מסה קצרה על הקשר בין מוזיקה לזיונים

ביום שישי תיקלט עלי שוורץ, מהצמד טיפשוורץ, בערב של סדרת סחלב חם ב"כומה 2" בתל אביב, ודפק את אחת מהמסיבות הכי טובות שהיו בישראל של עידן האינתיפאדה השנייה. בלי להתבייש, הוא ניגן ערב רב של האוסים מכל הסוגים, קלאסיקות דיסקו, טכנו, אלקטרו, עליות וירידות. היה עשר ומי שלא בא פיספס די.ג'יי יחסית אלמוני עם ביצים של שור בגילופין ואנינות טעם ברמות הגבוהות ביותר.

אחר כך שמעתי את “Distorted Patterns” של מו-שיק, הוא מושיק שלומי, די.ג'יי מפיק מצליח מהקריות, שזכה לכבוד הראוי לו אצל חבר'ה כמו דיגוויד, סטפן קיי וג'ון קרימר. הדיסק הזה הוא אוסף ממוקסס של קטעים שלו, יעני סט אינדיבידואלי.

אחד ממוסרי ההשכל שאתה לוקח איתך, בפעם המי יודע כמה, ממסיבה מוצלחת כמו זו שהתקיימה ביום שישי, הוא שמוזיקת ריקודים חייבת להיות דינמית ורבת פנים כדי שלא תרצה אחרי רבע שעה ללכת לאכול ג'חנון. אנחנו חיים בעולם רב מקצבי, ומי שמפציץ אותנו באותו הקצב ובאותן המלודיות נונסטופ לא רק שהולך כנגד הטבע האנושי המגוון, אלא גם לא יודע לפנק. מי שמתקלט מוזיקה של בום-בום-בום ועושה מוזיקה של בום-בום-בום גם מזיין בום-בום-בום. אנחנו יצורים מיניים: די.ג'יי שנותן בראש על הרחבה, נותן בראש גם במיטה. מדובר כאן בהתאמה מימים ימימה בין ההרגלים המיניים לבחירות האמנותיות – מסכנות כל הבחורות שצריכות לסבול תקליטנים שעושים אהבה כמו שהם מנגנים: חזק, מהר וכל הזמן באותו הקצב.

אי לכך, “Distorted Patterns” של מו-שיק מעיד על כך שהבנאדם אוהב לטחון ולטחון ולטחון. הדיסק הזה לחלוטין מוגבל בחוויה שהוא מסוגל להעניק. מדובר בעשרה קטעים של טרייבל-פרוגרסיב-טראנס אפלולי וקהה, שהם לא יותר ולא פחות מטרייבל-פרוגרסיב-טראנס וכולי וכולי. טראקים חד מימדיים, חד שכבתיים, דופקים בשכל ומאוד לא כיפיים. הניואנסים החלשים בין כל קטע וקטע תלויים בעיקר באיזה מוטיב ווקאלי שמו-שיק בוחר להלביש על אותה התבנית שחוזרת וחוזרת כדי שחס וחלילה לא יתבלבלו האנשים שצריכים לקטלג את המוזיקה הזאת בקטגוריות שהם המציאו וכך שיהיה פשוט וקל למכור אותה לקלאברים מצביעי שינוי. אלו קטעים שבאופן נפרד אולי יכולים להיות יעילים באיזושהי קונסטלציה מסיבתית (וגם אז, רק בתנאי שאתה דלוק פצצות על איזה יוני רועה), אבל שבבוכטה אחת, כפי שמופיעה בדיסק הזה, גורמים לך להתגעגע לדי.ג'יי חנן דרוב המדרוב.

יש משהו רומנטי בהצלחה של מו-שיק – בכל זאת, הוא הוציא קטעים בכמה מהלייבלים של המהוללים שבאושיות סצינת ההאוס האירופאית (וזה לא קומפלימנט גדול), וכל זאת בעזרת הגשמה של חזון ה-DIY המופלא של המוזיקה האלקטרונית: מו-שיק הוא לא מוזיקאי ולא מוכשר, ועדיין, בעזרת חושי פרודוסר מחודדים, תפיסה חדה שלו לגבי איזה צליל אופנתי ומהי הדרישה הנוכחית ברחבות הגדולות, הוא השכיל ליצור קטעים שתפסו היטב את דרישות סצינת המועדונים הנוכחית. תנו לו כיפאק היי ציוני על ההשתלבות במרחב הבינלאומי ועוד איזה סחתיין קטן על יכולות הפקה שהם מעל לממוצע של בן הטיפש עשרה שמשחק עם הקיו-בייס.

ויש גם את “Hallucinate” של יהל, עוד כוכב אלקטרוני מקומי, שהוציא סינגלים בלייבל של טיאסטו ומכר, בארץ בלבד, כעשרת אלפים עותקים מאלבומו הקודם. דווקא הדיסק הזה עושה מצב רוח טוב ולו בשל העובדה שיהל אינו מתיימר להיות יותר ממה שהוא: איש טראנס אמצע הדרך שאמון על הקרוסאובר בין טראנס היערות לבין הקלאב-טראנס המועדוני. יש פה שיגועי פסיכדליה מצחיקים, קצת גיטרות, אווירת ניו-אייג' קקמייקה, טיפונת אינפקטד משרום ובי.פי.אם שיקפיץ לחיילים את הפופטיץ. הקטעים ארוכים (שבע דקות בממוצע), צי'יזיים להפליא, מלודרמטיים בטירוף ועושים את העבודה כמו שצריך. אני קולט על יהל שיש לו רקע של גל חדש ושהוא סחי בלוק. אני מעדיף ש-“Hallucinate” ימכור בארץ עשרות אלפי עותקים על פני כל דיסק ישראלי אחר, בגלל שניכר שכשיהל עשה את הדיסק הזה הוא חשב המון על הקרחנה של קהל המאזינים והיה חשוב לו שיהיה להם טוב על הנשמה. ככזה, יהל הוא השלמה ארצי של הפסיכדליה הקלה.

גם למו-שיק וגם ליהל אני ממליץ על “Choice: Collection of Classics” של דני טנגליה ובו מבחר משגע של קלאסיקות מוזיקת ריקודים, החל בקטעי דיסקו ואלקטרו בוגי ועד המנוני האוס מכוננים (בלייז, פראנקי נאקלס, אדיווה, יומנדה) ולו בכדי שירחיבו את מנעד ההשפעות שלהם לתחומים שחורגים מדיגוויד ואסטרל פרוג'קשן ויפתחו תודעה היסטורית שתכיר להם את האבא והסבא של כל האנתוני פאפא.

בשנים האחרונות טנגליה אמנם שכח שהוא הומו ניו יורקי עם לב זהב והפך להיות חלק מהסאונד הסטרייטי המטופש של נגזרות הגלובל אנדרגראונד, אבל אנחנו לא שכחנו שטנגליה הוא בן לשושלת מפוארת של די.ג'ייז ואיש עם טעם מצוין, כפי שמצופה ממי שגדל במועדוני ניו יורק בתחילת שנות השמונים, לפחות עד שהפך לטיאסטו עם כובע מצחיה.

האוסף הזה מראה שני דברים: דיסקו ועוד דיסקו. חלקים רבים במוזיקת המועדונים כיום מעולם לא יצליחו לשחזר את התחושה, האנרגיה והצליל הנפלא של הימים הראשונים של הדאנס וקוממיות ההאוס. הקטעים באוסף הזה רק מוכיחים זאת שוב ושוב: איזה זמרות וסינתיסייזרים וקצב משגע. טנגליה אוסף כאן את הסחורה הכי אסנציילית בדברי ימיה של המוזיקה הזאת, היישר מארכיבי ההדוניזם של אומת הדאנס המקורית (תנו הקשבה ל"אטמוספיר" של Cloud One ו”Was A Dod Doughnut” הקאלטי של קאט סטיבנס). האזנה לאוסף הזה היא לא רק תענוג גדול, היא גם הכרחית לאופן שבו אנחנו, כאנשים שרוקדים, צריכים לגלות את השורשים שלנו ולהבין שכשאנחנו מענטזים, אנחנו מענטזים לתפארת כל אותם האנשים שהקריבו את חייהם בשביל שיהיה קצת כיף בעולם הזה.


* "Mo Shic - "Distorted Patterns, הליקון
* "Yahel - "Hallucinate, פונוקול
* Choice: Danny Tenaglia, Collection of Classics, אן אם סי