבד בעונות הראשונות של "כוכב נולד", עם ליהוק מדויק של זמרים צעירים וכשרוניים שזכו לטיפוח וליווי מקצועי של אמנים מנוסים, התחלף במין מסחרה טלוויזיונית בניחוח אסי עזר ורותם סלע. לא ברור מתי ברייק הפרסומות נגמר והתוכן הפרסומי הסמוי מתחיל.

עוד בוואלה!

המוזיקאי יובל מסנר (טאטו, בלאגן) הלך לעולמו בגיל 56

לכתבה המלאה
תחתית החבית. "הזמר במסכה"(צילום: צילום מסך, קשת 12)

מתחת לכל הטלוויזיה הרדודה והשטחית של הערוצים המסחריים, בתחתית החבית ממש, מעבר למסטיק הנמרח שהוא "נינג'ה ישראל", אחרי הנאומים המתפייטים של אייל שני ב"מאסטר שף" ומעבר לצל הכבד של "חתונה ממבט ראשון" - שהוכיחה שאין שום ערך אנושי שלא יימכר בעבור רייטינג - אם תגרדו את שאריות העובש הרעיל והטחב המצחין, שם תמצאו את "הזמר במסכה".

יום יבוא ובמילון אבן שושן יוסיפו את הערך "זבל טלוויזיוני מזוקק", ולידו יהיה איור של אופירה אסייג תופסת את הפרצוף בהלם. מה שאמור היה להיות גילטי פלז'ר בלתי מזיק, הפך להיות עוגן רייטינג חסר ערך שמשודר יום אחרי יום בערוץ המוביל בישראל, במטרה אחת - לשים רגל בגלגלים של המתחרים שמשדרים את "הישרדות" במקביל. באהבה ומלחמה הכל מותר, אבל האם באמת חייבים להיות כאלה צפויים, משעממים ובעיקר חסרי קשר למציאות?

אנטי-תוכן. "הזמר במסכה"(צילום: צילום מסך, קשת 12)

קוריאה מתפתחת והופכת למעצמת תוכן, כשרק לאחרונה "משחק הדיונון" הפך לסדרה הפופולרית בתולדות נטפליקס, וזאת אחרי זכייה היסטורית באוסקר על "פרזיטים" של בונג ג'ון-הו ב-2019. בישראל, אבי ניר ואנשיו החליטו לשים את כל הז'יטונים שלהם על תוכנית ריאליטי קוריאנית מטופשת, שכל כולה אנטי-תוכן. מהחזון הציוני היפה של "כוכב נולד" לא נותר כלום כשהדמויות המגוחכות שרות בעיקר שירים באנגלית (כמו ב"הכוכב הבא" ושאר תוכניות ריאליטי השירה העבריות). גם מעצם החוויה המרגשת של לצפות בזמר שר לא נותר כלום - אנחנו זוכים לשמוע סלבריטיז מזייפים בפלייבק בזמן שצדי צרפתי ממצמץ בהתרגשות ותדהמה.

על הנייר, כל אחת מהדמויות שממלאות את המסך ב"הזמר במסכה" ראויה לככב בפריים טיים. עידו רוזנבלום הוא היד בפוקר שתמיד נשמח לארח בשולחן, שחר חסון הוא אחד האנשים המצחיקים בישראל, הגרוב האנושי של סטטיק לא נופל מהביטים של ג'ורדי, והאמת היא שגם השילוב של אופירה אסייג וצדי צרפתי יחד אמור לספק הרבה רגעי קסם. בפועל, שום דבר מזה לא עובד. מקרה מובהק של השלם קטן מסך חלקיו. השיחות מרגישות מבוימות, ההימורים לעתים כל כך מגוחכים שקשה שלא לחשוב שהם מתוסרטים, ומשהו בעריכה של כל העסק מרגיש חורק, לעתים אפילו לא נעים לצפייה, עם בדיחות פנימיות (לרוב על חשבונו של צדי) שלא ברור איך נכנסו לשידור.

בתחילת התוכנית הבטיח עידו רוזנבלום כי בעונה הזאת יתחרו בתוכנית 18 האנשים הכי מפורסמים בישראל. במידה מסוימת, ההבטחה הזאת רק מוכיחה את השפל שאליו הגיעה קשת. מערוץ שמייצר כוכבים (מנינט טייב ועד נטע ברזילי), מוביל טרנדים (הסקנד סקרין של "הכוכב הבא") וקובע סדר יום (בין אם דרך מהדורות החדשות או הסאטירה של "ארץ נהדרת") - קשת פינתה את הסלוט המרכזי בלוח התוכניות שלה עבור 18 סלבס שכל מטרתם היא למצב את עצמם כמפורסמים. ב"האח הגדול" נותנים מיליון שקל, ב"אקס פקטור" שולחים את המנצח לאירוויזיון וב"הזמר במסכה" מקבלים תו תקן: "אחד מהאנשים המפורסמים בישראל". אי אפשר פשוט להסתפק בספירת עוקבים באינסטגרם וזהו?

יכול היה להיות משהו, אבל אין. צדי צרפתי ושחר חסון, "הזמר במסכה"(צילום: צילום מסך, קשת 12)

בשורה התחתונה, זה בכלל לא משנה. כל מה שישודר בערוץ 12 יזכה לאחוזי רייטינג נאים - בטח בשיטה העקומה שבה נמדד הרייטינג בישראל. בין אם זו סדרת דרמה מקורית, שעשועון חדשני או ריאליטי הזייתי מקוריאה, המספרים מתיישרים בסוף. "מלחמת הרייטינג" הזאת היא לצרכים פנימיים ומסחריים בלבד, כמו גם ההחלטה לצאת להרבה הפסקות פרסומות קצרות לעומת מעט הפסקות ארוכות. כמה מפתיע, בערוץ המתחרה נקטו בדיוק באותה גישה. בפועל, ואת זה יודעים היטב האנשים בקשת, העתיד של הטלוויזיה לא נמצא שם. ישראל היא חלק מעולם תוכן גדול ועשיר. הישראלים יכולים לצפות בנטפליקס, אמזון ואפל. הם צופים בתכני HBO בלחיצת כפתור, כאשר לעתים התוכן עולה בישראל עוד לפני קליפורניה. כל אלה הם כמובן רק התכנים החוקיים.

בתעשייה חזרה אתמול השאלה: "במה יצפו יותר, ב'הישרדות' או ב'הזמר במסכה'?", אלא שבמציאות - אף אחד לא באמת התלבט. מי שרוצה לצפות בשתי התוכניות, יצפה בשתיהן. אחד יקליט, השני יצפה ב-VOD ואחר ישלים בכלל באפליקציה בטאבלט. המושג "לזפזפ" כבר לא קיים, כמו גם הסוד הידוע ביותר בתעשיית הפרסום: קהל היעד כבר מזמן לא צופה בפרסומות בטלוויזיה, בטח מאז שיש את האפשרות לצפות בדיליי ולהריץ את הברייקים. מלחמת הרייטינג הזאת היא אסופה של דון קישוטים שנלחמים בטחנות רוח, בלי לשים לב שרוסיננטה טובע בבוץ טובעני וסנצ'ו פנצ'ו המשיך הלאה לחפש אדונים אחרים.

לפני שלושים שנה, כשערוץ 2 הוקם, אלכס גלעדי טבע את המשפט המפורסם לפיו הערוץ ישדר תוכן טלוויזיוני "בשביל מסעודה כהן משדרות וגם בשביל משה רבינוביץ' ביבנאל". אם מתעלמים לרגע מניחוחות הפטרונות של המשפט ההוא, הרעיון מאחוריו היה די פשוט: נעשה טלוויזיה שתפנה לכולם. פשוט, אך לא תמים. התוצאה בזמנו הייתה פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר, שהתגלמה ברוחו של דודו טופז ותוכנית המגלומניה שלו. איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים. המצב היום, באופן שצריך להדאיג כל מי שהטלוויזיה הישראלית יקרה ללבו, גרוע בהרבה. מדובר בתהליך גסיסה מפואר, איטי, ארוך ופוטוגני - כשברקע אפשר לשמוע את אופירה אסייג צועקת: "לא, אני מתההההההההה".

בקטנה

אם כבר נאלצנו לצפות בזוועה הטלוויזיונית הזאת, אז ברור שהתמנון זה אלדד יניב, לא?

  • הזמר במסכה - ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully