האמת היא - ובבקשה אל תספרו את זה לעורך שלי - שאין באמת צורך בביקורת על שיר חדש. רוצים לדעת איך השיר החדש של רן דנקר? תפנו לעצמכם שתי דקות ו-52 שניות ותשמעו אותו במלואו. מומלץ גם לצפות בקליפ. אותו כנ"ל על החדש של נועה קירל, מרגי או קולדפליי. בעולם מלא בתוכן, ביקורות על סדרות טלוויזיה יכולות לעזור לנו לקבוע מה יהיה הבינג' הבא שלנו מבין כל האפשרויות, וביקורת על סרט חדש יכולה לעזור לנו להחליט אם לצאת לקולנוע או לא - אבל שיר של שלוש דקות? סביר להניח שייקח לכם יותר זמן לקרוא את הביקורת הזאת מאשר לעשות חיפוש בגוגל ולהאזין לשיר.
זאת הסיבה שאני כמעט שלא כותב ביקורת על שירים חדשים, אלא במקרים חריגים ומיוחדים באמת - ובתקופה הזאת, בנסיבות האלה, ובמציאות שנכפתה עלינו - אין חריג ומיוחד יותר מרן דנקר, בכל מובן. האיש שאחראי ל"בית משוגעים", הלהיט הכי גדול של השנה החולפת, חוזר עם סינגל חדש שנאלץ לפזר המון אור כדי להתמודד עם הצל של הסינגל הקודם. המדהים הוא, וכנראה שזה משהו שלא שומעים בהאזנה ראשונה, ש"השמלה החדשה שלי", הסינגל החדש, לא רק שלא נופל מקודמו, אלא אפילו מצליח להתעלות עליו. האור שהוא מפיץ הוא רק תירוץ.
האזינו כאן לפודקאסט עם רן דנקר:
את "השמלה החדשה שלי" שמעתי בהופעת בכורה (כך לפחות דנקר עצמו טען) במופע סולד אאוט שלו בחודש אוגוסט האחרון באמפי וואהל בתל אביב. מאיר אריאל נהג לכנות את השירים האלה, שהקהל טרם מכיר, בכינוי "עולים חדשים". עם קצת יותר ותק על הבמות מרן דנקר, הטרובדור ממשמרות היה מזכיר לקהל את הסלוגן: "חייכת - קלטת", ומתחיל לנגן את "פלוגה בקו" או את "זרעי קיץ". שירים שבשמיעה ראשונה ירגישו קודרים, אך יהפכו במרוצת הזמן לקלאסיקה. לפופ יש קסם אחר ומיידי. כבר בביצוע הראשון שלו, "השמלה החדשה שלי" ישב בול. זה היה הקטע הטוב במופע של דנקר, שכלל שני ביצועים של "בית משוגעים", דואטים עם עברי לידר, קאבר לאלה לי ואפילו קטעי נוסטלגיה מתוך "השיר שלנו".
אם היה מוציא את "השמלה החדשה שלי" בחודש יוני, דנקר יכול היה להתחרות עם "טרילילי טרללה" של נועה קירל ואילן פלד על תואר הלהיט הרשמי של אירועי הגאווה. ואולם, דנקר בחר, בצדק רב, לא להתחתן עם האג'נדה הקווירית של השיר, אלא להבליט את הפאן שבו. הריקוד של דנקר בקליפ שמלווה את הוצאת הסינגל לא זועק "גבר בשמלה" אלא פשוט "חופש". זו בחירה לא מובנת מאליה בתוך ז'אנר שחי מטרנדים, גימיקים ותועפות של יחסי ציבור. זה קל יותר כשאתה יודע שיש לך ביצת זהב ביד.
הכל עובד בשיר. המלודיות בבתים מתוקות וכובשות, בזמן שהמילים מנסות לבנות איזה טוויסט שעובד רק בהאזנה הראשונה - אך אחריהן השיר הופך לפצצת פופ. שילוב של צ'ארלי פות', ברונו מארס ואלה לי. דנקר לא מגיע להתחרות אם השיא אליו הביא אותו ג'ורדי בהפקה המושלמת של "בית משוגעים", הוא פשוט החליט אחרי שיר אחד בלבד להמציא ז'אנר חדש לחלוטין. אם על הדרך הוא נותן מקום לבני נוער להט"בים איזה מודל לחיקוי אמיץ שלא סופר אף אחד בחיוך - זה בונוס נהדר.
הקרדיט על השיר מתחלק בין רבים. על המילים חתומות נועה גולנדסקי ומאי ספדיה. על הלחן חתומה ספדיה עם אליה רוסיליו, אורן DEGO עמנואל ודנקר עצמו. אלא שבדיוק כמו במקרה של "בית משוגעים" (קרדיט משותף לדנקר עם ג'ורדי ורון ביטון) קשה לדמיין מישהו אחר מבצע את השיר ברגע ששומעים אותו. בין אם הוא כתב את המילים או לא, זה שיר שלו בדיוק כפי שזה שיר עליו, ולהפך. על הדרך הוא עונה על השאלה "מי אתה ומה אתה אוהב?" בתשובה האולטימטיבית: "לא עניין של כבוד הרב, לא עניין של השופט, וגם לאללה לא אכפת למעלה". זו לא פרובוקציה, זו תגובה הולמת לשאלה חצופה.
קריירת הפופ המחודשת של דנקר כיוצר עצמאי היא אחת המעניינות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. אמן מוכר שדווקא בתקופה בה כולנו עוטים מסכות כל הזמן החליט לקרוע מעליו את כל המגננות ולהופיע חשוף מאי פעם. זה עבד לו עם "בית משוגעים" הרבה מעבר למה שמישהו האמין. השמיים הם הגבול מבחינתו, ונותר רק לתהות האם חובבי הפופ בישראל מוכנים לקבל אמן עם שמלה.