דמיינו לעצמכם איך זה לחיות את "הקיץ של אביה", כל יום מחדש. אלו הם חייו של ברני, גיבור סרט האנימציה החדש "הבאג של רון". הוא מנודה חברתית, והתייאש כבר מלנסות להזמין מישהו לאירועים. באחד הרגעים העצובים בסרט, הילד הבודד אף אומר "עדיף לא לשאול אף אחד מלכתחילה, וככה בטוח לא תקבל סירוב".
ברני יתום מאם, וחי עם אביו ועם סבתו, שאין להם שום משאבים חומריים להציע לו, מלבד אהבה ודאגה. אז, נכנסת לחייהם המצאה טכנולוגית חדשה: מעין רובוט מתוכנת היטב, שמסייע לילדים להתגבר על חרדות חברתיות ובעיקר מסייע להם למקסם את הכישורים האינטרנטיים שלהם, להפוך לויראלים ולקבל כמה שיותר לייקים.
זה צעצוע יקר, ולמשפחה של ברני אין כסף, אז היא שמה ידיה באופן פיראטי על רובוט מקולקל, שלא מסוגל אפילו להתחבר לרשת, והאלגוריתמים שלו לא עובדים כמו שצריך. כמובן שעדיף ככה: בשעה שהרובוטים האחרים רק מחמירים את הניתוק של הילדים מן העולם האמיתי ואת החרדות שהרשתות החברתיות גורמות להם, התקלה המופלאה עוזרת לחבר החדש שלה לגלות את היופי של העולם שנמצא מחוץ לטווח של האינטרנט האלחוטי. הצרה שמתברר כי לממציאים החדשים של הטכנולוגיה יש כוונות סמויות וזדוניות, ואלה לא משתלבות היטב עם המרד הזה, כך שהם מנסים לדכא אותו.
"הבאג של רון" יצא בסוף השבוע ברחבי העולם וגם בארץ, והוא הסרט הארוך הראשון מבית היוצר לוקסמית', אולפני אנימציה בריטים שדיסני מפיצים את התוצרת שלהם כרגע. לפחות בשלב זה, נראה כי לאולפנים יש דרך ארוכה עד שיצליחו להתחרות עם השחקנים הגדולים והוותיקים בשוק.
זה אחד מאותם סרטים שסובלים מפערים גדולים בין הרעיון והביצוע. האנימציה כבדה ומגושמת. החבר הרובוטי נראה כמו שילוב של פק-מן וביצה, והוא נטול ניואנסים וחן. ראינו כבר לא מעט להיטים על הקשר שמתפתח בין הגיבורים והחברים הלא-אנושיים שלהם, מ"אי.טי" ועד "טד", והם הצליחו בגלל שהיה קל להתאהב בחבר מהסוג האחר ולקנא במי שזוכה לחיבוק ממנו. הפעם, זה לא קורה.
גם התפניות העלילתיות צפויות למדי, ודמויות המשנה שחוקות: האבא הלוזר, הסבתא העגלגלה עם המבטא, הבריון הבית ספרי, הילדה היפה והמפונקת וכיוצא בכך. הארכי-נבל שמאחורי הרובוטים מזכיר דמות דומה שראינו לא מזמן ב"לשחרר את גאי" וכנראה נראה עוד הרבה בשנים הקרובות, ומבוסס באופן ברור על סטיב ג'ובס ומרק צוקרברג.
הסרט יוצא בארץ בעותקים מדובבים ובשפת המקור, המציגה בין השאר עבודות דיבוב של זאק גליפיאנקיס כרובוט ואוליביה קולמן כסבתא. אף אחד מהם, כך נראה, לא התאמץ במיוחד. על עבודת הבימוי חתומים שרה סמית וז'אן-פיליפ ויין, והיחיד מאנשי הצוות שבעבודה שלו יש טיפה של שאר רוח הוא המלחין הפורה הנרי ג'קמן, שהמוזיקה המקורית שלו גדולה על התוצאה במידה אחת לפחות.
הביצוע הסתמי מקשה על הצפייה בסרט, אך אם מתאמצים, אפשר למצוא בו כמה רעיונות מעניינים. בדומה לכמה סרטים אמריקאים מן העת האחרונה למשל "אוון הנסן היקר", הוא מיטיב להמחיש עד כה הדור הצעיר בימינו (ולא רק הוא) סובל מחרדה חברתית, ועד כמה לטכנולוגיה ולמדיה החברתית יש חלק בכך.
הסרט אף ממחיש עד כמה הדברים ישתנו לו רק נתנתק מהרשת - ושוב, גם זו אמירה שרלוונטית לא רק לילדים שיצפו בו, אלא גם למבוגרים שיבואו עמם לאולמות. מול המצב הנוכחי, שמן הסתם רק יילך ויחמיר, הוא משתמש ברובוט החתרני כדי להציע פתרון אוטופי, של עולם שהתנקה מאלגוריתמים. התוצאה הזכירה לי את הפרק הקלאסי של "משפחת סימפסון", בו מארג' גורמת למפיקי "איצ'י וסקרצ'י" לרכך את האלימות. בתגובה לכך הצופים הצעירים מאבדים עניין, מכבים את הטלוויזיה והולכים לשחק בחוץ, מה שמחזיר להם את הברק לעיניים.
כמובן שהאוטופיה הטלוויזיונית הזו לא נמשכת הרבה זמן, וגם "הבאג של רון" לא יהיה יותר מאשר מכה קלה בכנף. הסרט נכשל בקופות ארצות הברית, וגם אם היה מצליח - מה היה הסיכוי שלו לחולל שינוי? הרי הוא עצמו שייך לתאגיד הכי גדול שיש, שמן הסתם משתמש באותם רשתות חברתיות כדי לשווק אותו, וגם אנחנו נפיץ את הכתבה הזו בפייסבוק.
"הבאג של רון" מפסיד במלחמה שמלכתחילה לא היה לו סיכוי לנצח בה, אבל זה לא מבטל את ערכו לחלוטין. אם תתעלמו מן התדמית השלילית שנקשרה בו בעקבות הכישלון הקופתי, ואם תצלחו את החיוורון האמנותי שלו, הוא יספק לכם ולילדים שלכם כמה נקודות למחשבה ונושאים לשיחה - וכרגע, גם זה משהו.