לפני שסדרת הלהיט חוזרת, קראו פרק מתוך הספר "המכשף: המשאלה האחרונה"

היא באה אליו לקראת בוקר.
היא נכנסה בזהירות רבה, בצעדים חרישיים, ריחפה על פני החדר כרוח רפאים, כשד, והצליל היחיד שליווה את תנועתה היה קול גלימתה שהחליקה על עורה החשוף. ואולם, דווקא אותו רשרוש קלוש, כמעט אילם, הוא שהעיר את המכשף, ואולי רק ניתקוֹ מן הנמנום המונוטוני שהיה שרוי בו, כאילו ריחף במעמקים אינסופיים, תלוי בין הקרקעית ופני הים הרגוע, בינות פסי אצות שצפו מעדנות על גבי הגלים.
הוא לא נע, אף לא נרעד. הנערה גלשה קרוב יותר, השליכה מעליה אט-אט את גלימתה והשעינה בהיסוס את ברכה המכופפת על שפת המיטה. הוא בחן אותה מבעד לעפעפיו המושפלים, עדיין מבלי להסגיר שאינו ישן. הנערה העפילה בזהירות על המיטה ואז עליו וחבקה אותו בין ירכיה. היא נסמכה על זרועותיה המתוחות וליטפה את פניו בשערותיה, שהדיפו ניחוח קמומיל. היא רכנה בנחישות וכאילו בלי סבלנות ונגעה בקצות שדיה בעפעפיו, בלחיו, בפיו. הוא חייך ואחז בזרועותיה בתנועה אטית מאוד, בזהירות, בעדינות. היא הזדקרה, חומקת מבין אצבעותיו, קורנת, מוארת, מטושטשת מזוהרה שלה באור השחר הערפילי. הוא זז, אך היא לחצה בתקיפות את שתי כפות ידיו ואסרה עליו לשנות את תנוחתו. היא דרשה תשובה בתנועות אגן קלות אך החלטיות.
הוא השיב. היא לא נסוגה עוד מפני ידיו, הטילה את ראשה לאחור, ניערה את שערה. עורה היה קר וחלק להפתיע. העיניים שראה כשקירבה את פניה אל פניו היו גדולות וכהות כעיני נימפה.
הוא חש מעורסל ושקע בים של קמומיל, שחדל להיות שלו והחל לגעוש ולרחוש.

I

מאוחר יותר אמרו שהגיע מן הצפון, משער החבלים. הוא הלך ברגל והוביל ברסן את הסוס שנשא את מטענו. הערב כבר התקרב. דוכני קושרי החבלים והרצענים כבר נסגרו, והרחוב הצר נותר ריק מאדם. היה חמים, אך על כתפיו של האיש נח מעיל שחור. הוא משך תשומת לב.
הוא נעצר לפני פונדק נַרְקוֹרְט הזקן, נעמד לרגע והאזין לקולות הרמים שבקעו מבפנים. הפונדק, כרגיל באותה שעה, היה הומה אדם.
האלמוני לא נכנס לנרקורט הזקן. הוא משך את סוסו והתקדם במורד הרחוב. שם שכן בית מרזח נוסף וקטן יותר, שנקרא "אצל השועל". כאן היה די ריק. בית המרזח לא נהנה ממוניטין טובים במיוחד.
בעל הפונדק הרים את ראשו מעל חבית של מלפפונים כבושים ובחן את האורח במבטו. הזר, עדיין במעיל, עמד קפוא מול הדלפק ושתק.
"מה למזוג?"
"בירה," אמר האלמוני. קולו לא היה נעים. המוזג ניגב את ידו בסינר בד ומזג לתוך ספל חֵמר. הספל היה סדוק.
האלמוני לא היה מבוגר, אך שערו היה לבן כמעט לחלוטין. מתחת למעילו לבש אפוד עור מהוה, עם שרוכים מתחת לצוואר ובכתפיים. כשהסיר את מעילו הבחינו כל הנוכחים שעל הרצועה שלאורך גבו נשא חרב. עניין זה כשלעצמו לא היה מוזר, שכן בְּוויז'ימָה התהלכו כמעט כולם חמושים, אולם איש לא נשא חרב על הגב כאילו היתה קשת או אשפת חִצים.
האלמוני לא הסב לשולחנות בין האורחים הספורים, אלא המשיך לעמוד על יד הדלפק ונעץ במוזג מבט חודר. הוא לגם מן הספל.
"אבקש חדר ללילה."
"אין," נהם בעל הפונדק ובחן את מגפיו המאובקים והמטונפים. "תשאל בנרקורט הזקן."
"הייתי מעדיף כאן."
"אין," בעל הפונדק זיהה לבסוף את מבטאו של האלמוני. הוא היה ריבי.
"אני אשלם," אמר הזר בשקט, כאילו בחוסר ביטחון. אז החל למעשה כל אותו סיפור אומלל. גבר מגודל וגמלוני, מחוטט פנים, שלא הסיר מן הזר את מבטו הקודר מרגע שנכנס, קם ממקומו וניגש אל הדלפק. שני בני לווייתו התייצבו מאחוריו, במרחק של לא יותר משני צעדים.
"אין מקום, נווד ריבי מנוול," סינן מחוטט הפנים שעמד כבר ממש בסמוך לאלמוני. "אנחנו לא צריכים אנשים כמוך כאן, בוויז'ימה. זאת עיר של אנשים הגונים!"
האלמוני לקח את ספלו וסב הצדה. הוא הסתכל על בעל הפונדק, אך זה התחמק ממבטו. גם הוא לא התכוון להגן על הריבי. אחרי הכול, מי אוהב אורחים מריביה?
"כל הריבים גנבים," המשיך מחוטט הפנים, שהסריח מבירה, משום ומכעס. "אתה שומע מה שאני אומר, ממזר אחד?"
"הוא לא שומע. יש לו דונג באוזניים," אמר אחד מהשניים האחרים. חברו צחקק.
"שלם ותסתלק!" נהם בעל החטטים. רק כעת הסתכל האלמוני לעברו.
"אסיים את הבירה."
"נעזור לך," סינן המחוטט. הוא הדף את הספל מידו של הריבי ובו בזמן אחז בכתפו של הזר ונעץ את אצבעותיו ברצועת העור שהתלכסנה לרוחב חזהו. אחד מחבריו הניף את אגרופו באוויר והתכונן להכות. הזר השתופף והוציא את מחוטט הפנים משיווי משקלו. החרב שרקה בנדנה והבהיקה לרגע באור העששיות. פרצה המולה. צעקה נשמעה. אחד האורחים הנותרים נמלט אל היציאה. כיסא התנפץ על הרצפה, טראח, וכלי החרס ניחתו בקול רעש עמום על הרצפה. המוזג צפה ברטט שפתיים בפניו השסועות להחריד של המחוטט, שעוד הספיק להיאחז באצבעותיו בקצה הדלפק בטרם שקע מטה ונעלם מעיניו, כאילו טבע. שני האחרים שכבו על הרצפה. האחד לא נע, האחר פִּרפר בתוך שלולית כהה שהלכה והתרחבה. באוויר הסתחררה צרחת אישה היסטרית, דקה, מחרישת אוזניים. בעל הפונדק נרעד, התנשם בכבדות, הקיא.
האלמוני נסוג אל הקיר. דרוך ומתוח. הוא אחז בחרב בשתי ידיו והניע את קצה הלהב. איש לא זז. האימה נדבקה לפנים כמו בוץ קר, שיתקה את האיברים, נתקעה בגרונות.
שלושה שומרים פרצו לבית המרזח ברעש גדול. ודאי היו בקרבת מקום. הם החזיקו אלות שלופות, כרוכות ברצועות עור, אך למראה הגופות מיהרו לאחוז בחרבותיהם. הריבי נצמד בגבו לקיר ושלף ביד שמאל פגיון מתוך מגפו.
"זרוק אותו!" צרח אחד השומרים בקול רועד. "זרוק אותו, מרצֵח! אתה בא איתנו!" שומר אחר בעט בשולחן שחסם את דרכו כדי לאגף את הריבי מן הצד.
"רוץ להביא אנשים, טְרֶסְקָה!" הוא צעק אל השלישי, שעמד קרוב יותר אל הדלת.
"אין צורך," אמר האלמוני והשליך את חרבו. "אני אבוא בעצמי."
"אתה תבוא, זרע כלב שכמוך, אבל קשור בחבל!" צרח השומר, שרעד. "זרוק את החרב או שאשבור לך את הראש!"
הריבי הזדקף. הוא מיהר לתחוב את הלהב תחת זרועו השמאלית. את הימנית נשא מעלה, אל עבר השומרים, ושרטט במהירות באוויר סימן מורכב. המסמרים ששובצו בצפיפות בגלימת העור שלו, עד המרפקים, הבהיקו.
השומרים נסוגו לרגע והליטו את פניהם בזרועותיהם. אחד האורחים קפץ ממקומו. אחר חמק אל הדלת. האישה צרחה שוב, צרחה פראית ומחרידה.
"אני אלך בעצמי," חזר ואמר האלמוני בקול מתכתי מהדהד. "ואתם שלושתכם תלכו לפני. תובילו אותי אל נציב העיר. אני לא מכיר את הדרך."
"כן, אדוני," מלמל השומר והשפיל את ראשו. הוא נע אל עבר היציאה והביט סביבו בחשש. שני הנותרים נחפזו בעקבותיו, בהליכה לאחור. האלמוני הלך אחריהם. הוא השיב את חרבו לנדנה ואת הפגיון אל מגפו. כשחלפו על פני השולחנות, הליטו האורחים את פניהם בין כנפי אפודיהם.

II

וֵלֵרָד, נציב העיר ויז'ימה, גירד מתחת לסנטרו והרהר. הוא לא האמין באמונות תפלות ולא היה רך לבב, אבל עדיין לא מצא חן בעיניו הרעיון להישאר בגפו עם לבן השיער. לבסוף החליט.
"צאו," ציווה על השומרים. "ואתה שב. לא, לא כאן. שם, רחוק יותר, אם תואיל."
האלמוני התיישב. הוא כבר לא נשא את החרב ולא את מעילו השחור.
"כולי אוזן," אמר ולרד, תוך ששיחק בשרביט הכבד שהונח על השולחן. "אני ולרד, נציב העיר ויז'ימה. מה יש לך לומר לי, שודד דרכים נכבד, לפני שתושלך אל הצינוק? שלושה הרוגים, ניסיון להטיל כישוף... לא רע, לא רע בכלל. אצלנו בוויז'ימה משפדים על דברים כאלה. אלא שבהיותי איש צדק, אאזין לך קודם. דבּר."
הריבי פתח את כפתורי אפודו ושלף מגילת עור עז לבנה.
"אתה תולה את זה בצומתי דרכים, בבתי מרזח," הוא אמר בשקט. "זו האמת, מה שכתוב פה?"
"אהה," מלמל ולרד כשהביט באותיות הרוּניות שנחרטו על מגילת העור. "אז זה העניין. גם אני לא הבנתי מיד. ובכן, אמת היא. אמת טהורה. על החתום: הוד מעלתו פוֹלְטֶסְט, מלך ושליט טָמַרְיָה, פּוֹנְטֶר ומָהָקָם. ולכן - אמת. צו הוא צו, אבל חוק הוא חוק. וכאן, בוויז'ימה, אני אחראי על החוק והסדר! לא ארשה לרצוח אנשים! הבנת?"
הריבי הנהן לאות שהבין. ולרד נחר בכעס.
"סמל מכשף יש לך?"
האלמוני שלח שוב יד אל פתח הגלימה ושלף משם תליון עגול על שרשרת כסף. בתליון הוטבע ראש זאב עם ניבים חשופים.
"יש לך שם? לא משנה איזה, אני לא שואל מתוך סקרנות, אלא רק כדי שיהיה קל יותר לשוחח."
"שמי גֵרַלְט."
"שיהיה גרלט. אתה מריביה, אם אני מסיק נכון מן המבטא?"
"מריביה."
"ובכן, אתה יודע מה, גרלט? את זה," ולרד טפח על הצו בכף יד פתוחה, "את זה כדאי שתעזוב במנוחה. זה עניין חשוב. רבים כבר ניסו. זה, ידידי, לא אותו דבר כמו לשסף כמה בריונים."
"אני יודע. זה התחום שלי, כבוד נציב העיר. כתוב: פרס של שלושת אלפים אוֹרֵנים."
"שלושת אלפים," הזדעף ולרד, "וידה של הנסיכה. כך מפטפטים האנשים, אף שאת זה פולטסט רב החסד לא כתב."
"אני לא מעוניין בנסיכה," אמר גרלט בניחותא. הוא ישב ללא ניע וידיו על הברכיים. "כתוב: שלושת אלפים."
"זמנים שכאלה," נאנח הנציב. "אילו זמנים מזופתים! לפני עשרים שנה, מי היה מעלה על דעתו, אפילו בגילופין, שיהיו מקצועות כאלה? מ-כ-שפים! רוצחי בסיליסקים בהזמנה! שוחטים נודדים של דרקונים ושל רוחות טובעים! גרלט, לאנשים בתחומך מותר לשתות בירה?"
"ודאי."
ולרד מחא כף אל כף.
"בירה!" קרא. "ואתה, גרלט, שב קרוב יותר. מה אכפת לי?" הבירה היתה קרה ומכוסה קצף.
"הגיעו זמנים מזופתים," המשיך ולרד את המונולוג שלו ולגם מן הספל. "התרבו כל סוגי הסחי. במהקם, בהרים, כבר ממש שומעים את הרחש של הבּוֹבּוֹלְקִים. פעם ביערות היו שומעים יללות של זאבים, ועכשיו ערפדים, כל מיני בּוֹרוֹבִיקִים ושְפְּרִיגָנִים - איפה שלא תירק תמצא איש זאב או מגפה אחרת. בכפרים, נימפות ודלפניות חוטפות ילדים, נרשמו כבר מאות מקרים. מחלות שאיש לא שמע עליהן קודם לכן, השׂערות סומרות. ואם לא די בכך, אז עכשיו גם זה!" הוא דחף את מגילת העור לאורך השולחן. "מה הפלא, גרלט, שקיים כזה ביקוש לשירותים שלכם."
"הצו המלכותי הזה, כבוד נציב העיר," זקף גרלט את ראשו. "אתה יודע את הפרטים?"
ולרד נשען לאחור בכיסא ושילב את ידיו על בטנו.
"פרטים, אתה אומר? מכיר. אמנם לא ממקור ראשון, אבל מגורמים מהימנים."
"בדיוק לכך התכוונתי."
"אם אתה מתעקש. הקשב," ולרד סיים לשתות את הבירה והנמיך את קולו. "עוד כשהיה יורש העצר, בימי שלטון אביו מֵדֶל הזקן, הראה לנו פולטסט רב החסד שלנו למה הוא מסוגל, והוא היה מסוגל להרבה. ציפינו שעם הגיל זה יעבור לו. אלא שזמן קצר אחרי הכתרתו, מיד לאחר מותו של המלך הזקן, הצליח פולטסט להתעלות אפילו על עצמו, עד שלכולנו נשמטו הלסתות. בקיצור: הוא הביא לעולם ילד עם אחותו מלידה, אָדָה. אדה היתה צעירה ממנו והם תמיד הסתובבו יחד, אלא שאיש לא חשד בדבר, אולי פרט לאמם המלכה... בקיצור: פתאום אנו רואים את אדה עם כזאת בטן, ופולטסט מתחיל לדבר על חתונה. עם אחותו. אתה מבין, גרלט? המצב הסתבך כהוגן, כי בדיוק אז ויזימיר מנוֹביגְרָד גמר אומר לחתן את בתו דאלְקָה עם פולטסט. הוא שלח משלחת רשמית והיה צריך ממש לקשור לפולטסט את הידיים והרגליים כדי שלא ירוץ החוצה ויעליב את השליחים. זה הצליח, וטוב שכך, כי ויזימיר הפגוע היה מולק לנו את הראשים. אחר כך, בעזרתה של אדה, שהשפיעה על אחיה, הצליחו להניא את זב החוטם מן הרעיון של חתונת בזק. ואז אדה ילדה תינוק, בדיוק במועד. ועכשיו תקשיב טוב, כי כאן מתחיל הסיפור. הדבר שהיא ילדה, לא רבים ראו אותו, אבל מיילדת אחת קפצה אל מותה מחלון המגדל, ודעתה של אחרת נטרפה עליה. היא לא שבה לאיתנה מאז ועד היום. מכל זה אני מסיק שהממזר לא יצא יפה, בלשון המעטה. זו היתה תינוקת. והיא מתה, לדעתי, עוד לפני שמישהו הספיק לחתוך לה את חבל הטבור. אדה, למזלה, לא שרדה את הלידה. ואחר כך פולטסט שוב עשה מעצמו אוויל גמור. את הממזרתא היה צריך לשרוף או לא יודע מה, אולי לקבור אותה אי-שם בשממה, אבל בשום פנים ואופן לא לקבור בסרקופג במרתפים של הארמון."
"מאוחר מדי לדוש בזה עכשיו," גרלט זקף ראש. "בכל מקרה היה צריך לזמן את אחד הידענים."
"אתה מדבר על השרלטנים האלה עם הכוכבים על הכובע? הזמינו אולי עשרה מהם, כמובן, אבל רק אחרי שהתברר מה שוכב בסרקופג ומה זוחל ממנו החוצה בלילות - וזה לא התחיל לזחול מיד. הו, לא. במשך שבע שנים אחרי הקבורה היה שקט. עד שלילה אחד, ליל ירח מלא, פתאום נשמעה צרחה בארמון. צעקות, מהומה! אבל אין טעם לדוש בעניין, אתה הרי מודע לכך. גם אתה קראת את הצו. העוללה גדלה בתוך ארון המתים, גדלה כהוגן, ואפילו צמחו לה שיניים כמו שצריך. במילה אחת, סְטְריגָה. חבל שלא ראית את הגופות כמוני. אני בטוח שהיית עושה סיבוב גדול בשביל לעקוף את ויז'ימה."
גרלט שתק.
"על כל פנים," המשיך ולרד, "כפי שאמרתי, פולטסט הזעיק חבורה שלמה של קוסמים. הם פטפטו וברברו, קטעו זה את זה, לא היה חסר הרבה כדי שיתחילו להתקוטט עם המוטות האלה שהם ודאי נושאים כדי לגרש כלבים. ואני חושב שמשסים בהם כלבים כל הזמן. אני מתנצל מראש, גרלט, אם דעתך על הקוסמים שונה משלי. במקצוע שלך זה ודאי ככה, אבל בעיני הם אוכלי חינם וכסילים. אתם המכשפים מעוררים יותר אמון בקרב אנשים. אתם לפחות, איך לומר זאת, ענייניים."
גרלט חייך ולא הגיב.
"טוב, אבל אם נחזור לענייננו..." הנציב שלח מבט אל ספלו ומזג עוד בירה לעצמו ולריבי. "כמה מן העצות של הקוסמים דווקא התגלו כבלתי-טיפשיות בעליל. אחד הציע לשרוף את הסטריגה עם הארמון והסרקופג גם יחד. אחר יעץ לשפד את ראשה. הנותרים המליצו לנעוץ יתדות עץ בחלקים שונים של גופה - במהלך היום, כמובן, כשהשדה ישנה בארון המתים, מותשת מתענוגות הלילה. למרבה הצער, נמצא גם אחד, מוקיון עם כובע מחודד על גולגולתו הקירחת, נזיר מתבודד וגיבן, שהגיע למסקנה שניתן לבטל את הכישופים ושהסטריגה תהפוך שוב לבתו הקטנה והמלבבת של פולטסט. מישהו צריך רק לשבת כל הלילה בקריפטה, זה הכול. והאידיוט רפה השכל הזה אכן עשה את הלילה בארמון המלכותי. רק תאר לעצמך, גרלט! לא קשה לנחש שעד הבוקר לא נותר ממנו הרבה, ככל הנראה רק המצנפת והמטה. אבל פולטסט נדבק לרעיון הזה כמו קרצייה לזנב של כלב. הוא אסר כל ניסיון להרוג את הסטריגה, ובמקום זאת הביא לוויז'ימה שלל שרלטנים מכל קצות הארץ כדי שינסו לבטל את הכישוף ולהפוך את הסטריגה שוב לנסיכה. ואיזו חבורה זו היתה! כל מיני דודות מטורללות, צולעים למיניהם, מטונפים, מכונמים, מעוררי רחמים. הם התחילו בקסמים שלהם, בעיקר עם קערות וספלים. מובן שפולטסט או המועצה חשפו חיש מהר את ערוותם של כמה וכמה מהם. היו שאפילו שופדו על כלונסאות, אבל אלה היו מעטים מדי, מעטים מדי. אני הייתי תולה את כולם. אין צורך אפילו לציין שהסטריגה המשיכה בינתיים לנגוס באנשים מזדמנים ולא התייחסה כלל לרמאים ולקללות שלהם. גם פולטסט כבר לא התגורר בארמון. איש לא גר שם יותר."
ולרד עצר וסיים את הבירה. המכשף שתק.
"וכל זה, גרלט, נמשך כבר שבע שנים, כי הדבר נולד בערך לפני ארבע-עשרה שנה. בינתיים היו לנו גם דאגות אחרות, כי נלחמנו בוויזימיר מנוביגרד, אבל זאת בגלל טעמים מוצקים ומובנים - סכסוך על אבני גבול, לא על בנות או על בריתות נישואים. במאמר מוסגר אומר לך שפולטסט כבר מתחיל לגלות עניין בנישואים ובוחן דיוקנאות שנשלחים אליו מחצרות מלוכה שכנות; פעם היה נוהג להשליך אותם לאסלה. אלא שמפעם לפעם אותו שיגיון שב ומתלקח, והוא שולח את רוכביו לחפש קוסמים חדשים. הוא אף הבטיח פרס, שלושת אלפים, שבעקבותיו הגיעו כמה תימהונים, אבירים תועים, ואפילו רועה אחד קטן, שידוע בכל האזור כשוטה, שינוח בשלום על משכבו. באשר לסטריגה, שלומה עדיין טוב, אלא שמדי כמה זמן היא טורפת מישהו. מתרגלים לזה. ומכל הגיבורים שמנסים לכשף אותה בחזרה צומחת לפחות תועלת אחת: המפלצת זוללת מספיק בו במקום ולא יוצאת למסעות ציד מחוץ לארמון. ולפולטסט יש ארמון חדש ויפה להלל."
"שבע שנים," גרלט הרים את ראשו. "במשך שבע שנים אף אחד לא טיפל בעניין?"
"אכן," ולרד נעץ במכשף מבט נוקב. "כי העניין אינו בר-תיקון, ואין ברירה אלא להשלים עם כך. אני מדבר על פולטסט, שליטנו רב החסד והאהוב, שממשיך לתלות את הצווים הללו בצומתי דרכים. אלא שלאחרונה יש פחות ופחות מתנדבים למשימה. למען האמת, לאחרונה דווקא היה מתנדב אחד, אך הוא ביקש לקבל את הזהב מראש. לכן תחבנו אותו לשק והשלכנו לאגם."
"רמאים לא חסרים."
"לא, לא חסרים. יש אפילו הרבה מהם," אישר הנציב, שלא הסיר את מבטו מהמכשף. "לכן כשתלך לארמון, אל תדרוש את הזהב מראש. אם בכלל תלך לשם."
"אני אלך."
"ובכן, זה עניינך. ובכל זאת, זכור את עצתי לך. ואם כבר בפרס עסקינן, דע שלאחרונה התחילו לדבר על חלקו השני, כפי שציינתי בפניך. ידה של הנסיכה. אינני יודע מי המציא את זה, אבל אם הסטריגה אכן נראית כפי שמספרים, אזי זו בדיחה מן הסוג הנבזי ביותר. בכל מקרה, לא היו חסרים כסילים שמיהרו בדהרה אל הארמון ברגע שנודע להם שצצה הזדמנות פז להיכנס אל שורות משפחת המלוכה. שני שוליות סנדלרים, ליתר דיוק. למה סנדלרים הם כאלה טיפשים, גרלט?"
"אני לא יודע. ומכשפים, כבוד נציב העיר? ניסו?"
"היו כמה, ועוד איך. ברוב המקרים, כששמעו שצריך לכשף את הסטריגה מחדש, ולא להרוג אותה, הם משכו בכתפיים והמשיכו בדרכם. לכן פיתחתי כבוד למכשפים, גרלט. אבל אז הגיע אחד, צעיר ממך. איני זוכר מה היה שמו הפרטי, בהנחה שבכלל סיפק כזה. הוא ניסה."
"ו...?"
"הנסיכה קרעה את איבריו הפנימיים במלתעותיה וירקה אותם סביב-סביב למרחק ניכר."
גרלט הרכין את ראשו.
"הוא היה האחרון?"
"היה עוד אחד."
ולרד שתק לרגע. המכשף לא האיץ בו.
"כן," אמר לבסוף הנציב. "היה עוד אחד. פולטסט איים תחילה לשלוח אותו לגרדום אם יהרוג את הסטריגה ואפילו רק יטיל בה מום, והוא פרץ בצחוק והחל לארוז. אבל אחר כך..."
קולו של ולרד שוב היה כמעט ללחישה, והוא רכן אל השולחן.
"אחר כך הוא לקח על עצמו את המשימה. אתה מבין, גרלט, יש כאן בוויז'ימה כמה אנשים נבונים, כמה מהם אפילו בתפקידים רמי-מעלה, שמאסו בכל העניין. השמועה גורסת שאותם אנשים שכנעו בחשאי את המכשף שלא ישתעשע בשום תכסיסים או כשפים, אלא ימית את הסטריגה ויאמר למלך שהכישוף כשל, שבתו הקטנה נפלה במדרגות... בקיצור, שזו היתה תאונת עבודה. המלך, כצפוי, יזעם, אבל זה יסתכם בכך שלא ישלם לו אף לא אוֹרֶן שחוק אחד מן הפרס. בתגובה להצעתנו אמר המכשף המנוול שאנו יכולים לרדוף אחרי הסטריגה בחינם בעצמנו. נו, מה היה אפשר לעשות... ערכנו מגבית, התמקחנו... רק שבסוף לא יצא מזה כלום."
גרלט זקר את גבותיו.
"כלום," חזר ולרד. "המכשף לא רצה ללכת מיד, בלילה הראשון. הוא זחל, ארב, סרק את הסביבה. בסוף, כך אומרים, הוא ראה את הסטריגה, ככל הנראה בפעולה, שהרי המפלצת לא תזחל מחוץ לקריפטה רק כדי למתוח רגליים. ובכן, הוא ראה אותה והסתלק בו בלילה. בלי להיפרד."
גרלט עיקם את שפתיו קלות, כפי הנראה לכדי הבעה שהיתה אמורה להיות חיוך.
"האנשים הנבונים האלה," הוא שאל. "הכסף ודאי עדיין בידיהם, לא? מכשפים לא לוקחים תשלום מראש."
"אכן," אמר ולרד. "הוא בידיהם, זה ברור."
"השמועה לא הבהירה בכמה כסף מדובר?"
ולרד חשף שיניים. "יש שאומרים שמונה מאות..."
גרלט נד בראשו לשלילה.
"אחרים," מלמל הנציב, "מדברים על אלף."
"לא הרבה, אם מביאים בחשבון ששמועות נוטות לנפח הכול. אחרי הכול, המלך נותן שלושת אלפים."
"שלא לדבר על האירוסים," התלוצץ ולרד. "חבל אפילו להשחית על זה זמן. ברור שלא תקבל את השלושת אלפים ההם."
"ומנין אתה מסיק שזה ברור?"
ולרד הלם בכף ידו על השולחן.
"גרלט, אל תהרוס את דעתי החיובית על מכשפים! זה נמשך כבר שבע שנים! הסטריגה מחסלת עד חמישים איש מדי שנה, עכשיו פחות, כי כולם שומרים מרחק מן הארמון. לא, ידידי, אני מאמין בקסמים, ראיתי לא מעט ואני מאמין - עד גבול מסוים, כמובן - בכישוריהם של המיסטיקנים והמכשפים. אבל לבטל כישוף? זאת שטות שהמציא קשיש גיבן ומנוזל שאיבד את שפיותו מרוב תעניות, שטות שאיש לא מאמין בה. חוץ מפולטסט. לא, גרלט! אדה ילדה סטריגה כי שכבה עם אחיה. זאת האמת, ושום כישוף לא יועיל. הסטריגה טורפת אנשים, כדרכה של סטריגה, וצריך להרוג אותה, ישר ולעניין. שמע, לפני שנתיים היה דרקון שטרף כמה כבשים לאיכרים באיזה חור שכוח אל, לא רחוק ממָהָקָם. הם התארגנו, דקרו אותו בקלשונות ואפילו לא חשבו שיש סיבה מיוחדת להתפאר בכך. ואילו אנחנו כאן בוויז'ימה מחכים לנס, נועלים את הדלתות לפני כל ליל ירח מלא או קושרים פושעים לעמוּד לפני הארמון בציפייה שהמפלצת תשביע את רעבונה ותחזור לארון שלה."
"שיטה לא רעה," העלה המכשף חיוך. "ושיעורי הפשיעה ירדו?"
"אף לא כהוא זה."
"אל הארמון, הארמון החדש, כיצד מגיעים?"
"אני אלווה אותך אישית. ומה לגבי ההצעה שהעלו האנשים הנבונים?"
"כבוד נציב העיר," אמר גרלט. "מה החיפזון? תאונת עבודה אכן עלולה להתרחש גם בלי קשר לכוונותי. אז יהיה על האנשים הנבונים לחשוב כיצד להציל אותי מפני חרון אפו של המלך ולגייס את אותם אלף וחמש מאות אורנים שעליהם מדברת השמועה."
"דובר על אלף."
"לא, אדון ולרד," אמר המכשף בנחרצות. "מי שהצעתם לו אלף רק ראה את הסטריגה וכבר ברח. הוא אפילו לא התמקח. זאת אומרת שהסיכון גדול מאלף. האם הוא גדול גם מאלף וחמש מאות? זה יתברר בהמשך. מובן שאבוא להיפרד לפני כן."
ולרד גירד את ראשו.
"גרלט? אלף ומאתיים?"
"לא, כבוד נציב העיר. זוהי לא עבודה קלה. המלך נותן שלושת אלפים, ואני חייב לומר לך שלפעמים קל יותר לבטל כישוף מאשר להרוג. אחרי הכול, אילו זה היה כה פשוט, אחד מקודמי כבר היה הורג את הסטריגה. אתה חושב שהם נפלו טרף רק כי פחדו מהמלך?"
"בסדר, ידידי." ולרד השפיל את ראשו בעגמומיות. "החוזה תקף. רק שום ציוץ למלך על האפשרות של תאונת עבודה. זאת עצתי הכנה אליך."

"המכשף: המשאלה האחרונה" / אנדז'יי ספקובסקי. מפולנית: עילי הלפרן. ידיעות ספרים, ספרי חמד.