אחרי שנוסעים עד ירושלים בשביל לראות קצת דאדא במוזיאון ישראל, מגלים שעבודות הרדי-מייד של מרסל דושאן - המסרק מברזל, צבעי אפולינר, הראש המגולח בצורת כוכב שצולם על ידי מאן ריי, האסלה, מייבש הבקבוקים ומתלה הכובעים; לכל הדעות קלאסיות מודרניות - קיבלו משהו שאני מאמין שלא היה להם בעבר. אלו כבר לא עבודות משעשעות שבאות להציג את הקושי לקבוע מהי אמנות, אלא נוסף להן ערך סנטימנטלי. כל עבודה הופכת להיות לא רק היא עצמה אלא גם כל הרעיונות שמהדהדים ממנה לאורך תולדות האמנות מאז שנוצרה בתחילת המאה העשרים.
ספרו של טיירי דה-דוב, "קאנט אחרי דושאן", הסביר יחסו של דושאן כלפי האפשרות לצייר. דושאן הבין שהצבע עצמו הוא רדי-מייד (נתון מראש), ולכן לא יכול להיות צבע מיוחד, משיכת מכחול מיוחדת או מה שנקרא "הרוחני באמנות". העבודה מקבלת את משמעותה מעצם היותה במוזיאון. לכן דושאן הכניס אסלה למוזיאון.
במרחק הזמן העבודות כולן - עשויות ברזל, חרסינה, זכוכית או עץ - מעוררות תחושות אל החומר עצמו והופכות להיות רגשיות, ולאו דווקא הומוריסטיות. סיבוב בגלריות ובמוזיאונים בעת האחרונה נותן את ההרגשה כי הכנסת האסלה והשירותים למוזיאון כבר איבדה מזמן את משמעותה. היום דאדא משמעו להכניס את האמנות לשירותים ולמקומות בהם היא לא נמצאת.
* התערוכה "דאדא וסוריאליזם" כוללת כ-350 עבודות מאוסף ארטורו שוורץ, והיא תוצג במוזיאון ישראל בירושלים עד יוני
את הפיקאסו נתלה מעל הניאגרה
24.12.2000 / 14:19