הסרט הזה מתיימר לעסוק ב-MeToo, אבל הופך לעוד סיפור על בנים שהולכים מכות

"הדו-קרב האחרון" מבקש להשתמש בסיפור על אונס מהמאה ה-14 כדי לדבר על ה-MeToo בימינו, ולעתים עושה זאת בצורה מרשימה, מרתקת ומורכבת, אך בסופו של דבר הוא הופך לעוד סרט אקשן על בנים שרבים למי יש כידון גדול יותר

29/10/2021
טריילר הסרט "הדו-קרב האחרון" (פורום פילם)
דירוג כוכבים לסרטים -3.5 כוכבים(צילום: עיבוד תמונה, .)

בתחילת שנות התשעים, ההיסטוריון האמריקאי אריק יאגר חיפש נושא כתיבה שיאפשר לו להרחיב את הקהל האקדמי שלו, ולהגיע לציבור הרחב. במהלך חיפושים אלה, הוא נתקל בסיפור לא ידוע מצרפת של המאה ה-14, שהיו בו שלוש דמויות מרכזיות: אביר בשם ז'אן דה-קרוז', זוגתו מרגריט ואביר נוסף, ז'אק לה גרי.

מרגריט העידה כי לה-גרי אנס אותה. הוא הכחיש, והמלך שארל השישי החליט לפתור זאת בדו קרב בין האביר האנס ובין בעלה של הנאנסת. הכללים, כרוח התקופה, היו כאלה: אם הבעל יפסיד, זהו סימן מלמעלה שהאישה משקרת, ולכן לא רק הוא ימות, אלא גם היא, שתעלה על המוקד ותמות בייסורים.

ספרו של יאגר יצא בסופו של דבר ב-2004, והעיסוק שלו בתקיפות מיניות ובעוול שהחברה הפטריארכית ורשויות המשפט עושות לקורבנות רק הפך רלוונטי יותר עם השנים. האקדמאי הגשים את שאיפתו להנגיש את ההיסטוריה של ימי הביניים גם לקהלים לא אקדמיים, ולפני שלוש שנים התחילה הפקת סרט על פי הספר. אחרי שורה של עיכובים בשל הקורונה, הוא הגיע לאקרנים באמריקה לפני כשבועיים, וההתרסקות המפוארת שלו בקופות עוררה דיון מרתק ברשתות לגבי הסיבות לכך ולגבי הצורה שבה הוא משתמש בהיסטוריה כדי לעסוק ב-Metoo. בסוף השבוע, "הדו-קרב האחרון" עלה אצלנו, כך שכעת גם אנחנו יכולים להצטרף לשיחה.

הסרט נכשל בקופות למרות שעומדים מאחוריו שמות גדולים. ביים רידלי סקוט, שבגיל 83 לא נח לרגע - מאוחר יותר השנה ייצא לאקרנים סרט נוסף שלו, "בית גוצ'י". את התסריט כתבו יוצרת האינדי הנפלאה והמוערכת ניקול הולופסנר, יחד עם מאט דיימון ובן אפלק, שגם מככבים - דיימון מגלם את ז'אן דה-קרוז', ואפלק את הרוזן פייר ד'אלנסון, פטרונו המרושע של עבריין המין ז'אק-לה גרי, אותו מגלם אדם דרייבר, אלא מי. את מרגריט דה-קרוז' מגלמת ג'ודי קומר הבריטית, אחת הכוכבות העולות של התקופה האחרונה, אותה ראינו לאחרונה גם ב"לשחרר את גאי".

עוד בוואלה!

"אנתוני הופקינס הוא השחקן הכי טוב בעולם. כתבתי את התפקיד בשבילו"

לכתבה המלאה
בשביל מה צריך את הרשומון? מתוך "הדו-קרב האחרון"(צילום: פורום פילם)

כנהוג בימינו, הסרט מתפרש על פני לא פחות משעתיים וחצי, המחולקות לשלוש אפיזודות. הראשונה מתארת את האירועים מנקודת מבטו של דה-קרוז' והשלישית מן הפרספקטיבה של זוגתו, כשבתווך אנו צופים בהם גם מעיניו של לה-גרי. כיאה ליצירה קולנועית המבוססת על ספר של אקדמאי, הפירוט מאפשר לשרטט דיוקן מרתק של החיים במאה ה-14.

אם מקבלים את העובדה שהשחקנים הם כוכבים בני ימינו, שמדברים במבטא אמריקאי או בריטי אך מגלמים צרפתיים מימי הביניים, ניתן גם לומר שתצוגות המשחק משובחות. מאט דיימון, שמצטיין כעת גם ב"מים שקטים", מעולה בתור האביר שמתגלה כילד הכאפות האולטימטיבי של המלך. את אדם דרייבר אפשר לראות בשנים האחרונות בכל מקום, אבל הוא לא נמאס לרגע. השחקן מרוויח ביושר את מעמדו - באומץ, בעוצמה ובלי מניירות. ג'ודי קומר מנציחה כאן אף היא את הסטטוס שלה כאחת השחקניות המבטיחות בדורה ובן אפלק מוסיף אופי וצבע בתור הרוזן הסליזי. נכון, חלק מהם מסתובבים עם זקני תיש מוגזמים ותספורות מגוחכות, אבל כפי שחווינו כבר ב"רומן הדמים" ו"בנדטה" של פול ורהובן, למשל, הקאמפיות הזו היא חלק מהקסם של ז'אנר סרטי ימי הביניים.

השחזור התקופתי מרהיב והתוצאה היא אפוס מרשים שתענוג לראות על המסך הגדול. את מה שרידלי סקוט, רבים אחרים עוד לא למדו, ותצוגת הבימוי שלו סוחפת. הדיאלוגים אינטנסיביים וסצינת הדו-קרב היא מופת של צילום אקשן.

כוכבת עולה. ג'ודי קומר מתוך "הדו-קרב האחרון"(צילום: פורום פילם)

בצד זאת, הסרט מציג לעתים עיסוק מורכב ומרתק בתרבות האונס. התסריט ממחיש כי המקרה המדובר אינו מבודד. אחד הדיאלוגים הכי חשובים מתנהל בין הגיבורה לדמות שהיתה עד אז שולית למדי בעלילה, ומגלה לה עד כמה תקיפות מיניות הן עניין נפוץ, ועד כמה יש תרבות של השלמה עמן וטיוח שלהן. סצינה חזקה אחרת, ובעיקר רלוונטית ואקטואלית, מתנהלת בין כתלי בית המשפט.

כל זה אמנם מתרחש במאה ה-14, אך השופטים שואלים את הנאנסת שאלות שלמרבה החרדה, נשמעות כמו ציטוטים שקראנו לא פעם מדיוניים משפטיים בימינו. "למה שגבר כמוהו יצטרך בכלל לאנוס מישהי?", "האם ייתכן שנהנית מהאונס?" ו"אם אמרת עליו בעבר שהוא גבר נאה, האם זה לא מרמז שרצית בכך?" הם רק כמה מן הקושיות שנאמרות בידי אנשי החוק בימיני הביניים, אך מהדהדות משפטים שמוטחים גם בימינו במי שמעידות על תקיפות מיניות.

עם זאת, לא ברור מה תורמת החלוקה לשלושה פרקים. נכון, הפרק של מרגריט הוא האחרון וניתנת לו זכות המילה האחרונה, אבל למה מלכתחילה להציג את הפרספקטיבות השונות? מבנה הרשומון רלוונטי כשיש ספק לגבי האמת או כשיש רצון להמחיש את הנזילות שלה. כאן זה לא המקרה. מעבר לכך, החזרה הזו גם מובילה לכך שהאונס של הגיבורה מוצג שוב ושוב. השאלה איך, אם בכלל, צריך להציג תקיפה מינית על המסך היא מורכבת וטעונה גם ככה, אז למה להתעקש לחגוג על הרגע הזה?

לא נמאס. אדם דרייבר מתוך "הדו-קרב האחרון"(צילום: פורום פילם)

בעיה נוספת: בסופו של דבר, כל מה שקורה בסרט מוביל לסצינת הקרב בין האבירים, בה לבעלה של מרגריט תהיה הזדמנות לנקום את מה שהוא רואה קודם כל כפגיעה באגו ובכבוד שלו. בכך, הסרט מיישר קו עם מה שנהוג לכנות כקלישאת ה"נשים בפריג'ידר", על שם הקומיקס שבו גיבור-העל גרין לנטרן מוצא את גופתה של יקירת לבו במקרר ויוצא לנקום ברוצחיה כדי לתבוע את עלבונו. כלומר - "הדו-קרב האחרון" הוא עוד אחד מאותם סרטים, בהם הפגיעה באישה היא בעיקר תירוץ עלילתי שמניע את הגבר לפעולה
.
יש בדרמה התקופתית הזו הרבה דיבורים, אבל בסופו של דבר רגע השיא שלה הוא קרב בין שני אבירים סביב השאלה למי יש כידון גדול יותר. "הדו-קרב האחרון" ניחן בהרבה איכויות ורגישויות, אך בסופו של דבר הוא הופך לעוד סיפור על בנים שהולכים מכות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully