הנה לפנינו פעם נוספת הסיטואציה השכיחה והמוכרת, שבה עומדת הביקורת נבוכה ונכלמת אל מול רב המכר. חלוקת התפקידים כמעט ידועה מראש: אתם מתים עליו, אנחנו לא סובלים אותו. מה יש בו ב"גרעינים לבנים" של יוכי ברנדס (ידיעות אחרונות) שמעמיד אותו בלב זירת ההתגוששות הזו?
את השאלה הזו אפשר בעצם לפרק לשתיים: על השאלה הראשונה, למה אני לא אוהבת את הספר הזה, אני מתכוונת לנסח תשובה קצרה בסוף הרשימה; ולא, זה לא רק בגלל שאתם כן. אבל תחילה בוערת בי השאלה השנייה, המסקרנת באמת: למה אתם - וכשאני אומרת אתם אני מתכוונת אל ההמון חסר הפנים שמסתתר מאחורי הנתונים היבשים של מצעד רבי המכר - למה אתם כל כך אוהבים אותו? או במילים אחרות - מי אתם, לעזעזל?
אז הנה הניחוש שלי, לשיפוטכם. הגיבורה ובעלה משתייכים, בתזמון מושלם, אל אחד הסקטורים הפופולריים ביותר כרגע במדינה - סקטור מאוכזבי השמאל, או השמאלנים הימניים; אלה שחטפו את השוק מהאינתיפאדה האחרונה ומתהלכים בשביל הביניים של "ניסינו להשתחרר מהכיבוש ותראו מה קיבלנו בתמורה". כנראה שיש לא מעט שנדמה להם, על פי כן, שהספר הזה הוא-הוא הספר שחושף את האמת על מה שקורה במציאות הישראלית העכשווית. הנה לנו כבר עשרה מנדטים (לפחות) ל"גרעינים לבנים".
אחר כך סוחב הספר עוד שישה-שבעה מנדטים מאנשי הסקטור הדתי, ובעיקר הדתי לשעבר (שוב כמו הגיבורה וכמו ברנדס עצמה), ולא מעט קלפיות מתמלאות בפתקים הנושאים את ראשי התיבות של מפלגת אמהות החיילים הקרביים, ושל מפלגת הנשים הנשואות באושר אך חולמות על רומן סוחף עם גבר צעיר, רגיש וכן - בדיוק כמו, ניחשתם נכון, אסנת, גיבורת הספר.
על כל אלה מנצח סגנון כתיבה קליל להפליא, שהקריאה בו מזכירה שקיעה אל תוך מוספי סופשבוע הרבה יותר מאשר אתגר ספרותי. במילים אחרות, הוא מיועד לכל מי שלא ממש אוהב לקרוא. אז על כמה סגרנו בסך הכל? 60-50 מנדטים ספרותיים? אפילו אריק שרון לא היה מעז לחלום על הצלחה שכזו.
בכלל נראה שלרומנים של יוכי ברנדס יש רומן רציני עם פנייה לסקטורים; רומן שמתפתח על פי המסע של ברנדס עצמה מהעולם הדתי אל החילוניות ואל השמאל המתון: החל ממתנחלים ונשים שנמשכות למתנחלים בספרה הקודם ("לכבות את האהבה"), וכן קיבוצניקיות, תלמידי ישיבה ונשים חרדיות בספרים שקדמו לו. באופן עקרוני מדובר בספרות סמי-אנתרופולוגית, שמבוססת על מחקר מעמיק ומשלבת בין מציאות חברתית-היסטורית לבדיון.
הפעם מתמקד המחקר, חוץ מאשר באלמנטים מסוימים של המציאות העכשווית, בעלייה הראשונה. סיפורם של החלוצים הרומנים הוא הסיפור הפנימי של "גרעינים לבנים", המסופר לגיבורה על ידי אהובה הצעיר, במונולוגים ארוכים ובשפה מליצית. את השפה הארכאית מנמקת המחברת ב"ככה באמת דיברו אז", אבל בהמשך מסבירה לנו שאף אחד מעובדי האדמה האירופאים הללו לא ממש דיבר עברית. כך שגם אם ברנדס מנסה לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את ההיסטוריה שלנו (חשיבותם של העולים הללו נשמטה מסיפרי הלימוד), היא עדיין מנציחה מיתוסים, והסיפור הפנימי נראה אגדתי ומייגע, כמו פרק ארוך מדי של "ארץ מולדת".
בין לבין מתנהל בספר דיון רפלקסיבי על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את ההיסטוריה, האישית או הקולקטיבית (סיפור ילדותה של אסנת בחדרה וסיפורי העליות). הטענה, השחוקה מעט, שיש כל מיני דרכים לראות את המציאות ואת העבר, מועלית כאן שוב ושוב, הרבה יותר מדי פעמים, ובעצם בוחן הספר את הקשרים בין היסטוריה וסיפור - היה או לא היה? ומה זה בכלל משנה?
כאן נדמה שמעמידה אותי ברנדס במבוי סתום. הרי אני אהיה הראשונה להסכים איתה, שבמיוחד בספרות, החשיבות איננה במציאות (אם בכלל יש דבר כזה) אלא בסיפור. אם אני מסכימה לזה, איך אני יכולה לטעון שהסיפור של ברנדס מופרך מיסודו? כנראה שאני יכולה.
מילן קונדרה אמר פעם שעניינה של הספרות איננו במציאות אלה בקיום, וקיום הוא בדיוק מה שלא קיים בספר הזה. כשאני קוראת, לא מעניין אותי אם באמת יש בעולם חיילים, עולים מרומניה וציירים שמאלנים. מה שמעניין אותי זה איך הם קיימים, מה מניע אותם, מה בעמקי נשמתם. ולסיפור של ברנדס אין כמעט דבר עם הקיום האנושי: לא כך רב זוג נשוי, לא כך מדבר צעיר ומופרע, לא כך נראית מסיבה. ההתנהגות הקפריזית של הדמויות מפתיעה לא בגלל שהיא מאתגרת, אלא בגלל שפשוט אין לה קשר לכלום. כמו קשקוש של ילד. בסיכומו של דבר עושה "גרעינים לבנים" את ההפך ממה שהוא מוכר - מסיפור שמחובר אל לב ליבה של ההוויה הוא נוסק אל גלקסיות רחוקות, בלתי אפשריות, שלא אומרות לי שום דבר.
אנשי הסקטור
9.2.2003 / 11:14